לייק א וירג'יני

פרמיירת "היו זמנים בהוליווד" במסגרת פסטיבל קאן האחרון היתה מסעירה מהרבה סיבות. אחת מהן היתה המפגש המחודש בין כוכב הסרט ליאונרדו דיקפריו לשחקנית הצרפתייה וירג'יני לדוויין, שנכחה בריביירה כנשיאת חבר השופטים של פרס מיוחד המחולק מדי שנה ליצירה הקווירית הטובה ביותר שהוקרנה באחת מן המסגרות של הפסטיבל.

לדוויין אמנם לא משתתפת בסרט של טרנטינו, אבל הגיעה לבכורה שלו כדי להתאחד עם חברה משכבר הימים. השניים, כזכור, כיכבו יחדיו ב"החוף" של דני בויל, שיצא בתחילת העשור הקודם ואמנם נכשל בזמן אמת, אבל עם השנים צבר מעמד פולחני, בעיקר בקרב תרמילאים ותרמילאיות לשעבר. הכוכב האמריקאי גילם בו תייר שכזה, והשחקנית הצרפתייה דמות בשם פרנסואז, שהופכת ליקירת לבו.

"החוף" היה ונותר הסרט ההוליוודי היחיד של לדוויין, אבל הקריירה הצרפתית שלה התחילה הרבה לפניו והמשיכה הרבה אחריו. השחקנית, שנולדה בפרבר בעייתי של פריז ב-1976, החלה להופיע על המסכים כבר בגיל עשר. ב-1994 פרצה עם "מים קרים" של אוליביה אסיאס, אחד הסרטים היפים של אותה תקופה, שההערכה הבינלאומית כלפיו רק הלכה והתעצמה עם הזמן. לאחר מכן אפשר גם היה להתענג עליה ב"הטקס" של קלוד שברול, "שמונה נשים" של פרנסואה אוזון, "נסיעה טובה" שהיה מועמד ל-11 פרסי סזאר ב-2003 ו"שלום למלכה" של בנואה ז'אקו שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין ב-2012.

עכשיו, אפשר לצפות בה גם ב"רמי - ילד של אף אחד", מעדכן לכל המשפחה שעלה כאן בחנוכה, בגרסה הצרפתית המקורית ובעותקים מדובבים לעברית. הסרט מבוסס על "באין משפחה", ספרו הקלאסי של הקטור מלו מ-1878, שכל ילד צרפתי גדל עליו. הוא זכה בזמנו כמובן גם להוצאה עברית ואף לעיבוד טלוויזיוני במסגרת "קריאת כיוון", ויצא כעת בתרגום מחודש של מריאנה קאו בהוצאת אריה ניר לרגל ההפצה של העיבוד הקולנועי.

על בסיס הספר, מציג הסרט את תלאותיו של ילד אסופי. הוא מתחבר למוזיקאי נודד ומסתורי בגילומו של דניאל אוטיי, המדובב בידי נתן דטנר בגרסה העברית. יחד עם בני לווייתם, כלב וקוף, יוצאים השניים למסע עתיר הרפתקאות ברחבי צרפת ופוגשים בדרכם שלל דמויות, למשל אצילה טובת לב אותה מגלמת לדווין.

"'באין משפחה' תמיד היה חלק מהילדות שלי, גם בגלל המקור הספרותי וגם בגלל סדרת האנימציה היפנית שנעשתה בהשראתו ושודרה בשנות השמונים", אומרת השחקנית בריאיון המתקיים במלון פריזאי, לקראת צאת הסרט בישראל. "כשהבמאי אנטואן בלוסייה פנה אליי, שמחתי מאוד, כי זו היתה מבחינתי דרך להחיות מחדש את הילדות שלי. אני משתתפת רק בסרטים שהייתי רוצה לראות בעצמי כצופה, וזה בהחלט סרט כזה. נוסף לכך, רציתי גם לעשות סרט שהילד הקטן שלי, בן שמונה, יוכל לראות איתי".

והוא ראה?

"כן, והיה מרתק לראות מה זה עורר אצלו. הוא שאל המון שאלות על החיים בתקופה המתוארת בסרט. צרפת בשלהי המאה ה-19 היתה כמובן שונה לחלוטין מזו של ימינו, ועד כמה שגם היום הרבה ילדים במצוקה, בזמנו היה הרבה יותר קשה. לא היו אמצעי מניעה כמו היום, ומשפחות רבות היו מביאות לעולם ילדים לא מתוכננים שהיו מבחינתם עול כלכלי, ולא היה להם איך להאכיל אותם ואיך לכלכל אותם, והילדים מצאו עצמם נטושים או בשוק העבודה כבר בגיל קטן. החיים היו אז מאוד קשים, אלא אם היית עשיר".

זה מבחינתך סרט קשה או סרט מעורר השראה?

