"תחושה של החמצה" הן שלוש מילים מתוך השיר החדש והמקסים של רינת בר, "שלושה ילדים וכלב", שכתב מנהלה החדש חגי אוזן ביחד עם עדי כבירי ואלירן אביטל. השיר אמנם מגולל סיפור על פספוס בקשר זוגי, אבל קשה להימנע מהמחשבה שהוא יכול להיות גם מטאפורה לפספוס מסוים בקריירה של רינת בר. בר היא אחת הזמרות הנפלאות והמוערכות ביותר בז'אנר המסתלסל, מוזיקאית של מוזיקאים, בעלת ניסיון מקצועי רב וקול נהדר, ולמרות כל זאת - לא הגיעה לפסגות הראויות לה במוזיקה הישראלית. היא החלה את דרכה כילדת פלא, היתה חתומה על להיט ענק "אחת מאלף" שכתבו אתניקס, היתה פייבוריטית ב"כוכב הבא" עד שפרשה - ועם זאת, נשארה "תחושה של החמצה".
רינת בר מסכימה. "השיר לחלוטין יכול להיות מטאפורי לפספוס המקצועי שאני מרגישה", היא אומרת בריאיון לוואלה! תרבות, "בשיר מופיעות המילים 'היינו צריכים להיות עכשיו עם שלושה ילדים וכלב'. במציאות אני אמנם נשואה עם שני ילדים ובלי כלב, אבל הייתי צריכה להיות עכשיו גם עם שלושה אלבומי פלטינה וקיסריה. כן, אני מרגישה פספוס מאוד גדול, ויודעת שכל אנשי התעשייה תמיד מדברים עליי כעל הפספוס הכי גדול שיש".
מה לדעתך הסיבות לפספוס הזה?
"אין לי כל כך איך להסביר את זה. אני יכולה להגיד שאני בעצמי כנראה עשיתי טעויות בעבר, טעויות של ילדה שהצליחה ולא ידעה מה קורה אותה. הייתי בסך הכל בת 18 ועשיתי בחירות לא נכונות, מבחינת שירים לא נכונים ומבחינת ניהול. בוא נגיד שקצת התפזרתי, בלשון המעטה. בתקופה קודמת היתה לי התיימרות קצת 'להשתכנז', קצת הסתרתי את מי שאני באמת וניסיתי להיות אולי משהו אחר יותר, ים תיכוני לייט. היו מנהלים שבחרתי בהם שלא היו הדבר הנכון בשבילי. היתה לי תקופה שטסתי לארצות הברית, התנתקתי וקצת איבדתי את עצמי. בסופו של דבר החיים ממשיכים וזורמים, וצריך להתקדם הלאה. ברוך השם יש לי משפחה וילדים, בזה לפחות לא פיספסתי. יכול להיות שאם הייתי היום רווקה והוללת - אולי הייתי מצליחה יותר בקריירה".
את שואבת עידוד ממקרה שלומי שבת - שהיה זמר מוערך בתעשיה במשך שנים, אבל פרץ לתודעה הרחבה רק בגיל 35, שהוא בדיוק הגיל שלך כעת?
"שלומי שבת הוא דוגמא נפלאה בעיני לכך שאין גיל להצלחה, אין גבול שאתה יכול להגיד שבו פספסת את הרכבת. נכון, הוא היה זמר מאוד מוערך, ופתאום ההצלחה הגיעה לו בגיל מאוחר".
התעשייה היא עדיין תעשייה גברית מאוד, ולנשים קשה הרבה יותר. גם את מרגישה לפעמים שיש כאלה שיעקמו את האף אם את - אמא לשני ילדים - תופיע 20 פעם בחודש?
"נכון, לנשים בעולם שלנו הרבה יותר קשה, בוודאות. אמא צריכה תמיד להיות שם בשביל הילדים שלה, היא צריכה תמיד לקחת, לנקות, לטפל, לבשל ולעשות את רוב הדברים. עכשיו אני לא שוביניסטית. ככה גם גדלתי. יש לי תפקיד ענק בבית שלי. לשלב קריירה מוזיקלית שבה אין שעות, אני יכולה לצאת בבוקר ולחזור לפנות בוקר, לישון שעה אחת ואז לקום לילדים. כן, לנשים יותר קשה. וגם לחברה שקצת קשה יותר לקבל זמרות. יש אנשים שקצת לא מאמינים שאישה יכולה לעמוד על הבמה, להחזיק הופעה ולעשות שמח, אבל אישה יכולה לעשות הכל. כשרואים אותי על הבמה הכל משתנה. אני כמו גבר על הבמה".
