ההיסטוריה של הקולנוע מלאה סיפורים עגומים על ילדי פלא שצמחו כמטאורים ואז התאדו, ושבו לכותרות רק בהקשר של מדורי הרכילות. המקרה של כריסטיאן בייל הפוך לגמרי: הוולשי החל לככב בסרטים בשלהי שנות השמונים, כשהיה תלמיד חטיבה, ושלושה עשורים לאחר מכן הוא אדם נורמטיבי ומאושר, עם קריירה יציבה ומפוארת.
ארון התארים של בייל כולל זכייה באוסקר על "פייטר" ובגלובוס הזהב על סרט זה וגם על "סגן הנשיא", בו גילם את דיק צ'ייני. הוא זכה למועמדויות גם על הופעותיו ב"חלום אמריקאי" וב"מכונת הכסף", ונשדד כשלא קיבל פרגון מן הממסד על הופעתו כאיש העטלף בטרילוגיית "האביר האפל" של כריסטופר נולאן, משיאי הקולנוע המסחרי בשני העשורים האחרונים.
בייל ידוע כשחקן חסר פשרות, שגם לא מהסס להעלות ולהוריד עשרות קילוגרמים לצורך תפקידים, אם כי לאחרונה הודיע שאין בכוונתו לעשות זאת יותר. כך, למשל, ב"פורד נגד פרארי", סרטו החדש שיעלה כאן בסוף השבוע, הוא זכה לשמור על המשקל הרגיל שלו, מה שלא מונע ממנו להפגין תצוגת משחק נהדרת נוספת, שכבר הוזכרה כמועמדת לככב בעונת הפרסים.
בייל מגלם בסרט את נהג המירוצים קן מיילס, שמגויס באמצע שנות השישים בידי קרול שלבי, המעצב האגדי של פורד, כאן בגילומו של מאט דיימון. השניים נדרשים לעמוד במשימה שנראתה בזמנו כמעט בלתי אפשרית: לבנות מכונית מירוצים שתעקוף את פרארי במירוץ 24 השעות של לה-מאן. כרגיל אצל השחקן, הוא בונה דמות של אדם מקצוען וכפייתי, עם מחויבות טוטאלית לחזון שלו, אך הפעם מדובר בטיפוס שרוט פחות וידידותי יותר מאלה שגילם בעבר.
את הסרט ביים ג'יימס מנגולד, איתו בייל עבד כבר ב"3:10 ליומה" המצוין והלא מוערך דיו. לקראת יציאתו בישראל, פגשתי את השחקן במהלך ראיונות שקיים עם עיתונאים מרחבי אירופה במלון פריזאי. השיחה אמנם מתקיימת לכבוד "פורד נגד פרארי", אבל אני מרשה לעצמי לשאול אותו גם על הסרטים שעשה בילדותו. הכוכב רגיל שמדברים איתו על "אימפריית השמש" מ-1987 של סטיבן ספילברג, הדרמה התקופתית שבזכותה התפרסם לראשונה, אבל אני מעדיף לשאול דווקא על סרט מוכר פחות שהשתתף בו באותה שנה, כשהיה בן 14 בלבד ובראשית דרכו, העיבוד ל"מיו מיו שלי" של אסטריד לינדגרן.
בייל לא מרבה לדבר על הסרט הנשכח למדי הזה, ועושה רושם שהשאלה פותחת קצת את לבו. "התחלתי בגיל צעיר. לא חלמתי לעשות סרטים, אבל המשפחה שלי היתה בצרות, ועשיתי את זה כדי להביא כסף למשפחה שלי", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות. "הופעתי לפני כן על הבמה, אבל זה היה הסרט הראשון שלי. נסעתי לבד, הייתי בצילומים בלי המשפחה שלי, זו היתה הרפתקה. תמיד יש בי קצת טינה כלפי אמנות הקולנוע, כי במובן מסוים היא גזלה ממני את הילדות...טוב, אולי בעצם עדיף שלא איכנס לזה עכשיו".
מה הקולנוע כן נתן לך?
"כשזה טוב, זה גורם לי להרגיש חי. זה גם מה שגורם לי לחזור אליו כל פעם מחדש. כל עבודה זו הרפתקה חדשה. אני לא בא לצילומים עם שקית של טריקים שאני שולף בכל פעם. לפעמים צילומים הם חוויה מסעירה והסרט יוצא טוב, ולפעמים לא, וטוב שכך, כי אם כל פרויקט קולנועי היה מדהים באותה מידה, זה כבר היה הופך לשגרה שהייתי משתעמם ממנה".
