פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תעצרו את האירי, אני רוצה לרדת

      צילום: יח"צ, נטפליקס

      "האירי", סרטו המדובר של מרטין סקורסזה, עלה באולמות הקולנוע לפני שיגיע לנטפליקס - ולמרבה האכזבה, הצפייה בו מתישה ומייגעת. הדמויות לא מעניינות, האורך מפרך (שלוש שעות וחצי), ומפגש הפסגה בין דה-נירו לפ'צינו מתגלה כמפגש בין שני שחקנים מאוד שונים ברמתם

      דירוג כוכבים לסרטים -3 כוכבים (עיבוד תמונה)

      ההיסטוריה חוזרת על עצמה: פעם כטרגדיה ופעם כטרגדיה משעממת. בתחילת שנות השמונים, בעקבות מה שנחשב תור הזהב של הקולנוע האמריקאי העצמאי, היו במאים שהתהלכו עם הגישה כי מותר להם הכל, ובמילים פחות מנומסות - עלה להם השתן לראש. אלה עשו מה שרצו, והאולפנים לא העזו להעיר. אחד מהם היה מייקל צ'ימינו. נישא על גבי ההצלחה של "צייד הצבאים", הוא הרים פרויקט בשם "שערי החופש", שאיבד שליטה - התקציב התנפח, וכך גם האורך של הסרט. חמור מכך, התוצאה התגלתה כלא קוהרנטית ולא קומוניקטיבית; אסון אמנותי וכלכלי מוחלט, שהוביל להתמוטטות של האולפן המפואר יונייטד ארטיסטס וסימנה גם סוף עידן בהוליווד.

      בימינו, כבר אין אולפנים הוליוודיים שייתנו ליוצרים רוח גבית שכזו, אבל יש את נטפליקס. לענק הסטרימינג יש כיסים עמוקים, ויש לו גם מה להוכיח. בשלב בו הוא נמצא כרגע, התאגיד המתפתח יעוט על כל הזדמנות לשתף פעולה עם יוצרים בעלי שם ועם פרויקטים בומבסטים שיש להם פוטנציאל באוסקר. לכן, כשמרטין סקורסזה הסתובב בשנים האחרונות עם רצון לביים אפוס פשע היסטורי בשם "האירי", היה ברור מי יגידו לו לא וגם היה ברור מי יגיד לו כן.

      וכך, בסוף החודש "האירי" יעלה בנטפליקס, אך קודם לכן הוא עושה סיבוב קצר באולמות הקולנוע בכמה מדינות, כדי שיהיה כשיר להתמודד על האוסקר. גם אנחנו נהנים מן הפריבילגיה הזו, כפי שקרה בשנה שעברה עם "רומא" ויקרה בקרוב גם עם "סיפור נישואים", וזאת הודות לרשת בתי קולנוע לב, בה עלה הסרט לאחרונה בהקרנות טרום בכורה מצומצמות, ובסופ"ש החל להיות מוקרן בה בהפצה רגילה ורחבה, כולל בהמשך החורף כשאפשר יהיה לראותו גם בבית. על פניו, אלה אמורות להיות בשורות משמחות וגדולות, לולא בעיה קטנה אחת: עד כמה שהפרויקט המפומפם הזה מדובר ומסקרן, התוצאה לא מעניינת, וכמו במקרה של "שערי החופש", גם כאן החופש האמנותי המוחלט בו התכבד הבמאי הוא אולי ערך נעלה, אבל בפועל לא כזה שהוכיח את עצמו.

      האירי (יח"צ , נטפליקס)
      כיסים עמוקים זה לא תמיד דבר טוב. מתוך "האירי" (צילום: יח"צ)

      הסרט מתבסס על ספרו של המשפטן צ'רלס ברנדט, שהתבסס מצידו על חייו של פרנק שירן, שהיה שכיר חרב של המאפיה. היקפו ועלותו נובעים מכך שהוא עוקב אחר גיבורו, ארגון הפשע שהעסיק אותו ואמריקה בכלל במשך עשרות שנים, ומתפרש על פני לא פחות משלוש שעות וחצי. נוסף לזאת, "האירי" משתמש גם בטכנולוגיית ההצערה, המשתמשת באפקטים כדי לאפשר לשחקנים לגלם אותה דמות בתקופות שונות. בעבר, סקורסזה היה נדרש להסתייע בשני בעלי מלאכה שונים לכל הפחות כדי להיכנס לעורו של הגיבור. כאן, בזכות שרביט הקסמים החדש, רוברט דה-נירו מגלם אותו לאורך כל המסע הזה.