לבעלך ולבני זוגך הקודמים היה קשה עם המעריצים בהופעותיך?
"ייאמר לזכותו של בעלי שהוא באמת מבין את זה ומכיל את זה. הוא מפריד בין האישה שלו לבין הזמרת שאוהבים. אבל לפני שהכרתי את בעלי, לבני זוג קודמים לא התאים כל הקירבה של מעריצים אליי, הם היו עושים לי סצינות של קנאה וזה הגיע עד למצב שמישהו קבע לי שכשנתחתן אז אני כבר לא אהיה זמרת. זה ממש לא הסתדר בעבר".
בראיון בעבר אמרת לי שהעובדה שאבא שלך ואחר כך בעלך ניהלו אותך עיכבה במידה מסוימת את הקריירה שלך.
"התחלתי בתור ילדה בת 12, ומאוד גוננו עליי ושמרו עליי. אבא שלי היה תמיד בסביבה ולא נתן שאף אחד יפגע בי. בוא נודה - באמת זה עולם קשה. כשהתחתנתי בעלי הרגיש שצריך לשמור עליי. תמיד שמרו עליי ויש גם חסרונות - אולי לא השתפשפתי מדי, אבל גם יתרונות - לא עברתי דברים רעים כמו סמים. למרות ששמרו עליי עברתי לא פעם ולא פעמיים הטרדות כאלה ואחרות".
מה את חושבת על תנועת MeToo?
"אני מאוד מתחברת לכל עניין ה-MeToo ומאוד שמחה על זה. גבר לא יכול לגעת באישה מתי שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה, וטוב שהיום דברים משתנים. בעבר הוטרדתי מינית לא פעם. היו נגיעות וחיבוקים ברמות שלא עוזבים לי את הגוף. הבנתי שזה לא בסדר. שמרתי את זה כמובן לעצמי. לא אנקוב בשמות, אבל זה קרה מצד אנשים מהתעשייה. זה לא היה נעים. היתה אז - לפני עשר שנים ומעלה - הרגשה שהכל בסדר, שהכל מותר, שלגבר מותר. היה ניצול כזה של התמימות שהיתה לי. היו נגיעות ברגליים, ליטופים. פעם מישהו מהתעשייה חיבק אותי ברמה של הטרדה. חיבוק חזק חזק חזק, אף פעם לא חיבקו אותי כל כך חזק. זה לא היה 'חיבוק ידידותי', זה גלש לתחום ההטרדה. ניסיתי להשתחרר מהחיבוק הזה ולא הצלחתי. היינו תקועים באותו אוטו. ניסיתי לברוח מהאוטו. ביקשתי שיפסיק וישחרר אותי וזה לא קרה. פשוט ניסיתי לברוח מהאוטו, כי הרגשתי שאם לא אברח עכשיו החיבוק הזה יכול גם לגלוש לדברים אחרים. איכשהו השתחררתי מזה אחרי כמה דקות".
קולה של בר נסדק לפתע, היא נושמת בכבדות ומחליטה לחשוף לראשונה מקרה קשה שעברה בימי השיא של הצלחתה בתחילת העשור הקודם. "פעם שמו לי במשקה סם אונס, וזה הדבר הכי נורא שחוויתי בתחום הזה. לא דיברתי על זה אף פעם, אפילו להורים שלי לא סיפרתי. זה קרה בחוף הים באשדוד, מאוחר בלילה. ישבתי עם קרובת משפחה שלי לשתות משהו. ואז שני גברים הזמינו אותי לכוס של וודקה רדבול כנראה. הייתי נחמדה, אמרתי תודה ושתיתי קצת. עכשיו אני לא בן אדם ששותה, אני לא אחת ש'זורמת'. אבל שתיתי ממש כמה לגימות. ואחרי כמה דקות, קרובת המשפחה שלי הסתכלה עליי ואמרה לי 'מה קורה? הכל בסדר? מה עובר עלייך?'. התחלתי למלמל, להגיד לה 'לא יודעת, לא יודעת, אני מרגישה שאני עוד רגע מתעלפת'. לא הצלחתי לדבר. נחתתי על הרצפה. נפלתי, התפרקתי ולא הצלחתי לקום. אני זוכרת את שני הגברים שהזמינו אותי למשקה עומדים בכניסה למקום ומסתכלים עליי לאורך כל הסיטואציה, איך אני שותה, איך אני מגיבה, איך אני מתפקדת. הם לא הזיזו את המבט שלהם ממני. כנראה שתכננו לעשות לי משהו, חיכו לרגע הנכון ולא הלך להם. כשאני נזכרת בזה עכשיו בא לי לקלל אותם".
