פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מצחקקים באש

      צילום: Giphy

      בעשור שאופיין בקיטוב, קליקבייטים ועובדות אלטרנטיביות, היו אלה דווקא האנשים שלוקחים את החיים בהומור שהפכו למתווכי מציאות אמינים. הבולט שבהם, ג'ון אוליבר, מצא את הדרך לחבר בין שטויות ועובדות באותה מקצועיות ודייקנות שאפיינה פעם את מהדורות החדשות

      בפודקאסט הנפלא "Against the Rules", יוצא הסופר מייקל לואיס ("מכונת הכסף") לחקור את דעיכת השופטים בחברה המודרנית ואת השלכותיה. אחד מהם הוא האומבודסמן, נציב קבילות הציבור בעיתונות, שאמור לבחון תלונות או בקשות לתיקונים בכתבות, אבל גם לשמש כמבקר פנימי בלתי תלוי מטעם העיתון, לדייק עובדות ולהעלות שאלות לגבי כתבות טרם יציאתן לדפוס. עצם הימצאותם במערכת יצרה אובססיה לפרטים קטנים. כתבים ועורכים היו חרדים לכך שכתבה תרד לטמיון בגלל ציטוט של גורם אנונימי, או פרט מידע שלא נבדק היטב. אלא שלסחורה הזאת כבר אין יותר קונים. ב-2017 החליט אפילו הניו יורק טיימס להיפרד מהאומבודסמן שלו. גם באחת הפסגות הגדולות האחרונות של העיתונות הגיעו למסקנה - גם אם לא יודו בכך לעולם - שלפעמים האמת המורכבת דורשת יותר מדי.

      זוהי נקודת הפתיחה של עשור שעמד במוקד הערעור על מקומה של אמת וחשיבותה, כזה ששינה דרמטית את האופן שבו אנחנו צורכים מידע. אם בעבר הסתמכנו על מתווכים מקצועיים שיפרידו עבורנו בין הבדיה לעובדה, הרי שהודות לאלוגריתמים ופידים מותאמים הגלגל התהפך. הרשתות החברתיות יצרו שוויון מוחלט בין ההזוי למבוסס. קונספירציות, תעמולה וסתם שקרים עושים כיום את דרכם בקביעות מהרשת למסכי הטלוויזיה, מאדירים דמויות מפוקפקות ומשטיחים כל דיון, בכל נושא. זהו העשור שבו פוקס ניוז הפכה למקור המידע העיקרי של האמריקאים (הנצפית ביותר בפער גדול כבר 13 רבעונים ברציפות), שבו מהדורות החדשות איבדו מיוקרתן והפכו "מגזיניות", ושבמהלכו הפך מארק צוקרברג למאתרגם של אנשי עליונות לבנה, ניאו-נאצים וטרולים בשליחות רוסיה, בשם חופש הביטוי כמובן.

      הקרב הגדול של AOC וצוקרברג

      אל הוואקום שהותירו העיתונים והמהדורות נכנס בטבעיות הבידור. מפורסמים הפכו למשפיענים שכוחם לסחוף המונים עלה עשרות מונים על זה של כל עיתונאי. כך הפכו קומיקאי וכוכב ריאליטי לנשיאים בארצות הברית ואוקראינה, ובזווית מקומית - כך הפכו אייל ברקוביץ ואופירה אסייג למתווכים לגיטימיים של המציאות. אבל הציניות לא שימשה רק לרעה. בידיים חכמות היא הפכה כלי חדש להצגת מידע בתקופה של הפרעת קשב, שורות תחתונות וקליקבייט. ג'ון סטיוארט היה החלוץ בתחום במהלך תקופתו ב"דיילי שואו", והמונולוג הפותח שבו נהג לתווך את ענייני השעה באבסורדיות מהולה בעובדות הפך במרוצת הזמן למקור מידע עיקרי עבור מי שאיבדו עניין במהדורות הרגילות.