ומה אתה הכי אוהב בעבודה?
"אני אוהב את הטירוף, ובעיקר את העובדה שהוא מקבל לגיטימציה, כאילו שכל השגעת הזו היא הדבר הכי נורמלי בעולם. כשהייתי ילד שמשחק בתחפושות, אמא שלי היתה באה ואומרת לי 'אוקיי, עכשיו תפסיק ותבוא לאכול ארוחת ערב'. כשאני משחק בסרט, אף אחד לא אומר לי את זה. אפשר להמשיך את הטרפת כמה שרוצים, ברמה שמעלה סימני שאלה לגבי השפיות שלך. אבל ברצינות, זה עמוק. זו דרך לחלוק עם הקהל הרחב סיפורים שנוגעים בכל אחד מאיתנו. זו מלאכה מאוד משמעותית מבחינתי, ואני מרגיש שיש לי פריבילגיה אדירה לעשות אותה".
הגיבורים בסרט הם גברים באמצע גיל הארבעים שמגיעים לשלב בו הם צריכים להמציא את עצמם מחדש. אתה מרגיש שאתה במקום דומה?
"כן, כמובן. יש לי פציעות שכבר לא קל לאחות כמו פעם, והכי חשוב - אני אבא, שזו תמיד המראה הכי טובה לעצמך. אני אומר לעצמי 'אוקיי, לעזאזל, יש לי ילדים שאני אוהב יותר מהחיים עצמם, והם מסתכלים עליי כמודל, אז אני צריך לחשב הכל מחדש כדי שתהיה להם סיבה לשאת אליי את עיניהם'. אני גם בשלב שבו אתה אומר לעצמך 'הגיע הזמן להפסיק ללמוד, צריך להתחיל ליישם'. קן מיילס היה איש משפחה, אבל הוא גם רדף אחרי החלומות שלו. זוגתו ממלאת תפקיד מהותי בסרט, כי היא משוגעת על מכוניות גם כן. היא אומרת לו 'זה בדם שלך, ואמנם זה מסוכן ואני דואגת בכל פעם שאתה נוהג, אבל אתה חייב לעשות את זה, אני מבינה שאתה חייב לעשות את זה', והיא המריצה אותו עד הנשימה האחרונה שלו על המסלול".
זוגתך במציאות, סיבי בלזיץ, גם כן משוגעת על מכוניות, לא?
"כן, הרבה יותר ממני. היא נהגת מטורפת. היא היתה נהגת פעלולים ב'האביר האפל' ורדפה אחרי הבאטמוביל שלי ברחובות גותהאם. תמיד שואלים על הקשר בין גברים למכוניות, אבל השאלה האמיתית היא על הקשר בין האנושות למכוניות. גם לנשים יש חיבור מאוד חזק למהירות. המכונית היא מפלצת ואנחנו משתוקקים לשלוט בה. היא חיה. לנהוג בה זה כמו לרכוב על דרקון, ואנחנו חשים סיפוק מלשלוט בה".
אבל זה מסוכן לנהוג כל כך מהר.
"זה לא הפריע לקן מיילס, להפך. ככל שהוא היה קרוב יותר למוות, כך הוא הרגיש חי יותר. הוא עשה את מה שעשה בגלל ולא למרות שהסכנה היתה כל כך קרובה".
כיום מעמדו של כריסטיאן בייל לא מעורער, אבל בין "אימפריית השמש" בשלהי שנות השמונים לפריחה שלו בתחילת העשור הקודם, עם התפקידים הראשיים והמטלטלים ב"אמריקן פסיכו", "המכונאי" ו"באטמן מתחיל", הוא עבר שנים לא פשוטות, במהלכן התקשה לפרוץ. "אני זוכר שראיתי את מאט דיימון לראשונה ב'זר במגרש' ומאוד התרשמתי ממנו, אבל אז הוא לא קיבל תפקידים משמעותיים נוספים וזה ניחם אותי, כי גם אני לא קיבלתי הזדמנויות והרגשתי שמקפחים אותי והקריירה שלי לא הולכת לשום מקום", אומר בייל. "ואז הגיע 'וויל האנטינג' ומאט זכה עליו באוסקר, אז גם את הנחמה הזו לקחו ממני. המזל שלי שאחר כך מאט ויתר על כל מיני תפקידים שאני קיבלתי במקומו, למשל ב'לשרוד עד החופש' של ורנר הרצוג. אני חייב לו הרבה מהקריירה שלי".