"קרובת המשפחה שלי התקשרה לאחותי, אמרה לה 'תבואי מהר, אחותך פה קורסת לי', היא גרה מאוד קרוב והיא ישר באה וחילצה אותי מהסיטואציה הזאת. אחותי פשוט גררה אותי. נסענו בשתי מכוניות. אני הייתי מחוסרת הכרה מאחור באוטו עם אחותי. וקרתה תאונה גדולה למכונית השניה של קרובת המשפחה, שנסעה אחרינו. זאת היתה התנגשות חזיתית. התאונה היתה חמורה, מזל שהיא היתה חגורה אז לא נגרם לה נזק משמעותי, אבל כל האוטו התרסק לגמרי. קרובת המשפחה היתה נהגת חדשה, וזה קרה לה מהלחץ, היא חשבה שזה אולי באשמתה והיתה נסערת מאוד. אחותי צועקת לי 'תעני לי, תעני לי'. ואני לא מצליחה לענות ולא מצליחה להגיב. בוא'נה, אם הייתי לבד שם, הם פשוט יכלו לעשות בי מה שהם רוצים כי הייתי פשוט מחוסרת הכרה. עם עיניים פקוחות אבל חסרת הכרה, לא יכולה להזיז את הגוף. הם בטח לא ניסו לעשות לי משהו טוב, אם הייתה פה תוכנית לאנוס - זה יכול היה לקרות. אפשר להגיד שאחותי הצילה אותי. מאז אותו מקרה אני לא לוקחת שתיה מאף אחד שהיא לא בבקבוק סגור. בדיעבד אני אומרת, איזה עולם? למה אנשים עושים דברים כאלה?".
רינת בר נולדה באשדוד לפני 35 שנה, בשם רינה באזוב, בת לאב מוזיקאי החבר בלהקת חתונות שנקראה לימוזין. היא החלה לשיר בילדותה כשהצטרפה להופעות הלהקה. כבר בגיל 12 הוציאה את אלבומה הראשון, ששמו "ילדה קטנה", עם בחירת חומרים בעייתית משהו. באלבום, לדוגמא, נכלל השיר "חיפשתי אהבה" שבו בר - אז ילדה בת 12, כזכור - שרה על אהוב שנעלם לה ומאז "הלילות כל כך קרים, בלעדיך אין חיים". בהמשך הקליטה בר דואטים עם תמיר גל ואבי ביטר, הופיעה בתוכניתו של דן שילון והוכתרה כ"ילדת הפלא של הזמר הטורקי". בעקבות הצלחתה פרש אביה מהלהקה והפך למנהלה האישי. בסוף שנות התשעים היא היתה חתומה על שני להיטים - "נשיקה", שיר הנושא של אלבומה השני, ו"פיו" מתוך אלבומה הרביעי, שבימים אלה זוכה לעדנה מחודשת באפליקציית טיקטוק.
