העשור של נטפליקס: הענקית ששינתה את הדרך שבה אנחנו צורכים בידור

2013 הייתה השנה שבה השתנה הכל. שלוש סדרות מאוד שונות זו מזו עלו לפלטפורמת הסטרימינג נטפליקס ואיפשרו לחלק את העשור השני במאה ה-21 ללפני ואחרי, ובדיעבד גם להגדיר אותו. האחת, דרמה קומית המתרחשת בכלא נשים, הבהירה כמה רעננות אפשר להפיק מסיפורים שפורסים רשת מגדרית ואתנית רחבה מכפי שהכרנו בעבר. סדרה נוספת, קומדיה מהעבר על משפחה שירדה מנכסיה והפכה ליצירת פולחן שמעטים צפו בה בזמן אמת, הייתה הסנונית הראשונה מתוך עשרות של יצירות-עבר שחזרו לחיים חדשים עם אותם שחקנים ואותו צוות מאחורי הקלעים. השלישית - שלמעשה הייתה החלוצה, הפקת המקור העצמאית הראשונה של נטפליקס - הביאה כוכב קולנוע אל תפקיד טלוויזיוני ראשי ובמאי גדול אל אחורי הקלעים, והוזמנו ממנה מראש שתי עונות בלי שצולם אפילו פיילוט.

"כתום זה השחור החדש" ידעה עליות ומורדות יצירתיות לאורך חייה. העונות החדשות של "ארסטד דיבלופמנט" ("משפחה בהפרעה") הן צל חיוור ומביך לעומת הסיבוב הראשון והמושלם שלה. "בית הקלפים" הייתה עוד דרמת יוקרה מעדות האנטי-גיבור הלבן שנוצרה על ברכי "הסופרנוס" והתקשתה לשמור על רמה אחידה ככל שהתקדמה. אבל האיכויות של שלוש הסדרות האלה משניות לעובדה שהן סללו את הדרך כמעט לכל מה שבא אחריהן.

יותר מכל, מי ששינתה את עולם הבידור כפי שהכרנו אותו היא נטפליקס עצמה, פלטפורמת הסטרימינג שאיכלסה את שלוש הפקות המקור האלה. עוד לפני 2013 נטפליקס הייתה כוח ניכר, אך בתחום אחר לגמרי - השכרת דיוידי בדואר. היא הוקמה ב-1997 כמתחרה לבלוקבאסטר עם חידוש שידרוש מהאמריקאים מינימום עבודה, יחסוך מהם גיחה לסניפים ושריפת קלוריות מיותרת. מין גרסה אנלוגית ופחות מיידית למה שתעשה בהמשך. עשור אחרי כן, כשנתיים אחרי שיוטיוב פתחה את הדלת לסטרימינג איכותי של סרטוני וידאו, נטפליקס איפשרה למנויים לצפות ישירות באתר שלה בחלק מהתכנים שהציעה. בהדרגה נוספו עוד ועוד כאלה. נטפליקס הפכה יותר לשירות סטרימינג מאשר לשירות השכרת דיוידי בדואר.

היא אגרה עוד ועוד תכנים - סרטים וסדרות - ובמהירות הפכה לאחד השירותים החביבים על צעירים בארצות הברית, שהמושג "צפייה בזמן אמת" כמעט לא קיים בלקסיקון שלהם. כך נולדה "מקפצת נטפליקס" - תכנים ממקורות אחרים שהפכו פופולריים בהרבה בזכות העובדה שהגיעו אל שירות הסטרימינג העולה. אחוזי הצפייה של "שובר שורות" ברשת AMC זינקו ב-300 אחוז בין העונה הרביעית לחמישית, פשוט כי אנשים השלימו אותה בנטפליקס. שיתוף הפעולה של רשת ה-CW עם נטפליקס הקפיץ את הצפייה בסדרות שלה. חלקן היו להיטים צנועים כבר מלכתחילה ואז רק התחזקו ("יומני הערפד", "המקוריים", "על טבעי"), אחרות כמעט לא זכו לצופים בשידור המקורי אולם אז הפכו לתופעות תרבות כשהגיעו לנטפליקס ("ריברדייל", "All American").

