פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עשן בלי אש

      צילום: יח"צ, קולנוע לב

      "האפיפיורים", אחד הכוכבים הגדולים של טקס גלובוס הזהב הקרוב, הגיע לאקרנים לפני שעלה בנטפליקס. מדובר למעשה בשלושה סרטים שונים המקופלים בסרט אחד, שאינו אלא תשדיר שירות שמרני ומיושן למען הכנסייה הקתולית

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)

      לפני כשבועיים עלה כאן באולמות "האפיפיורים", שכמו "האירי" ו"סיפור נישואים", גם הוא הגיע לקולנוע שבוע לפני שיהיה זמין בנטפליקס. במקור, הסרט המהולל והמדובר הזה נקרא "שני האפיפיורים", ואפשר אולי גם היה לקרוא לו "שלושת האפיפיורים", שכן כפי שציינו כבר בתקשורת האמריקאית, הוא מציע שלושה סרטים בכרטיס אחד.

      במישור אחד, הסרט מציע הצצה לאחורי הקלעים של תהליך בחירת האפיפיור, זאת דרך קרב הירושה שהתנהל ב-2013 בין שני הטוענים לכתר בזמנו - בנדיקטוס, הגרמני והשמרני, אותו מגלם אנתוני הופקינס; ופרנציסקוס, הארגנטינאי והליברל, בגילומו של ג'ונתן פרייס. שני השחקנים וולשיים ושניהם מועמדים לגלובוס הזהב, כמו גם "האפיפיורים" עצמו והתסריט שלו.

      במישור נוסף, זהו סרט המתאר כיצד היריבות האישית והאידיאולוגית בין שני אנשי הדת התפתחה במפתיע לחברות עמוקה, בעת שבנדיקטוס החליט בצעד חריג ונדיר לפרוש מתפקידו, וביקש דווקא את יריבו משכבר הימים לרשת אותו. כדי לשכנעו להסכים לכך, הזמין אותו לוותיקן לסדרת מפגשים שלפחות לפי המתואר כאן, הפכה אותם מצ'ילבות בסדר הגודל של סער ונתניהו לאחים בנפש.

      ואם לא די בכך, את שאר הזמן שנותר לו מקדיש הסרט לשרטוט דיוקנו של פרנציסקוס, ומסביר מה הוביל אותו להקדיש את חייו לדת, למה יש לו נקיפות מצפון איומות בכל הקשור להתנהלותו בעת שלטון החונטה, ומה הופך אותו לפייבוריט קבוע בימינו לזכייה בפרס הנובל לשלום.

      האפיפיורים (יח"צ , קולנוע לב)
      מועמד לגלובוס הזהב בקטגוריות המשחק, הסרט והתסריט. מתוך "שני האפיפיורים" (צילום: יח"צ)

      מאחורי המצלמה עמד פרננדו מיירלס, מי שביים עם קטיה לונד את "עיר האלוהים" ומאז הקריירה שלו לא התרוממה, ואת התסריט שלו כתב אנתוני מקארטן, שבשנים האחרונות פיתח לעצמו מומחיות: לקחת נושאים מרתקים מן ההיסטוריה הפוליטית/מדעית/תרבותית/תיאולוגית, ואז להשטיח ולהקליל אותם לכדי סרטים שיזכו להצלחה מסחרית וגם יככבו בעונת הפרסים ויסדרו לכוכבים שלהם את האוסקר.

      מקארטן עשה זאת ב"התיאוריה של הכל" עם אדי רדמיין כסטיבן הוקינג; ב"שעה אפלה" עם גרי אולדמן כווינסטון צ'רצ'יל; וב"רפסודיה בוהמית" עם רמי מאלק כפרדי מרקיורי, והנה הנוסחה הקבועה עובדת גם כאן.

      לא פלא שגלובוס הזהב, הידוע בטעמו המיושן, השמרני והבורגני, הרעיף כל כך הרבה אהבה על "האפיפיורים", שעונה לכל הקריטריונים הללו, וכמו היצירות הקודמות שכתב מקארטן ביעילות, מקפיד לצאת בסדר עם כולם וליצור בידור שטוח שפונה למכנה משותף רחב ככל הניתן.

