ב-2015, רגע לפני שטרילוגיה חדשה ונוצצת הגיחה לעולם, הרחש סביב סרטי מלחמת הכוכבים היה עצום. בצל עסקת הענק של דיסני ולוקאס פילם, המותג המצליח ביותר בתולדות הקולנוע הוכיח שוב את עוצמתו. סרטים מתחרים גדולים נפוצו ברוח ונמלטו מדרכו, ושיאי ההכנסות לא הפסיקו להתנפץ. רק ארבע שנים חלפו מאז, אבל הן הצליחו לעשות את מה ש-38 השנים שקדמו להן לא העזו: לעמעם את עוצמת המותג.
אולי זאת האכזבה הגדולה סביב "סולו" או הוויכוח הסוער והמפלג סביב "אחרוני הג'דיי", אולי בכלל העובדה ש"המנדלוריאן" ובייבי יודה התנחלו בלבבות ותפסו את תשומת הלב, ואולי זה רף הגירוי שכבר לא מסוגל להכיל כל כך הרבה תרבות במקביל. דבר אחד בטוח: "עלייתו של סקייווקר" הוא עוד סרט, עוד אירוע בשרשרת בלתי נגמרת. אפילו המעריצים האדוקים מגיעים אליו יותר מכוח האינרציה ופחות מאותו להט בוער. כשזו האווירה סביב הסרט שנועל את תשעת סרטי סאגת סקייווקר, קשה שלא להיזכר באזהרה של לוק הבוגר לריי: זה לא עומד להסתיים כמו שאנחנו חושבים.
דיסני היא שונאת סיכונים ידועה, יעידו על כך הבמאים שאיבדו את עבודתם בסרטי הסדרה בשנים האחרונות על רקע מחלוקות יצירתיות. אלא שמבלי להתכוון לכך, "אחרוני הג'דיי" היה בדיוק סטיית התקן מהקונצנזוס הקדוש שממנה חששו באולפני מיקי מאוס. סרט אמיץ ומפתיע, שובר מוסכמות על סף החתרני - כזה שמחסל נבל על באגביות וללא קרב, שואף להתנתק ממשקולות העבר ומייצר פרשנות חדשה על דרכי הכוח. לזכותה של דיסני ייאמר שההחלטה על שובו של ג'יי ג'יי אברהמס לכס הבמאי ב"עלייתו של סקיווקר" הגיעה לפני התגובות הקשות של חלק מהמעריצים לסרטו של ריאן ג'ונסון. לגנותה ייאמר שלא הייתה אמיצה מספיק להתמודד עם התפתחות העלילה שהיא עצמה יצרה.
כשאברהמס נבחר לביים את "הכוח מתעורר" ב-2015, חששו רבים מרפרטואר הגימיקים שמאפיין אותו, אך זה התפרץ במלואו דווקא ב"עלייתו של סקיווקר". בצוותא עם התסריטאי כריס טריו ("ארגו"), בנו השניים את מה שהוא ככל הנראה שירות המעריצים הגדול בהיסטוריה במובן הרע של המילה. לפרקים נדמה שמדובר יותר בלקט רגעים גדולים מאשר בסרט. טבעם של סרטי סיום ענקיים כמו "הנוקמים: מלחמת האינסוף" לקשור קצוות ולספק סגירת מעגל. אך בעוד בממלכה של קווין פייגי הקשירה הזאת נעשה תוך נאמנות לקו סיפורי בן עשור, ב"עלייתו של סקיווקר" התחושה היא של מפגש מחזור מבאס. כולם הגיעו, אבל הפכו לצל של עצמם. חיקוי דהוי של עבר מפואר.
כבר במחצית השעה הראשונה של הסרט ניכר שאברהמס את טריו נמצאים במרוץ חסר סיכוי למחוק כל זכר ל"אחרוני הג'דיי". תהליכים שנפרשים בדרך כלל על פני מספר סרטים מושלמים בחוסר הגיון מוחלט: גיבורים עוברים במהירות מסחררת מאתר לאתר, משליכים אל האוויר משפט אקספוזיציה צורם כדי להצדיק קו עלילתי שלם שנחסך, וממהרים למפגש הבא. דמויות חדשות וישנות, איקוניות ומרעננות מגיחות לרגע ונעלמות כלעומת שבאו, רובן ללא כל הכרח עלילתי. כוכבים מושמדים, ציי ענק נולדים, דמויות חדשות מוצגות כלאחר יד ומיד מושלכות אל קרב סוער בכיכובן. פו דמרון (אוסקר אייזק) ופין (ג'ון בוייגה), שעמדו במרכז הסרטים הקודמים, משוטטים פעורי עיניים ללא מטרה אמיתית. דרואידים מצפצפים, כוכבים מתנפצים. והחלק המבאס באמת בתוך הקקופוניה האדירה הזאת? שום דבר בהתרחשות הזאת לא מרגש, מסעיר או מעניין.