כך גם היה עם הסדרה "את" ("You"). הרייטינג של העונה הראשונה היה זעום כאשר שודרה במקור בלייפטיים, אבל אז הגיעה לנטפליקס והתפוצצה - היא הפכה לאחת הסדרות הנצפות של ענקית הסטרימינג ולמשך זמן מה גם השתלטה על השיח. העונה השנייה כבר עולה אצלה (ממש היום, חמישי) בבלעדיות. הסיפור עם "בית הנייר" דומה. היא אמנם התחילה כהצלחה גדולה בערוץ "אנטנה 3" הספרדי, אך במהירות איבדה קיטור וצופים. נטפליקס רכשה את הזכויות וחילקה את הפרקים אחרת, ו"בית הנייר" הפכה לסנסציה עולמית. העונה השלישית, שעלתה מוקדם יותר השנה, כבר הפכה להפקת מקור של נטפליקס בלי מעורבות של "אנטנה 3".

אוהבים לדבר על העובדה ש"חברים" ו"המשרד" הם הלהיטים הכי גדולים של נטפליקס בארה"ב שנים אחרי שהסתיימו, אולם מעטים מתייחסים לכך שהסדרות האלה חזרו להיות להיטי ענק כי הפלטפורמה עצמה היא להיט ענק. עד כדי כך שמחקר ב-2018 מצא ש-15 אחוז מסך התעבורה האינטרנטית בכל העולם מקורה בצפייה בנטפליקס. עכשיו שתי סדרות הלהיט האלה מוּסרות מנטפליקס ונרכשו על ידי פלטפורמות מתחרות, שבעליהן גם אוחזים בזכויות לאותן סדרות. NBC יוניברסל אספה אל השירות החדש שלה, "פיקוק", את "המשרד" שבהפקת החברה-האחות, תמורת סכום של חצי מיליארד דולר. "חברים" עוזבת את נטפליקס בארצות הברית בסוף השנה ותגיע אל "HBO מקס", השירות החדש של החברה שהפיקה את הסדרה, וורנר בראדרז. על הזכויות הבלעדיות למשך חמש שנים תשלם HBO מקס 425 מיליון דולר.

כלל לא בטוח ששתי הסדרות האלה ישובו להיות תופעות ענקיות כשם שהיו בעשור החולף, תחת כנפיה של נטפליקס. יחסי הגומלין בין קלאסיקה טלוויזיונית לבין שירות סטרימינג ענק היו מאפיין ספציפי שנבע מהחיבור של שני טיטאנים. לא שיש להקל ראש בחברות כמו יוניברסל ו-וורנר, אבל שתיהן נכנסות אל שוק שהיה הרבה פחות צפוף כאשר נטפליקס הלכה וגדלה, וכעת כולל גם את דיסני ואת אפל. תמיד היו לנטפליקס מתחרות, בוודאי, בראשן הולו ופריים וידאו של אמזון, אך לאף אחת מהן לא הייתה שאיפה דומה להשתלטות גלובלית, ואף אחד מהן לא השקיעה כל כך הרבה בתוכן מקורי כבר מההתחלה.

אולם כשם שהדרך שלהן לא תהיה פשוטה, כך יהיה גם עבור השחקנית הוותיקה. ההגמוניה שלה הולכת לבלי שוב. דיסני פלוס ואפל טיוי פלוס כבר עלו בנובמבר בארצות הברית עם שאיפות דומות לכבוש את העולם. באביב יגיעו פיקוק ו-HBO מקס, שאמנם בשלב הראשון יתמקדו רק בשוק האמריקאי, אבל קרוב לוודאי שזה ישתנה בהמשך.

נטפליקס מעולם לא נחה על זרי הדפנה. מאז ומתמיד היא הייתה מפוכחת בנוגע לתחרות שמצפה לה, ידעה שלא תוכל להסתמך על תוכן של אחרים כי יבוא יום שבו יסרבו למכור לה, ולכן כבר מתחילת דרכה כשירות סטרימינג היא השקיעה בהפקות מקור. מול ענקיות מבוססות כמו דיסני ושאר האולפנים שברשותם תכנים מעשורים רבים יצירה, נטפליקס ניצלה את הזמן כדי להתחמש בכמה מהיוצרים המצליחים ביותר של המסך הקטן בשני העשורים האחרונים. ריאן מרפי ("אמריקה נגד או ג'יי סימפסון", "גלי", "פוזה", "אימה אמריקאית") תמורת 300 מיליון דולר, שונדה ריימס ("האנטומיה של גריי", "סקנדל", "המדריך לרוצח") תמורת 150 מיליון דולר, קניה באריס ("שחור כזה" וסדרות הבת שלה) תמורת 100 מיליון דולר, שני יוצרי הסדרה הכי גדולה של העשור החולף, "משחקי הכס", דיוויד בניוף וד"ב וייס, תמורת 200 מיליון דולר, וגם האחים דאפר שיצרו את "דברים מוזרים" ופיטר מורגן שיצר את "הכתר".