עבדתם כאן יחד לראשונה. מה למדת עליו?
"ידעתי שהוא שחקן נהדר, מה שלא ידעתי זה שיש לו נקודת מבט של במאי. יש לו פרספקטיבה רחבה והוא רואה את התמונה הגדולה. אני חוזה לו עתיד מזהיר, אם יחליט לעבור מאחורי המצלמה".
באחד מרגעי השיא של הסרט אתם הולכים מכות. זה מעין מפגש פסגה בין באטמן לג'ייסון בורן.
"כן, זה קטע מגוחך לגמרי, בקטע טוב. זה היה כיף. בסצינות של הנהיגה במכונית, היינו צריכים לעבור אימונים מפרכים כדי שניראה משכנעים ככל האפשר, אבל בסצינה של המכות כל הרעיון זה ששתי הדמויות ממש לא חזקות בקטטות וככל שניראה פאתטיים יותר, ככה יותר טוב. זו היתה הקלה".
עד כמה הסיפור שבסרט הוא אלגוריה לעשיית סרטים?
"אחד לאחד. פורד זה כמו אולפן הסרטים, שלבי הוא הבמאי וקן מיילס השחקן. בין שלבי למיילס היה כבוד הדדי וחלום משותף, אבל הם גם רבו בטירוף, וזו בדיוק היתה הדינמיקה בין במאי הסרט ג'יימס מנגולד לצלם הקבוע שלו, פדון פאפאמיכאל. היה משעשע ומעורר השראה לראות אותם רבים ומוציאים אחד משני את המיטב".
מה גרטה טונברג היתה אומרת על סרט כזה, שמהלל מכוניות מירוץ - לא בדיוק הדבר הכי סביבתי בעולם.
"גרטה נפלאה, ובכל הקשור לאקלים, העולם נמצא הרבה אחרי הדקה התשעים. עם זאת, אני חושב שהיה מגוחך לראות סרט תקופתי על מירוץ בשנות השישים שהופך את המכוניות לחשמליות. אין טעם לשפצר את ההיסטוריה, הקהל יחוש בזיוף".
בשנים האחרונות, אתה כל פעם מחדש מככב בעונת הפרסים. זה מתיש או מרגש?
"אני בן אדם. ברור שאני אוהב לקבל טפיחה בשכם. אבל האם זו הסיבה שאני עושה סרטים? זו לא סיבה טובה, כי בסופו של דבר, רוב הסרטים לא מקבלים כלום. הסיבה הטובה היחידה היא הסיפוק מהתהליך של העשייה. אם הסרט יוצא כמו שקיווית, זה כבר מדהים. אם אנשים הולכים לראות אותו - דיינו. אם אתה גם מקבל עליו פרסים, זה בונוס".
מאט דיימון, שמככב כאן עם בייל, מכיר כמובן היטב את בן אפלק, שהחליף אותו כבאטמן. בריאיון שקיימתי איתו גם כן לרגל הסרט, ויתפרסם כאן בהמשך השבוע, הוא סיפר לנו אנקדוטה נחמדה ששמע: שני הבאטמנים נפגשו פעם במקרה, ומכל המקומות בעולם, זה היה בחנות תחפושות ובמדף של איש העטלף.
"כן, זה היה מאוד מוזר", אומר על כך בייל.
חיפשתם תחפושת של באטמן לעצמכם?
"לא, לילדים".
אם נחזור לנקודת ההתחלה, ראית איתם פעם את "מיו מיו שלי"?
"לא, ובכלל, עד לפני שנתיים, הם לא ראו שום סרט שלי, עד שהבת שלי הסכימה לראות את 'אויבים' בכיכובי".
ומה היא חשבה?
"הו, זה היה רגע. ישבתי לידה, וכשהסרט הסתיים היא הסתובבה לעברי ואמרה 'אבא...זה היה...'. ואז החיים התחילו לנוע בהילוך איטי, כמו ב'מטריקס'. כל כך התרגשתי. חשבתי שאני הולך לבכות. הייתי בטוח שהיא הולכת להגיד 'אבא, היית מדהים, אני גאה בך!".
ומה היא אמרה?
"אבא, זה היה כל כך...משעמם!"