      אך היה זה בן חסותו של סטיוארט ששכלל את הפורמט שלו למהפכה של ממש. ב-2014 השיקה HBO את "השבוע שהיה עם ג'ון אוליבר", תוכנית חדשות בידורית בהנחיית מי ששימש כ"כתב בריטי ראשי" במהדורות הסאטיריות של סטיוארט. אף שבתחילת דרכו נשבע אוליבר ש"השבוע שהיה" היא תוכנית קומית ותו לא, בפועל היא מצאה את נקודת האמצע המושלמת בין הרציני למבדר. אוליבר לא הסתפק רק בשחזור המונולוג של סטיוארט, שמנסה לעשות סדר משעשע בכאוס החדשותי. חלקה המרכזי של תוכניתו מוקדש מדי שבוע לעיסוק מורחב בסוגיה חשובה לחיי האמריקאים. עם צוות תחקירנים עצום וכוח כלכלי מאימפריית הטלוויזיה, גילה אוליבר לעולם איך שטויות ואקטואליה יכולים לחיות יחד בהרמוניה, אם רק לוקחים אותן מאוד ברצינות.

      לאורך שש עונותיה עד כה עסקה "השבוע שהיה" בנושאים כמו עונש מוות, הפרדת משפחות מהגרים, זכויות הצבעה, נשק גרעיני, תעשיות הטבק, חיסונים, שוק האופיודים, מלחמת הסחר, נייטרליות הרשת, אפליית להט"בים - ואלו באמת מסמלות רק את קצה המזלג. במהדורות רגילות היה הופך כל אחד מהנושאים האלה לדיון צעקני באולפן או ריאיון אינטרסנטי, אך אוליבר הבין שהצופים כבר מזמן לא מבינים על מה צועקים באולפנים. כך, לצד בדיחות זין, תמונות של אוגרים בתחתונים, רכישה של בובות שעווה קריפיות ומגן ביצים משומש של ראסל קרואו, הפכה "השבוע שהיה" למה שבעבר למדנו לצפות מעיתונות: מפרידת הפופוליסטי מהאמיתי, מציגת העובדות וההשלכות העתידיות האפשריות, והמסבירה הראשית לצופים מה הם יכולים לעשות כדי להשפיע.

      כל פרק של "השבוע שהיה" מבוסס על 5-6 שבועות אינטנסיביים של תחקור, איסוף חומרי ארכיון ותרגומם לתוצר שניתן להעביר ב-20 דקות. לא מדובר רק בהסברים, אלא ביוזמות שהשפיעו על סדר היום. למשל, פרסום ספר ילדים על אהבתם של צמד ארנבים גאים (אצבע בעין לעמדותיו החשוכות של סגן הנשיא מייק פנס כלפי להט"בים) - שזינק תוך 24 שעות למקום הראשון ברשימת רבי המכר של אמזון, או 15 מיליון דולר שבעזרתם רכשה התוכנית את חובותיהם של לא פחות מ-9,000 אמריקאים, בפרק שהוקדש לחברות שעשו את הונן בזכות רכישת חובות של אנשים מן השורה. וכך, בתנועה סיבובית שהיא לא פחות ממדהימה, החלו אתרי חדשות ובידור לסקר את אוליבר, פעולותיו והנושאים בהם עסק מדי שבוע, ולו כדי לתעל מעט ממגע הזהב שלו לטובתם. בעידן של הצפת מידע ועובדות אלטרנטיביות, הפך קומיקאי בריטי עם אזרחות אמריקאית לעיתונאי החשוב בעולם.