הטלוויזיה האמריקאית המסורתית תמיד חתרה לכמה שיותר. 100 היה מספר הזהב - כמות הפרקים בסדרה שאחריה היא הופכת משתלמת במיוחד עבור החברה שמפיקה אותה, כי היא יכולה למכור אותה לשידורים חוזרים. עם הגעתם של שירותי הסטרימינג, המספר הזה הלך וקטן, סדרות יכלו לשרוד גם עם רייטינג נמוך כי נטפליקס ודומותיה היו צריכות למלא את המאגרים שלהן בכמה שיותר תכנים. ובמקרה של נטפליקס, היא פשוט מילאה במה שאפשר. כמה שיותר שעות של תכנים.

זו הייתה אחת הבעיות ביצירות של נטפליקס כשהחלה עם שטף הפקות המקור ב-2013 - לא רק שהיא נתנה ליוצרים יד חופשית מבחינה יצירתית, אלא גם לא הגבילה אותם במספר דקות. כאן זו לא טלוויזיה שמוגבלת משעה מסוימת עד חצי שעה אחרי כן, כולל פרסומות. כאן אפשר להמשיך לנצח. הגישה הזו אחראית לכמה מהמפלות היצירתיות הגדולות של נטפליקס בעשור הזה, בהן העונות של "ארסטד דיבלופמנט" שחידשה ושלל סדרות מארוול, שכולן סבלו ממספר הפרקים הארוך שלהן ובהתאם מביקורות פושרות.

נטפליקס למדה שלפעמים מעט זה יותר. מספר הדקות בפרקי סדרות דרמה לא מוכרח להגיע לשעה (אם כי זה עדיין קורה לא מעט, ועדיין מצדיק את עצמו רק לעתים נדירות), וגם מספר הפרקים ירד - לא רק בנטפליקס אלא בכלל בטלוויזיה. עונות של עשרה, שמונה ואפילו ששה פרקים הן כיום עניין שאף אחד לא מרים גבה לגביו, משל עסקנו בכלל בטלוויזיה בריטית.

אך השאיפה ליותר הייתה ועודנה הפילוסופיה של נטפליקס. עוד ועוד תכנים שישאירו אצלה את הצופה. הנה כל העונה החדשה בבת אחת - זלול אותה. נטפליקס ממש אימצה את המושג הזה, זלילה, בינג', ואיתו את הקונספט שבעשור הקודם הכרנו בעיקר בעזרת מארזי דיוידי - צפייה בכל הפרקים ברצף. מדי יום שישי, בפתחו של סוף שבוע חדש, עולים המון תכנים חדשים שנוכל פשוט לשבת ולבהות מולם בלי להידרש אפילו ללחוץ כדי להמשיך לפרק הבא.

נטפליקס משקיעה הון תועפות בדרמות וקומדיות, תעודה, ריאליטי, תוכניות ילדים, תוכניות אירוח, לייף-סטייל, סטנד-אפ. היא משקיעה בסרטי קולנוע כמובן. עוד ועוד ועוד ועוד. ההתפרסות הגלובלית שלה הביאה גם להסכמי הפקות עם גופים בכל העולם, ובהתאם לסדרות בשפות שאינן אנגלית. כך הגיעו אל חיינו להיטים כמו "בית הנייר" ו"אפל", וכך סדרה ישראלית הפכה לסנסציה בין-לאומית - "פאודה". אולם אלה הן היוצאות מן הכלל. יש אלפי שעות של תוכן בנטפליקס, חלק עצום מהן מהמזרח הרחוק, מאפריקה, מאירופה. זוכרים איך בכבלים של פעם שהיינו מזפזפים בשלט על מאה ערוצים שרובם בשפות זרות ואינם באמת רלוונטיים ל-99 אחוז מהצופים? ככה.