"זה סרט שיש בו עצבות וממד טרגי, אבל בסופו של דבר הוא מעורר השראה. זה סיפור חניכה על ילד אמיץ שמצליח לחלץ את עצמו מן המצוקה בהרבה גבורה ותושייה, ומפתח על הדרך כמה חברויות מופלאות. הילד עובר ויה דולורוזה, אבל בסוף יש לו ולנו קתרזיס".

איך היה לשתף פעולה עם מלום פקין, שמפגין תצוגת משחק נפלאה בתפקיד הראשי אף שהוא בן 13 בלבד?

"תצוגות משחק של ילדים נוטות לפעמים להיות מכניות, אבל מלום לא היה כזה. הוא היה מאוד סקרן ומאוד רציני, למד את הטקסט שלו והתאקלם מאוד מהר לאור המצלמות, אם כי כל הזמן הצליח לשמור על הטוהר שלו".

לעומת זאת, הבנתי שהקוף לא התנהג כל כך יפה בצילומים.

"הוא היה מפונק וקפריזי. חיות יכולות להיות בעייתיות מול המצלמה, מניסיון. לכל הפחות, הכלבים בסרטים התנהגו מצוין".

אף שהראיון מתקיים לרגל "רמי - ילד של אף אחד", אני לא יכול שלא לדבר עם לדוויין על "מים קרים", אחד הסרטים האהובים עליי אי פעם ומאלה שגרמו לי לאהוב קולנוע. על בסיס התבגרותו בשנות השבעים, התסריטאי-במאי אוליביה אסיאס מציג כאן את סיפורם של שני בני נוער מרדניים. השחקנית, שהיתה אז בתיכון, מגלמת את כריסטין, שבורחת מן המשפחה, מן המשטרה ומן המוסד בו מנסים לאשפז אותה. המסע שלה עובר בשלל תחנות, בהן אחת מסצינות הסלואו היפות בתולדות הקולנוע, וסצינת סיום בלתי נשכחת לא פחות.

"הבת שלי בגיל שבו אני הייתי כשהצטלמתי ל'מים קרים", מספרת לי לדוויין. "צפינו בו ביחד לא מזמן, והיא אהבה אותו מאוד. זה סרט מאוד חזק, על ההתנגשות בין הנעורים לשלב הבא בחיים, על אובדן התמימות והטוהר, על משפחה ואוטוריטה ועל אהבה ראשונה. נוסף לכך, יש לו גם משמעות מאוד מיוחדת מבחינתי".

מאיזו בחינה?

"עשיתי סרטים קודם לכן, אבל תמיד אמרתי לעצמי שאני צריכה גם ללמוד משהו אחר, להכין לעצמי תוכנית ב', כי קריירת המשחק שלי יכולה להיעצר בכל רגע. זה היה מאוד נזיל מבחינתי. 'מים קרים' הפך אותי לשחקנית במלוא מובן המילה וגילה לי את הכוח של הקולנוע. הבנתי שלשחק זה לא רק להתאפר ולשים תלבושות וללמוד טקסט. זה להיות חלק מיקום כלשהו ולשמש צינור בין הבמאי לקהל, לעזור לו להביא לידי ביטוי את מה שכתוב בתסריט ואת מה שהוא רוצה להגיד לעולם ועל העולם. זה הסרט ששינה את היחס שלי למקצוע".

זה סרט שיש בו גם סצינות לא פשוטות וגם סצינות עירום. הביך אותך לצפות בו עם בתך?

"לא, אני חושבת שזה סרט כל כך עוצמתי, שהיא יכולה להתעלות מעל העובדה שאמא שלו משחקת בה בצעירותה. זה סרט שהייתי רוצה שתצפה בו גם בלי קשר אליי. חוץ מזה, היא גם ככה חובבת של מוזיקה מהסבנטיז, אז היא מאוד נהנתה מהפסקול שלו".

יש לה שאיפות בתחום המשחק?

"לא. לא עודדתי אותה לפתח שאיפות כאלה, אבל גם לא ניסיתי להניא אותה. היא מעולם לא אמרה לי שום דבר בנושא".

את זוכרת את הפעם הראשונה שלך בפסטיבל קאן?

"כן, זה היה כשהייתי בת 15. לא היתה לי אפילו שמלה ללבוש, כי באתי מבית די עני, ולא ידעתי בכלל איך כל העסק עובד. הייתי רגילה לראות את השטיחים האדומים בטלוויזיה, כך שהרגשתי שאני בתוך חלום".

מה הזיכרון שלך מ"החוף"?

"אני לא מתייחסת לזה כחוויה הוליוודית, כי הבמאי היה בריטי והצילומים היו בתאילנד, וחוץ מדיקפריו לא היה שם משהו אמריקאי במיוחד. 'החוף' הוא זיכרון נהדר מבחינתי. קיבלתי לאחר מכן כמה הצעות לעבוד בהוליווד, אבל הן לא היו מעניינות במיוחד. היו לי הרבה תוכניות בצרפת, ושם רציתי להישאר. לא ראיתי את עצמי עוברת לאמריקה, וזה משהו שמבחינתי מעולם לא עמד על הפרק".