פריצתה הגדולה למיינסטרים היתה באמצע העשור הקודם, כשחברה לצמד "חיילי הנקמה" לביצוע הלהיט הגדול "אחת מאלף" שכתבו זאב נחמה ותמיר קליסקי מלהקת אתניקס. לאורך השנים הוציאה עשרה אלבומים, אך נחשבה להחמצה גדולה. לאחר שבעשור הקודם השתתפה בתחרות הקדם אירוויזיון עם השיר "כמו חלום", איתו הגיעה למקום השביעי, בחרה שוב להתמודד על ייצוג ישראל בתחרות הזמר האירופי כשהשתתפה ב-2017 בעונה החמישית של "הכוכב הבא לאירוויזיון", אבל מיד לאחר שלב הדו קרב היא פרשה במפתיע. באחרונה נשקפת אופטימיות להזנקת הקריירה שלה מחדש מכיוון שלמנהלה החדש מונה חגי אוזן, מי שבעבר היה עיתונאי שנון ומוכשר, בהמשך מנהלה של נסרין קדרי ואחד האחראים להצלחתה, וכעת לאחר שנפרד ממשרדו של אייל גולן ויצא לדרך עצמאית, העביר לבר כמה שירים שיועדו במקור לקדרי.
היית פייבוריטית בתוכנית "הכוכב הבא". מה באמת קרה שם שהוביל לעזיבתך המפתיעה?
"פנו אליי מקשת בבקשה להשתתף בתוכנית. אני שללתי על הסף. התחיל מסע שכנועים מצד ההפקה, ופתאום זה הדליק אותי. זה חלום ענק להשתתף באירוויזיון, זה בינלאומי וגאווה ענקית, ובשביל להגיע לשם אני חייבת לעבור את הפלטפורמה הזאת. הלכתי והשתתפתי. אני יודעת שהייתי מסומנת לגמר, כאחת משלושת הפייבוריטים. אבל כנראה שבאתי חצי קלאץ'. לאט לאט הבנתי שזה מתנגש לי עם האני מאמין שלי, עם האופי שלי. אל"ף, לא בא לי טוב ששופטים אותי אנשים, שאם הייתי צריכה לשפוט אותם או אפילו הם עצמם היו שופטים את עצמם - רוב הסיכויים שהם עצמם לא היו עוברים. מבחינתי לא היה בזה היגיון, ולא הייתי נותנת לאותו שופט 'לחרוץ את גורלי' בטלוויזיה".
"ובי"ת, לא רציתי ליפול למשחקי הרייטינג, זה לא תואם את האישיות שלי ואת האמת שלי. שום כחול או אדום לא יחליט אם אני טובה יותר או פחות. כל העניין של התחרות גרם לי פחות ליהנות מהמוזיקה ומההופעה עצמה, וכל מי שמכיר אותי יודע שלא נהניתי ולא נתתי אפילו 20 אחוז מעצמי. ירדו לי אז דמעות בעיניים".
את מגלה בעצם שפרשת בגלל חוסר הערכה שלך לחלק מהשופטים. חשת שחלקם עוד לא למד את מה שאת כבר שכחת?
"חלק מהשופטים שהיו שם עוד לא נולדו כשאני התחלתי, וגם לא כל כך מבינים את התחום שאני באה ממנו. אני באה ממוזיקה מזרחית, ממקאמים. וזאת לא הפלטפורמה שיכולתי לעשות את מה שאני רוצה. אף פעם עוד לא פתחתי את זה, אבל בוא נודה באמת - הציק לי ששופטים אותי אנשים שאני בעצמי לא הייתי מעבירה אם אני הייתי שופטת. זה אולי נשמע קצת מתנשא להגיד, אבל אני מאמינה שהרבה אמנים חושבים ככה.
"אני מרגישה שמאז שהשתתפתי בתוכנית, פתחתי דלת לכל האמנים שמשתתפים מאז. כשאני השתתפתי היו זמרים שבאו אליי ואמרו לי 'מה את עושה שם? זה לא בשבילך', ואחר כך הזמרים האלה בעצמם השתתפו בתוכנית. אבל אתה יודע מה הקטע הכי מפתיע? היחיד שהאמין בי ומי שהכי הבין מה היכולות האמיתיות שלי, והבין שאני לא משחקת את המשחק ואת האמת שלי - זה אסף אמדורסקי, דווקא השופט הכי אשכנזי שם. הוא היחיד שגם בנפילה שלי, במקום שבו כבר לא שרתי טוב ולא הייתי אני, עדיין ניסה לשכנע אותם שאני תותחית וטובה ושהם לא רואים את מה שהוא רואה. הוא תפס אותי מאחורי הקלעים ואמר לי כמה אני טובה. זה הפתיע אותי".