ההשוואה הזו לא רחוקה מהמטרה המוצהרת של נטפליקס. היא לא מבקשת להיות תחליף ל-HBO או FX או לרשתות איכות אחרות. היא רוצה להיות הטלוויזיה החדשה. בור ללא תחתית שבו כל אחד בכל פינה בעולם יוכל למצוא את מה שהוא מבקש. מחקר חדש של "וראייטי אינסייט" העלה שבשנת 2019 נטפליקס העלתה יותר תכני מקור מאשר כל תעשיית הטלוויזיה האמריקאית ב-2005 גם יחד - 371 סדרות וסרטים.

נטפליקס גם רוצה להיות הקולנוע החדש. הפלטפורמה הומה בעיקר מסרטי ספרייה של האולפנים ההוליוודיים, סרטים זניחים שנטפליקס עצמה הפיקה ורובם המכריע לא הצליחו לעורר הדים, וסרטים זרים מרחבי העולם. אבל בדומה למה שקורה עם התכנים הטלוויזיונים, מעל כל אלה צפים סרטי הבאזז של טקסי הפרסים - "האירי", "סיפור נישואים", "האפיפיורים" וכיו"ב. סרטים של יוצרים מוערכים עם כוכבים גדולים.

על כל הטוב והפושר הזה, הן הפקות המקור והן רכש, נטפליקס מוציאה מדי שנה יותר ויותר כסף. ב-2018 היא השקיעה בתוכן 12.04 מיליארד דולר. בשלושת הרבעונים הראשונים של 2019 היא הוציאה 10.09 מיליארד דולר, מה שאומר שבקצב הזה עד סוף השנה נטפליקס תשקיע מעל 13 מיליארד דולר. אנליסטים של וול סטריט מעריכים כי ב-2020 היא תוציא 17.8 מיליארד דולר. לשם השוואה, ב-2015 היא השקיעה בתוכן 4.61 מיליארד דולר.

זה הרבה יותר מכפי שמשקיעה כל מתחרה אחרת שלה, גם בתעשיית הטלוויזיה וגם בתעשיית הקולנוע. אך עוד לפני שהתחרות מולה תגבר, ההשקעה של נטפליקס בתוכן גרמה גם למתחרות שלה להעלות הילוך. מספר הסדרות בטלוויזיה עולה על היכולת של אדם אחד לצרוך אותו, אפילו אם יקדיש את כל שעות הערות שלו לצפייה. ב-2019 עלו בארצות הברית מעל 500 סדרות מתוסרטות בלבד, לא כולל ריאליטי, דוקו וכו'. עשור לפני כן, ב-2009, הטלוויזיה האמריקאית הסתפקה ב-210 סדרות.

הדרישה לעוד ועוד תוכן, וההכרח לבלוט בתוך הים ההולך וגועש הזה, הביאה לאחד הטרנדים הגדולים של העשור הזה: שובן לחיים של יצירות עבר אהובות. אצל נטפליקס זה היה יחסית קל - חכמת האלגוריתם. היא התבססה על העובדה שהתכנים הישנים הפכו אצלה ללהיט, והחליטה שבשלה העת להחזיר סדרות כמו אותה "ארסטד דיבלופמנט", וגם כמו "בנות גילמור", "צער גידול בנות", "קיץ אמריקאי חם ורטוב", ואפילו "שובר שורות" שזכתה לסרט המשך. מלבדן חזרו במקומות אחרים גם "רוזאן", "וויל וגרייס", "משתגעים מאהבה", "מרפי בראון", "תיקים באפלה", "נמלטים", "טווין פיקס" ועוד ועוד.

