פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ארץ הברווזים

      צילום: לשכת העיתונות הממשלתית, משה מילנר

      "לבנון המלחמה האבודה" של חיים הר-זהב חוזר לשנים הריקות של רצועת הביטחון ומציב לראשונה מראה כנה ומציאותית מול ההצהרות החלולות, הקיבעון המחשבתי והשורות הארוכות של ארונות הקבורה. התוצאה היא סלפי ישראלי קורע לב

      "אבא, אתה היית בצבא?"
      "כן"
      "ולבשת בגדים כאלה, ירוקים?"
      "כן"
      "והיה לך רובה ונלחמת?"
      "כן"
      "ומי ניצח?"
      "היה תיקו"

      שעון החול הוצב מעליי ביום ראשון, 24.11.96. היה אפשר להתייחס אליו באופטימיות, לספור את 1,095 גרגיריו באדיקות ולהסתכל כל הזמן קדימה, כפי שממליץ כל בקו"מיסט. אני, לעומת זאת, בחרתי באופציה השנייה - זחילה איטית ומייסרת במנהרה חשוכה שאת הסתעפויותיה אינני יודע למפות עד הסוף גם היום. לא הבנתי אז (וגם לא היה אכפת לי בהיותי אידיוט בן 18, חומר הגלם המבוקש ביותר בכל צבא) שגם מעל הוריי הוצב שעון. הספירה הייתה דומה, אך הוא התהדר בפיצ'ר משוכלל נוסף - אלומת אור הנשלחת אל תקרת החדר וכורזת "ברוכים הבאים לשלוש שנות היעדר השינה שלכם".

      מסביב היו דיבורי לבנון רגילים לאותם ימים, איוושת נעורים של קרביות וואנבי, מהולה בקולות רמים המנסים להפיג חששות באמצעות ווליום בלבד. בסך הכול מאצ'ואיזם ישראלי בתל-השומר, שום דבר שאי אפשר לדלג מעליו בקלילות תוך מלמול רפטטיבי שזה עדיין לא נוגע לך. חודשיים וטיפה מאוחר יותר, הפכה האיוושה לגל ענקי של גופות. אוהל הטירונים נפרץ. מילולית. 310 ק"מ דרומית לשאר-ישוב, ובצל אתגרי קליטה סלולרית האופייניים לפארק היורה הצבאי שבו בילינו אז, הצליחו טפטופי הידיעות של אסון המסוקים להעיר את הפלוגה. 4 מיטות ממני, הבהירו צרחות איומות את הקשר בין אותן שמועות ובין אח גדול אחד שלא ענה. לבנון כבר שלחה ידיים.

      "כשבכלי התקשורת התפרסמו מספרי ההרוגים בהתנגשות המסוקים, הורה אלוף פיקוד הצפון עמירם לוין לכל חיילי צה"ל בלבנון להתקשר להוריהם ולהודיע שהכול בסדר", מתאר חיים הר-זהב בספרו "לבנון המלחמה האבודה" את מה שנצרב בתודעה הישראלית כאסון המסוקים. צריך לקרוא את המשפט הזה כמה פעמים כדי שטיפות האבסורד המרות יחלחלו פנימה במלואן. במכוון או לא, זוהי תמצית אותה מלחמה אבודה - חיילים תרים אחר חלקי גופות עם פנסים, המתבקשים לדווח הביתה שהכול בסדר. 73 גוונים של הדחקה.

      פינוי ונסיגת צה"ל מדרום לבנון, פיצוץ מוצב ציפורן, מאי 2000 (לשכת העיתונות הממשלתית , אלפי בן יעקב)
      פיצוץ מוצב ציפורן לקראת נסיגת צה"ל, מאי 2000 (תצלום: אלפי בן יעקב, לע"מ)

      לבנון שלי הגיעה רק כשנה לאחר מכן, בתום זיג-זג צה"לי טיפוסי ששלח אותי קדימה, אחורה והצידה, הרחק מ"רחוק רחוק בצפון, הדבר האמיתי", כהגדרת ב.סחרוף, משורר-המתכוננים-לקו-שלא-ידע-שהוא-כזה. המשחק המקדים הזה הספיק כדי להכניס מעט קונטקסט לגולגולת, אבל לא מספיק בשביל להבין איך נראה לוח המשחק הציני הזה, וכמה מהר נאכלים הפיונים שעליו.

      בפנים (הרבה יותר מדי בפנים, הבנתי מיד כשהגבול התרחק מאחוריי) היו פתיחות ציר, שמירות, מארבים. דברים שמעסיקים חיילים. היה גם זמן פנוי בכמויות בלתי-צבאיות בעליל, אולי המוצר שהכי מסוכן לשים ליד חאקי. היה הומור שחור מהסוג המוצדק ביותר שבו ניתקל בחיינו, אספקת האוכל העשירה ביותר בשלוש שנות השירות, חוף הים היפה ביותר שראיתי עד אז (לא כולל זה הבתולי של עזה), מכשירי וידאו שחוקים (כן, וידאו, זאת הייתה מלחמה של צעירים, ומי ששרד אותה כדי לספר מגלה פתאום שמסתכלים עליו כאילו שב מוויטנאם), את "נגיעות" של אותו משורר וגם ירידה ל"צוללות", כוכי השינה הקלסטרופוביים שלנו, שבבירור ייחשפו עוד מאות שנים כקטקומבות, וזאת תהיה אמת סבירה בפרסום.