      השפעתה של "השבוע שהיה" ניכרת כיום בכל מקום. סת' מאיירס, ג'ימי קימל וסטיבן קולבר הבינו את כוחם כמתווכי מציאות, והפכו את המונולוגים שלהם בתוכניות הלילה המובילות מאסופה של פאנצ'ים רנדומליים לניתוח אמיתי של אירועי היום. מאיירס אף השיק גרסה רזה משלו לזו של אוליבר עם סגמנט בשם "מבט מקרוב", שמקדיש 10 דקות מתוכניתו לנושא שעל סדר היום, ומתחריו עושים זאת במסגרות מתחלפות. טרבור נואה, מחליפו של סטיוארט ב"דיילי שואו", הפך אותה להרבה יותר אקטואלית ופחות נונסנסית. הסטנדאפיסט חסן מינאז' תיעל את תלאותיו כבן למהגרים מהודו ל"חוק הפטריוט", תוכנית שבועית בנטפליקס הסוקרת מדי פרק סוגיות כמו הלוואות סטודנטים, צנזורה, תעשיית הנשק ובריאות נפש. רק לאחרונה נשא סשה ברון כהן (במהלך טקס בו זכה בפרס על מנהיגות מטעם הליגה נגד השמצה) את אחד הנאומים המנומקים והמדויקים ביותר שהושמעו נגד האיום שמהוות ענקיות הטכנולוגיה בכלל ופייסבוק בפרט על עתידה של הדמוקרטיה.

      סשה ברון כהן, מנהיג מוסרי

      מי שהרגיש את הצד השני של המשוואה הזאת הוא הילד הטוב של תוכניות הלילה, ג'ימי פאלון. בעוד מתחריו הנשכניים סגרו אט אט את פער הרייטינג העצום שהיה בעבר ל"תכנית הלילה" הבידורית והסטרילית של NBC, הוא נמנע מלטבול את ידו בפוליטיקה. בפעם היחידה שבה עשה זאת, בראיון הידוע לשמצה שבו פרע בשובבות את שערו של המועמד לנשיאות דאז דונלד טראמפ - נדמה שדינו נגזר סופית. ביקורות קשות הוטחו בחוסר הטעם והטאקט של פאלון באתרים ובעיתונות, חלקן אף הגדילו וקבעו שהקטע החביב והיקר מפז הזה (עבור טראמפ) תרם משקל משמעותי בנצחונו הדחוק בבחירות. פאלון התנצל מאז מספר פעמים, אך תוכניתו ממשיכה לצלול בטבלאות הרייטינג.

      בניגוד לפיאסקו של פאלון, ובקלילות השמורה למי שמתפרנסים מהצחקת אנשים על ידי ניתוח חכם של המציאות, בוחרים עוד ועוד קומיקאים להציע למעריצים ערך מוסף וקונטקסט. הדיוק והדקדוק בפרטים של כל עובדה מאחורי כל בדיחה הם גלגול מודרני של עיתונות אינטליגנטית ומשובחת. האומבודסמנים לא מתו, הם פשוט פיתחו חוש הומור.

      רוחות השינוי של אוליבר הגיעו גם לישראל עם "פעם בשבוע עם תם אהרון" בכאן 11, והשפעות ניכרות על מונולוג הסיום של "גב האומה". לצד רגעי מבוכה כמו אלו שבהם רני רהב ושרון גל מפארים את אשת ראש הממשלה ב"ראיון מיוחד", החלו גם קומיקאים ישראלים לחבק את האחריות האקטואלית לצד הקומית. בכל מהדורה ממוצעת של אחת מהתוכניות האלה לומדים הצופים הרבה יותר על חייהם מאשר זו של שמונה בערב. ואף שאיש אינו משלה את עצמו שאוליבר או מי מהקולגות שלו הם סוכנים של שינוי בעולם מפולג ומסוכסך - עצם התעקשותם לפרק מציאות כאוטית ומעורפלת במכוון לעובדות, שומרת על לפיד האמת בוער עבור מי שעדיין חפץ בה. ובכלל, אם החלטנו קולקטיבית שכולם סביבנו ליצנים, מעודד לדעת שיש בהם כאלה שלא יסתפקו רק בלצחוק על חשבוננו.