השפע הטלוויזיוני הביא איתו פריסת רשת רחבה באופן חסר תקדים. כמו שנרמז בעצם קיומה של "כתום זה השחור החדש", סוף סוף הגיעה שעתם של תכנים שפונים לפלחים צרים יותר ויותר, בגווני עור שונים זה מזה, בהעדפות מיניות ומגדריות שונות זו מזו, עם הרבה יותר קולות שהושתקו עד לאחרונה, נדחקו הצדה לטובת מבע הגבר הלבן הרגיל. כך הגיעו אל פתחנו סדרות כמו "טרנספרנט", "פוזה", "וידה", "כל יום מחדש" ואחרות. פתאום ערוצים שמעולם לא פיתחו הפקות מקור רצו להיכנס אף הם למשחק. רשתות אחרות, כדי למתג את עצמן מחדש, שינו את התמהיל שלהן ופינו דרך ליצירות יוקרתיות ואיכותיות יותר. כך נכנסו לחיינו סדרות כמו "מר רובוט" (של רשת USA), "בייטס מוטל" (A&E), "אנריל" (לייפטיים), "התנהגות טובה" (TNT) ורבות אחרות.

אלא שעכשיו, על ספו של עשור חדש, זה משתנה. פריים וידאו של אמזון היה שירות הסטרימינג הראשון שבמוצהר שינה כיוון. במקום סדרות קטנות ואיכותיות שיעשו קצת רעש בטקסי פרסים, קברניטיה החליטו שהם רוצים "משחקי הכס" משלהם. 250 מיליון דולר הלכו רק על הזכויות של "שר הטבעות", עוד לפני שבכלל דובר על פיתוח, כתיבה, ליהוק, צילומים, אפקטים וכיו"ב.

כך גם בנטפליקס. הרשת שהייתה חממה לכל כך הרבה יצירות הרפתקניות לאורך העשור, מה שנבע מהצורך שלה להיות נועזת בעודה חוצבת לעצמה מקום, החלה לגדוע בלי רחמים. הצד האפל של חכמת האלגוריתם. סדרות הרפתקניות, חדשניות או סתם נישתיות כמו "חוליגן אמריקאי", "טוקה וברטי", "כל יום מחדש", "ה-OA", "דיאטת סנטה קלריטה" ונוספות כמוהן בוטלו על אף שזכו לאהבת המבקרים וקהל אדוק, גם אם לא גדול במיוחד. החגיגה נגמרה, ונראה שבמידה רבה לשם התעשייה הולכת בפרוס שנות העשרים של המאה ה-21. לשפוך ממון רב על סדרות עם שחקנים מאוד מוכרים ("תוכנית הבוקר" של אפל טיוי פלוס) או עולם פנטסטי עתיר תקציב ("See" של אפל, "המכשף" של נטפליקס) או זיכיון אהוב ומוכר ("המנדלורי" מעולם "מלחמת הכוכבים" וסדרות מארוול העתידיות של דיסני פלוס). ככל שהתחרות גוברת, כל אחת מהחברות מחפשת את הסדרה הבאה שתהפוך לשיחת היום, מה שבא על חשבון ניסיונות יותר נועזים ומעניינים.

ובעוד תעשיית הטלוויזיה נאלצת ליישר קו עם נטפליקס, בקולנוע ההוליוודי נראה שהמלחמה כבר אבודה. שנת 2019 בפרט כללה רגעים סמליים שמעגנים את נטפליקס כפטרונית של הקולנוע, בכללם חכירת קולנוע "פריס" המפואר והמיתולוגי במנהטן, שהיה על סף סגירה, כדי להקרין בו את הסרטים שלה בדרכה אל עמידה בתקנון האקדמיה לזכאות לפרס האוסקר. מרלן דיטריך גזרה את הסרט כשקולנוע פריס נחנך ב-1948, אולם קולנוע אחד עם 581 מקומות ישיבה, שמאז שימש בעיקר להקרנת סרטי איכות. הסגירה הממשמשת שלו הייתה אות לגוויעתו של המוסד הקולנועי כפי שהכרנו אותו. ההצלה שלו על ידי נטפליקס היא סימן לחילופי הגווארדיה.

בזמן שהטלוויזיה הפכה מעניינת יותר ויותר בעשור האחרון, שואבת אליה בשל כך שפע של כישרונות גדולים שבעבר פעלו רק במסך הגדול, חלק ניכר מהקולנוע הפך - במילותיו של מרטין סקורסזה על סרטי מארוול - ל"פארק שעשועים". זה תהליך שלא התחיל בעשור האחרון אבל התעצם בו, והפעם נטפליקס הייתה שם בזרועות פתוחות כדי לקבל את הדחויים והנידחים.