      כל אחד מן הסרטים המקופלים יחדיו ב"האפיפיורים" בעייתי בדרכו שלו. ההצצה לנבכי הוותיקן ולמשבר הזהות העובר על הכנסייה הקתולית היתה יכולה להיות מרתקת, אבל במקום להעמיק, הסרט מעדיף להתייחס לסוגיות הליבה כקוריוזים אנקדוטליים.

      האפיפיורים (יח"צ , קולנוע לב)
      הבמאי סומך על השחקנים שיעשו את העבודה בשבילו. מתוך "שני האפיפיורים" (צילום: יח"צ)

      תיאור היחסים בין שני אנשי הדת, לעומת זאת, נשען על גימיק אחד בלבד. פעם אחר פעם, כדי לסחוט מאיתנו אמפטיה והערכה, נהנה הסרט להציג בפנינו את האפיפיור ואת יורשו כשהם יושבים במגדל השן אך מבצעים פעולות פרוזאיות - מתקשרים לסוכנות נסיעות כאחד האדם, קונים פיצה ואוכלים אותה וכדי שנשתכנע מעל כל ספק כי מדובר בקומדיה אנושית ומחממת לב על חבר'ה טובים ועממיים, אפילו יושבים יחדיו על הספה, צופים בכדורגל ומריעים.

      למרות שעולים בו נושאים כבדי משקל, הסרט שופע הומור. זו גישה לגיטימית כמובן, אלא שכאן מדובר בהלצות ברמה גבוהה לכאורה, שלמעשה הן לא יותר מבדיחות קרש עם זקן ארוך - באחד מרגעי השיא, למשל, אחת הדמויות מפטירה "זו היתה בדיחה גרמנית, היא לא אמורה להצחיק". נו, חסר רק בדיחות על סקוטים קמצנים ועל זה שאנגלים לא יודעים לבשל.

      ובאשר לשרטוט דיוקנו של פרנציקוס - ובכן, כדי לתאר את עברו של איש הדת, מסתייע הסרט בפלאשבקים, שיטה שנוטה להיות מסורבלת ומגושמת, וכך קורה גם הפעם. תיאורו בהווה בעייתי עוד יותר, שכן הוא חוטא בפולחן אישיות. כך, אגב, קרה גם בדוקו הטרי של וים ונדרס על האפיפיור. אולי מדובר ברפלקס בלתי נמנע מול האישיות האהובה, אבל כך או כך, זה מפחית מן העוקץ והכוח של "האפיפיורים".

      שני האפיפיורים (יח"צ , קולנוע לב)
      השתכנענו, הם עממיים. מתוך "שני האפיפיורים" (צילום: יח"צ)

      בהקשר זה, הסרט לא מטאטא מתחת לשטיח את האספקטים הפחות נעימים העולים ממנו - העובדה שבנדיקטוס נאלץ להצטרף בילדותו לנוער ההיטלראי, ושערוריות הניצול המיני, הפדופיליה והטיוח שהכתימו את הכנסייה בתקופתו ולפניה, למשל. אך הוא מתייחס לכל זה כלאחר יד, בצורה טריוויאלית ומשועשעת למדי, אלא מה, כך שאולי כבר היה עדיף שיתעלם מן הסוגיות הללו מלכתחילה.

      הופקינס ופרייס עושים עבודה טובה אם כי מכנית למדי, ונראה שהסרט סומך על כך שהמטען, הנוכחות והקסם האישי שלהם יעשו את העבודה בשבילו. הבמאי פרננדו מיירלס לא מפגין כאן תנופה או אנרגיות יוצאות דופן, ואחרי שראינו את "האפיפיור הצעיר" של סורנטינו, קשה לקבל טיפול קולנועי כזה בוותיקן.

      "האפיפיורים" הוא סרט סביר, אך מופרך להעניק לו ארבע מועמדויות לגלובוס הזהב, או כל עיטור אחר שאינו פרס תשדיר השירות הטוב ביותר לכנסייה הקתולית. בגזרת הפרסים השליליים, לעומת זאת, הדרמה הקומית הזו בהחלט מצליחה לעקוף את "האירי" ולהתגלות כפחות מעניינת מבין שלושת הסרטים שנטפליקס הוציאו כאן למסכים בחודש האחרון.

      האפיפיורים (יח"צ , קולנוע לב)
      בקרוב ההצגה בהבימה, עם מוני מושונוב ודבל'ה גליקמן? מתוך "שני האפיפיורים" (צילום: יח"צ)