      המסע לא מתואר בהכרח בסדר ההתרחשות, וסקורסזה מרבה להשתמש בפלאשבקים, אך נתמצת אותו כאן בצורה כרונולוגית: הגיבור, שעם הזמן מכונה "האירי" בשל מוצאו, מתחיל את דרכו כחייל במלחמת העולם השנייה, ואז ממשיך אותה כחייל בשירות המאפיה בימי הזוהר שלה, משנות החמישים והלאה. הצבא האמריקאי לימד אותו להרוג אנשים ביעילות קטלנית ובמסירות מוחלטת, בלי לחשוב יותר מדי מחשבות ובלי לשאול יותר מדי שאלות, ואלה מתגלות כתכונות יקרות ערך בימים שבהם ארגון הפשע הכל-יכול מחסל אנשים על ימין ועל שמאל.

      "האירי" נחשף לפנינו כאדם חסר רחמים, נטול יראה ומטיל מורא, והאלימות שלו יומיומית. באחד מרגעי המפתח, מתגלה לו כי החנווני דחף את בתו הקטנה, ובתגובה לכך הוא יוצא למכולת ומחטיף בו מכות רצח. סרטים דומים שתיארו סיטואציות קודמות, הציגו את ילדתו של הגיבור כמי שמלאת תודה לאביה על המחווה שעשה למענה ומעריצה אותו. כאן, המעשה הזה גורם לה לפחד ממנו, להתנכר ממנו ולא לספר לו יותר שום דבר לעולם בשל החשש ממה שהוא עלול לעשות לאחרים.

      אך למרות האכזריות והציניות שלו, "האירי" מזכיר את אחת מן הדמויות התמימות בתולדות הוליווד - פורסט גאמפ. כמוהו, גם קורות חייו שוזרות בתוכן את התמורות החברתיות וההיסטוריות המשמעותיות של תקופתו. מלחמת העולם השנייה והפוסט-טראומה ממנה; עלייתו של קנדי ורציחתו; מתחים אתניים ושגשוג האיגודים המקצועיים - הגיבור כאן שותף או עד לכל אלה. לכן, אפשר היה לקרוא לסרט "האמריקאי", שכן הסיפור של גיבורו הוא גם הסיפור של האומה שלו.

      האירי (יח"צ , נטפליקס)
      גודל הציפייה, כגודל האכזבה. מתוך "האירי" (צילום: יח"צ)

      כל זה נשמע מרתק ומבטיח בלשון המעטה, מה עוד שמאחורי המצלמה עומד מרטין סקורסזה, ללא ספק מגדולי הבמאים בדורנו, ואחד היחידים שכל סרט עלילתי שלו בעשור האחרון היה פגז - מ"שאטר איילנד" ו"הוגו", דרך "הזאב מוול סטריט" ועד "שתיקה". אז מאיפה החוצפה להלעיז ש"האירי" אינו מעניין?

      הבעיה (אף פעם) היא לא האורך. "הזאב מוול סטריט", למשל, נמשך שלוש שעות, ואפשר רק היה להצטער שאינו ארוך יותר. יש סרטים שנמרחים ומסתבכים, אבל זה לא המקרה. "האירי" פשוט לא כל כך משלהב מלכתחילה. בדיעבד ניסיתי לחשוב איזה קטעים אולי אפשר היה להוריד ממנו, ולא מצאתי כאלה - פשוט כי אין קטעים מסוימים שפחות משעממים מן האחרים. לפעמים מקבלים מנה שחלקה לוהטת וחלקה לא בושלה היטב. כאן, התוצאה פושרת מההתחלה עד הסוף.