אותו סקורסזה הוציא לאחרונה בנטפליקס את סרטו החדש, "האירי". נטפליקס היא פשוט החברה היחידה שהסכימה לממן את הסאגה הזו, שאורכה שלוש וחצי שעות, עלילתה מתפרסת על פני ששה עשורים ודורשת אפקטים מיוחדים של הצערה והזקנה. האולפנים ההוליוודיים המסורתיים כבר לא ממש בעניין של סרטים מהסוג הזה, או של "סיפור נישואים" של נוח באומבך, אף הוא נגאל על ידי נטפליקס, ובימים אלה מוקרן בקביעות בקולנוע פריס. שני הסרטים הללו, שכנראה יככבו בקטגוריות השונות בטקס האוסקר הקרוב, הפכו לשיחת היום בצורה שספק אם הייתה קורית לו היו מסתפקים בהקרנות קולנועיות. העובדה שנחתו בבת אחת במרחק של לחיצת כפתור אצל עשרות מיליוני צופים ברחבי העולם, איפשרה להם לשגשג בעולם סינמטי שהולך ומשנה את פניו.

כך גם במקרה של "רומא" בשנה שעברה. סרטו של אלפונסו קוארון זכה לבאזז כבר בהקרנתו בפסטיבל הסרטים של ונציה באוגוסט 2018 ונמשך עד שזכה בשלושה פרסי אוסקר במרץ השנה, אבל כל אלה לא היו מבטיחים צופים לסרט הארט-האוס הזה בשחור לבן, מעבר לעכברי הסינמטקים המובנים מאליהם. הזרוע השיווקית של נטפליקס נותנת עבודה עם שלטי חוצות, פרמיירות, הקרנות מיוחדות וכיו"ב. אולם הנדל"ן הכי חזק של נטפליקס, ולפיכך של הוליווד בכלל, הוא עמוד הכניסה שלה. אם היא מחליטה לעצב את העמוד כך שייטיב עם סרט מסוים, 158 מיליון המנויים שלה ברחבי העולם יראו אותו עם כניסתם. חלק לא מבוטל בהם גם יצפה לפחות בחלקו. חשיפה אדירה בלי מאמץ מיוחד.

"רומא" היה דוגמה מצוינת ליצור כלאיים חדש שמציק להוליווד הישנה. את נטפליקס לא באמת מעניין אם הסרטים שלה יוקרנו בבתי הקולנוע או לא. די להפך, אפילו. מה שחשוב לה זה שהמנויים שלה יוכלו לצפות בסרט בפלטפורמה שלה. על בתי הקולנוע בארצות הברית זה לא מקובל. מאז ראשית שנות השמונים, כאשר הגיעו קלטות הווידאו, ישנם חלונות הפצה. פעם נדרשה חצי שנה בין הקרנה קולנועית ועד שהסרט יכול היה לצאת בווידאו. אחרי כן הגיעו חלונות טלוויזיוניים - קודם בתשלום על פי צפייה, אחר כך בערוצים בתשלום ולאחר מכן בערוצים החינמיים. נטפליקס טרפה את כל הקלפים האלה.

בתי הקולנוע הגדולים דורשים כעת מינימום של 90 יום בין הקרנה קולנועית לסרט ועד שהוא יהיה זמין בנטפליקס, אך האחרונה מסרבת. היא מוכנה ל-60 יום, וכך אכן עושה עם תאטראות קולנוע קטנים יותר שלא חשוב להם במיוחד אם הסרט זמין גם במקום אחר אחרי כן. "האירי" ו"סיפור נישואים" ממשיכים להיות מוקרנים בבתי קולנוע ברחבי העולם, חלקם גם כאן בישראל, על אף ששניהם כבר זמינים בנטפליקס. כך גם סרטים נוספים שהפיקה נטפליקס השנה, בהם "קוראים לי דולמייט" עם אדי מרפי ו"האפיפיורים" עם ג'ונתן פרייס ואנתוני הופקינס.