אחת מההחלטות השנויות ביותר במחלוקת של אברהמס לקראת "עלייתו של סקייוקר" הייתה החזרתו של הקיסר פלפטין אל אחורי הקלעים. יש בה כדי להעיד הרבה על הסרט כולו. פלפטין אמנם שימש מושך בחוטים של שתי הטרילוגיות הקודמות, אבל שום דבר בהתפתחות עלילת הטרילוגיה הנוכחית לא הצדיק את שובו. התפירה הגסה שנעשתה כדי להצדיק אותו בכל זאת, מותירה את הסרט עם משקולת אדירה על הצוואר. מצד אחד, העומס העלילתי האדיר לא מאפשר להתייחס כראוי לנבל בסדר גודל כזה ולנסיבות הפצעתו המחודשת. מנגד, עצם נוכחותו מושכת את תשומת הלב כך שלא ניתן להתעלם ממנו. כך מצליח הסרט בעת ובעונה אחת לשחוק כל קלישאת פלפטין אפשרית עד דק (מצחוק מרושע ועד ירי ברקים) ועדיין להפוך כל סצנה בכיכובו למוזרה ומיותרת.
הבמאי הגיע מצויד לא רק בשלל קלישאות לעוסות מהיסטוריית סרטי הסדרה, אלא גם עם אמביציה לנצל כל אפקט ממוחשב בספר. לא בטוח שמישהו יופתע אם יום אחד נגלה שאסטרטגיית העריכה של "עלייתו של סקייווקר" הייתה "בואו נלחץ על כל הכפתורים בקונסולה ונראה מה יקרה". ברקים (כל כך הרבה ברקים), משחקי אור וצל, גשם, רוחות, גלים מתנפצים, פיצוצים, התנגשות חרבות. את מה שג'ורג' לוקאס עשה עם קרב פשוט בין יריבים, הופך אבהרמס להגזמה מרעישה ומכאיבה לעיניים. האסתטיקה המרשימה ושובת העין של ג'ונסון נזנחה לטובת כל מה שרע בסרטי אקשן מודרניים. וככל ש"עלייתו של סקיווקר" מוסיף עוד ועוד אלמנטים לקלחת - כך הוא מייצר אדישות גדולה יותר.
למרבה האירוניה, החלקים הטובים ב"עלייתו של סקייווקר" הם דווקא השאריות מהחזון של הסרט שקדם לו. הקשר בין קיילו רן (אדם דרייבר) לריי (דייזי רידלי) מייצר את מה שהוא כמעט המתח היחיד כאן, ומציג את הפוטנציאל ההרסני של השפעת הכוח. הריקוד האינסופי של השניים בין שנאה לאהבה, בצירוף היכולות המרשימות של שני השחקנים, מספקים מערכת יחסים שבידיים טובות יותר אף היתה יכולה להפיק מטעמים. בהיעדרן, אלו דווקא הסצנות השקטות ונטולות הפאתוס שביניהם שמייצרות את האפקט החזק ביותר.
סופים, כפי שכבר נכתב בהקשר של "הנוקמים: סוף המשחק", תמיד קשים. האתגר לשלב בין צורכי העלילה לרצונות המעריצים ולחץ האולפנים עצום. "עלייתו של סקיווקר" הוא אפילו לא ניסיון ראוי לעמוד בכל אלה. להפך, מדובר בהחלטה מודעת להיות רעשני ומתיש, ללכת על בטוח ולירות בכל התותחים. מבעד לאש והגופרית האלה מסתיים אחד מהסיפורים המצליחים בתולדות הקולנוע במה שמתגלה כבלאגן נטול רגש, תשוקה או אסתטיקה. דמויות ורגעים שריגשו בעבר מיליונים הופכים לפתע בנאליים ואפורים, נמוגים אל הרקע ומתנדפים מהתודעה. בדיוק כפי שיקרה ל"עלייתו של סקיווקר" לאחר שיסיים את הסיבוב שלו על מסכי הקולנוע. ואולי אז, דווקא מבעד לאבק ההריסות שהותיר אחריו, יגיע מי שיחזיר את "מלחמת הכוכבים" לימיה הגדולים.