      למעשה, "לבנון שלי" הייתה נטולת דרמות, בטח לא כאלה שנחרטו בזיכרון הישראלי הקולקטיבי. "לא היה לי כלום בלבנון, אחי", מתאר הר-זהב את משפט הפתיחה הכמעט-קבוע של רבים ממרואייניו, רגע לפני שהחלו להיפתח, להיחשף ולדמם מילים. גם לי לא היה שם כלום, אחי, חוץ מזכרונות רעים שנקברו עמוק בכספת פנימית, ותחושה משתקת שמדי פעם צפה ומזכירה - מעולם לא פחדת ככה.

      עיתונאים הגיעו וביקשו לנבור בראש הקרבי שנשלח פנימה. אני זוכר בבירור אחד מהם, מפטפט איתי ארוכות במה שהפך להיות ראיון עמוס קלישאות ב"הארץ". אפשר לומר די בוודאות שהדברים שיצאו לי אז מהפה לא היו זקוקים לצנזורה, נער פוסטר עם סכין בין השיניים. היו גם קצינים בכירים שאז עוד לא ידעו (אך בוודאי כבר יכלו לנחש) שהם בדרך לפוליטיקה - תת-אלוף אחד שדרש יותר גופות לבנוניות, ומח"ט אחר שישב איתנו על קפה עם מכנסיים קרועים ושאל איך בבית. מיותר לציין מי משניהם שרד יותר זמן בכנסת.

      הר-זהב מסתכל על כל אלה במבט ענייני יותר, כמעט הכרחי להבנת המציאות הישראלית המטורללת של אותם שנים. מי שלא היה שם, הרי, לא יקלוט את הקונספט, את הלוגיסטיקה, את התקציב. אף אחד, כולל מי שחווה את זה על בשרו, לא מבין היום מה לעזאזל חשבנו. "אם אפשר להתפנות היום", הוא מתאר שיחה של לוחם עם אמו לאחר הנסיגה, "אז אולי אפשר היה להתפנות גם לפני חודש, או לפני שנה. אז למה לא עשינו את זה?".

      שהיית צה"ל ברצועת הביטחון, לבנון (אתר רשמי)
      כוכי שינה וחוף קסום. מבט מלבנון

      התשובה לשאלה הזו הייתה יכולה לסייע בפתרון לא מעט מכשולים מקומיים לאורך הדרך, שרק חלקם קשורים לביטחון האומה. תהייה נוספת שזועקת מהדפים היא כיצד הצליחו הישראלים "הרגילים" להדחיק את המתרחש, וליצור הלכה למעשה שתי ישויות נפרדות החיות בשלווה זו לצד זו - משפחת לבנון הישראלית, על חייליה וקרוביה, לצד כל השאר.

      אני מצאתי תשובה בסופו של טרמפ שייזכר לעד כגדול בתולדות צה"ל - 160 ק"מ במשאית מראש הנקרה לרחובות, וויז לא היה מתכנן את זה טוב יותר. הנהג לקח לוחם באישון ליל והוריד עם אור ראשון ליד הבית ילד מפונק של אמא ואבא. כשדיפדפתי בעיתוני הבוקר, קפצה עליי רק לבנון אחת - זו של "ארבע אמהות". הר-זהב מסביר כי "בתחילת הדרך, כשדעת הקהל הייתה נגדן וכשבצה"ל התייחסו אליהן כאל 'נשים היסטריות', אימצו לעצמן הפעילות הראשונות של התנועה את האימרה המוכרת: 'קודם הם מתעלמים ממך, אחר כך הם צוחקים עלייך, אז הם נלחמים נגדך - ואז את מנצחת'". דילגתי במהירות על שלושת השלבים הראשונים.

      "החיילים שאפו להיתקל במארבים ולהיכנס לקרב מול כוח חיזבאללה", כותב הר-זהב, "הם האמינו באמונה שלמה שבכך שהם מחפשים את אנשי חיזבאללה בעומק לבנון, הם מקיימים את הסיסמה שהייתה תלויה בכל חדר אוכל, חמ"ל או משרד מפקד בגזרה - 'המטרה: ביטחון ליישובי הצפון'". הוא וכל מי שחזר משם יודע כבר שהקשר בין המארב לסיסמה, בין שאיפת ההיתקלות והתקווה לחזור הביתה, בין ההבל למציאות - קלוש.

      היציאה מלבנון התרחשה כחצי שנה לאחר שהשתחררתי, והתמונות היו מהממות. "התחושה הייתה שמדינת ישראל אמרה לחיילים, למעשה, שכל מה שעברו במהלך השירות היה לשווא, וכי אפשר היה לתת את אותו 'ביטחון ליישובי הצפון' גם בלי לשהות במוצבים מעבר לגבול", מסכם הר-זהב היטב, "המסר הבא שהעבירה המדינה ללוחמים-לשעבר היה שאין להתעכב על החוויות שעברו שם". המסר נקלט, ובגלל זה בדיוק הספר הזה כל כך נחוץ.

      "נפילה של חייל היא אירוע משמעותי, מטלטל מאין כמוהו, אולם למרבה התסכול רוב מקרי המוות לא השפיעו על מקבלי ההחלטות ולא שינו את המשך הלחימה או את נהלי הפעולה בדרום לבנון", הסביר, "בסוף הספר מופיעה רשימת שמות הכוללת את כל הנופלים". לעומתה, התיקו שלי היה ניצחון.