אולי לנטפליקס לא אכפת במיוחד מהקרנות מסחריות, אבל פרסים בהחלט חשובים לה, ובפרט אוסקר לסרט הטוב. פרסים שווים באזז ובאזז שווה עוד מנויים - על כך מושתתת התוכנית העסקית שלה. "רומא" היה מועמד בשנה שעברה אולם הפסיד את הפרס הגדול (הוא התנחם בפרסים על הסרט הזר, הבימוי והצילום). רבים באקדמיה לא רצו לתת את הפרס לסרט של נטפליקס. אדם שמקורב לנושא צוטט בעילום שם בכתבה של וולצ'ר. "הצבעה ל'רומא' היא הצבעה לנטפליקס", אמר, "וזו הצבעה למותו של הקולנוע בידי הטלוויזיה". סטיבן ספילברג תרם אף הוא את דעתו, בלי לנקוב מפורשות בשמה של נטפליקס, ואמר בריאיון לרשת ITV הבריטית במרץ 2018: "ברגע שאתה מתחייב לפורמט הטלוויזיוני, אתה סרט טלוויזיה". הקולנוען האגדי אף הציע שבמקום שתקנון האקדמיה ידרוש שבוע אחד בלבד של הקרנת סרט על מנת שיהיה זכאי לאוסקר, להרחיב את פרק הזמן לארבעה שבועות.

הפולמוס הזה מעורר שאלה מעניינת שהלכה והתחדדה לאורך העשור הזה, בעוד התשובה הלכה והתעמעמה: מה הופך סרט קולנוע לסרט טלוויזיה, ולהפך. כבר ב-2013, "חיי עם ליברצ'ה", סרט של במאי גדול (סטיבן סודרברג) עם שחקנים גדולים (מייקל דגלאס ומאט דיימון) פשוט לא הצליח למצוא מפיץ קולנועי בארצות הברית כי הוא "הומואי מדי", כך סיפר סודרברג על התגובות שקיבל מהאולפנים. לבסוף הסרט מומן על ידי HBO והפך לסרט טלוויזיה. על אף שבשאר העולם, כולל בארץ הקודש, הוא הוקרן בקולנוע, הוא לא עמד בתקנונים שאיפשרו לו להתמודד לאוסקר, ועל כן "הסתפק" באמי - ואף זכה ב-11 פסלונים, בהם פרס סרט הטלוויזיה הטוב ביותר, פרס הבמאי הטוב ביותר ופרס השחקן הטוב ביותר לדגלאס.

באקלים כזה, שבו הקולנוע במידה רבה סוגר את הדלתות עבור כל מה שאינו "פארק שעשועים", הטלוויזיה בכלל ונטפליקס בפרט הפכו למפלט עבור יוצרים שמבקשים לעשות קולנוע קלאסי. אבל זה לא מעבר כל כך פשוט. זו הסיבה שתקנון האוסקר אינו האמתלה היחידה לכך שנטפליקס בכל זאת מוציאה את סרטיה לבתי הקולנוע. היא עושה זאת גם כדי למשוך אליה קולנוענים בעלי שיעור קומה כמו סקורסזה, קוארון ובאומבך, שבעיניהם יש חשיבות אדירה לחרדת הקודש של הקרנה רציפה באולם חשוך ועל מסך גדול, מנותקת מהעולם שבחוץ. אם הם יהיו מרוצים, גם קולנוענים אחרים יגיעו וייצרו את הסרטים הבאים שלהם עבור נטפליקס, וגם אלה יזכו להקרנות שיאפשרו להם להתמודד באוסקר ולקבל מועמדויות ופרסים שיניבו לנטפליקס מנויים נוספים.

נטפליקס יצרה את המהפכה הגדולה ביותר בבידור בעשור שזה עתה מסתיים, וכנראה את המהפכה הגדולה ביותר מאז שהגיע הווידאו לפני ארבעים שנה. הכל כבר לא ייראה אותו דבר. הקולנוע, מדיום שכבר הוספד פעמים רבות בעבר, בוודאי יעמוד גם בפני המהפכה הזאת. באשר לנטפליקס, עם שירותי סטרימינג חזקים שמאחוריהם חברות ענק מבוססות עם כיסים לא פחות עמוקים, שהן גם אלה ששולטות במותגים הגדולים ביותר שידע הקולנוע, היא תצטרך להמשיך ולנסות להמציא מחדש את הגלגל שוב ושוב, כשם שעשתה מאז 1997. היא שינתה לחלוטין את הדרך שבה אנחנו צורכים בידור. עכשיו עליה לשרוד.