      הפסיביות של הגיבור אולי מעניינת מבחינה תיאורטית - היא זו שמאפשרת לסרט לטעון כי הצבא מכשיר מכונות הרג, שפעם פועלות בשירותו ופעם בשירות המאפיה, כך שלמעשה אין הבדל בין שתי המערכות. אך מבחינה דרמטית ורגשית, היא בעייתית מאוד. זו כמובן לא הפעם הראשונה בה סקורסזה ודה-נירו משתפים פעולה. הם כבר עבדו יחד בלא פחות משמונה סרטים באורך מלא, בהם קלאסיקות ענק כמו "נהג מונית" ו"החבר'ה הטובים", ו"האירי" הוא אולי הדמות הכי פחות סוחפת שהשניים עיצבו יחדיו. החיצוניות שלה מנייריסטית, העולם הפנימי לא קיים.

      נוסף לדמות הראשית הזו, יש בסרט עשרות דמויות נוספות - מעטות מהן מאופיינות מספיק טוב כדי להבדיל ביניהן, כך שבשלב מוקדם נהיה קשה כבר לעקוב אחר הגלריה האנושית הזו וכל קווי העלילה. אגב, כמעט תמיד מדובר בגברים. למעשה, יש בסרט רק דמות נשית בולטת אחת, בתו של הגיבור, אותה אנה פאקווין מגלמת בבגרותה, ותיראו מופתעים לשמוע שהשחקנית זוכת האוסקר זוכה להשמיע שורת דיאלוג אחת בלבד - אפילו פחות ממה שהיה לדמות של שרון טייט ב"היו זמנים בהוליווד" של טרנטינו.

      האירי (יח"צ , נטפליקס)
      210 דקות, בלי הנחות. מתוך "האירי" (צילום: יח"צ)

      אם בכל זאת לברור את המוץ מהתבן, יש בסרט שתי דמויות מרכזיות נוספות חוץ מאלה שכבר ציינו, והן מעוררות סקרנות גם בגלל השחקנים שמגלמים אותן. את ראסל בופאלינו, מבכירי המאפיה, מגלם ג'ו פשי, החוזר לשתף פעולה עם סקורסזה ובכלל לקולנוע לאחר הפסקה ארוכה; ואת ג'ימי הופה, המנהיג של איגוד נהגי המשאיות שהיה לזמן מה אחד האנשים החזקים בארצות הברית, ולכן גם נזקק לשירותיו של "האירי" כשומר ראש, מגלם אל פצ'ינו.

      לא מובן מאליו לראות יחדיו את פצ'ינו ודה-נירו, אולי שניים מהשמות ההוליוודיים המוכרים בדורנו. ב"הסנדק 2" אין להם סצינות משותפות וב"היט" רק סצינה אחת כזו, ואת "רצח מוצדק" בו כיכבו יחדיו לפני עשור כולם מעדיפים לשכוח. "האירי", אם כך, אמור היה להיות הפעם הראשונה בה השניים חולקים את המסך בקביעות, ובסרט גדול באמת.

      אך תרשו לי להתחצף עוד קצת: לכאורה, האיחוד בין דה-נירו ופצ'ינו הוא מפגש פסגה. למעשה, כפי שמתחוור כאן בצורה מובהקת במיוחד, מדובר במפגש בין שני שחקנים מאוד שונים ברמתם. דה-נירו, כמו שגם ראינו השנה ב"ג'וקר", הוא ענק וירטואוז. פצ'ינו, לעומת זאת, שחקן מוגבל למדי, והבדלי הרמות ביניהם מקרינים על איכות הסרט כולו.

      דוגמה למוגבלות של פצ'ינו היא שבניגוד לדה-נירו, הוא כמעט לא עשה קומדיות, בטח לא מוצלחות. דמותו של ג'ימי הופה, למרבה ההפתעה, מתגלה כאחת הקומיות שנדרש לעשות, שכן בו ובסרט בכלל יש הרבה ממדים של אירוניה, אבסורד והומור שחור. אך השחקן הוותיק לא כל כך מיטיב להביא אותם לידי ביטוי, ואף ש"האירי" שואף להיות ארסי ומצחיק, רוב הזמן הוא טרחני.

      האירי (יח"צ , נטפליקס)
      לא ארסי, טרחני. מתוך "האירי" (צילום: יח"צ)

      באופן כללי, הרבה מן הדיאלוגים כאן מעושים, ובסרט חסרה משום מה התנופה הקולנועית הייחודית שתמיד אפיינה את סקורסזה. סצינה אחר סצינה, נוצרת התחושה כאילו שהוא הולך לשום מקום, ופעם אחר פעם מה שנראה כהתחלה של דרמה, קומדיה או טרגדיה מוביל לאנטי-קליימקס. על המסך הגדול, הצפייה בו מבחינתי היתה חוויה מתישה ומייגעת, אך בצפייה ביתית, קשה לי לדמיין אותי מחזיק מולו מעמד מבלי לעצור, ולחשוב מה בו היה גורם לי לחזור אליו לאחר מכן.

      למען ההגינות, יש לציין כי הדברים הללו הם דעת מיעוט, בלשון המעטה. "האירי" מגשים לנטפליקס את כל החלומות הוורודים ומצדיק את ההשקעה, כיוון שהביקורות יוצאות מגדרן, וגם האקדמיה האמריקאית לקולנוע צפויה לפרגן לו בגדול. סקורסזה, אם כך, הוכיח כי גם אם התעשייה משתנה, הוא תמיד ימצא את הדרך לעשות את הקולנוע שלו וליהנות מתהודה רחבה, ועל הדרך העניק לדה-נירו ופצ'ינו הזדמנות נדירה, אולי חד-פעמית ואחרונה, לשאת על כתפיהם פרויקט כבד משקל.

      ולמרות כל ההסתייגויות, גם לי יש הערה חיובית על הסרט. לאורך הצפייה ובסופה, ברור מה הוא רוצה להגיד. אלה אמירות חריפות, שסקורסזה מנסח באופן חד ומביא לידי ביטוי בקול צלול. לפחות להבנתי, עולים כאן שני רעיונות מרכזיים.

      האירי (יח"צ , נטפליקס)
      במחילה, פצ'ינו נחשף כשחקן מוגבל. מתוך "האירי" (צילום: יח"צ)

      הרעיון הראשון: "האירי" ממחיש עד כמה רקובה הממלכה האמריקאית ועד כמה הכל מושחת בה מן היסוד. הנסיך הליברלי ג'ון קנדי, אחד הנשיאים האהובים בתולדות ארצות הברית ולכאורה גם אחד האידיאליסטים שבהם, מוצג כאן כמי שעלה לשלטון רק בזכות המאפיה, שלאחר מכן גם דאגה לחסל אותו, והסרט כולו מתאר עד כמה ארגון הפשע הזה מחובר לממסד הפוליטי והכלכלי, לצבא ולכנסייה.

      אך עד כמה שהכוחות הללו חזקים, רוחב היריעה של הסרט מאפשר לו להראות כי בסופו של דבר, הכוח החזק מכולם הוא הזמן, שמכלה הכל. הדמויות כאן כוחניות וגאוותניות, אך גם הן מובסות מולו. דמות אחת מתה בדמי ימיה, גופתה נשרפת ולא נותר ממנה דבר; דמות אחרת מאריכה ימים, אך כשהיא על ערש דווי, כבר אין מה שיבקר אותה. אחת מהן בילתה את כל חייה במשחקי אגו, במאבקים על קרדיט ובדאגה שהשם שלה תמיד יהיה הראשון ברשימה וכולם יידעו אותו, וכל זה בשביל מה? שלושים שנה לאחר התאדותה, מתברר כי איש כבר לא זוכר אותה. הכל היה לשווא.

      הרעיונות הללו חזקים, אך הסרט שמחזיק אותם, הרבה פחות. אמנות, בניגוד לדמויות הפאתטיות וברות החלוף שמתוארות בו, יכולה להיות נצחית, וגם סרטים רבים וטובים של סקורסזה כבר הבטיחו מזמן את מקומם בפנתיאון הקולנועי. "האירי", למרבה הצער, לא יהיה אחד מהם.

      האירי (יח"צ , נטפליקס)
      לא לפנתיאון. מתוך "האירי" (צילום: יח"צ)
      האירי (יח"צ , נטפליקס)
      מה רקוב בממלכת אמריקה? הכל. מתוך "האירי" (צילום: יח"צ)