פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      על הדבש ועל העוקץ

      צילום: GettyImages

      התהודה של "האני בוי" חיזקה את מעמדה של עלמה הראל כאחת הקולנועניות המוערכות בארצות הברית. בריאיון לוואלה! היא מסבירה למה הזדהתה עם סיפור התבגרותו הקשה של שייה לבוף ולמה גלובוס הזהב הם "חבורה של הזויים", ומודה שלמרות ההצלחה מעבר לים, הלב תמיד בבית

      מאז הקרנת הבכורה המוצלחת שלו במסגרת פסטיבל סאנדנס בינואר האחרון, הפך "האני בוי" של עלמה הראל לאחד מסרטי האינדי האמריקאים המדוברים והמוערכים של השנה. הוא זכה בפרס מיוחד באותו אירוע יוקרתי וגם בפסטיבל לונדון, התכבד בארבע מועמדויות לפרסי האינדי הספירט, האוסקר של עולם הקולנוע האמריקאי העצמאי, קיבל ביקורות מהללות, עורר תהודה ברשתות חברתיות והוקרן גם בטורונטו ובפסטיבלים בינלאומיים אחרים. הישג מרשים, מה עוד שמדובר בסרטה העלילתי הראשון של הבמאית, אותו יצרה לאחר שתי עבודות דוקו מהוללות גם כן, "חוף בומביי" ו "Love True".

      נוסף לכך, בסוכות האחרון הוצג "האני בוי" בהקרנת בכורה מקומית גם בפסטיבל חיפה, אך לא בנוכחותה של הבמאית. בשבת לפני כשבועיים היא סוף כל סוף גם באה איתו הביתה, והשתתפה בהקרנה מיוחדת שלו בתל אביב לקראת סדרת הקרנות מצומצמות שיהיו לו בשבועות הקרובים. נכחו בה מאות שוחרי ושוחרות קולנוע שרכשו כרטיסים, אך גם חברים וקרובי משפחה. "להראות להורים שלי את הסרט העלילתי הראשון שלי בפעם הראשונה, זה ללא ספק הדבר הכי מרגש שיכול לקרות", אומרת על כך הקולנוענית בריאיון לוואלה! תרבות. "עם כל הכבוד לכל הפסטיבלים בעולם, אף אחד מהם לא יכול להשתוות לחוויה הזו. כשהצגתי את הסרט לפני ההקרנה, די כשלתי בלשוני ובעיקר דמעתי. אני לא נמצאת בישראל, אבל הלב שלי תמיד כן".

      הראל נולדה ברחובות, אך עברה לתל אביב בנעוריה ובמהרה קוטלגה כאייקון של חיי לילה, תדמית שהמשיכה להידבק אליה כאן גם בהמשך. "התיוג הזה מנע מאנשים לקחת אותי ברצינות והפריע לי לעשות דברים בארץ", אומרת היוצרת, שהחלה את דרכה כ-VJ וכיוצרת וידאו קליפים לפני שהתפתחה כקולנוענית. "כשעברתי לארצות הברית, יכולתי להתחיל מחדש, כי הסתכלו עליי כיוצרת ולא כחברה של זאתי והאקסית של ההוא. עם זאת, גם כשהתחלתי לביים סרטים ולהשתתף בפסטיבלים, כמעט בכל ריאיון שעשיתי לתקשורת הישראלית תמיד התמקדו בעבר".

      קולנוע לב

      נתמקד אם כך בדבר החשוב - "האני בוי". מדובר בדרמה אוטוביוגרפית, אותה כתב שייה לבוף על בסיס חוויותיו האישיות כילד פלא, שכבר בגיל צעיר כיכב בסדרה "איוון סטיבנס" ונוסף לכל המצוקות הרגילות שמתלוות לתהילה בשלב מוקדם כזה, נאלץ גם לסבול את אביו, ליצן רודיאו לשעבר שהתעלל בו נפשית ופיזית, וגם חשף אותו לסמים.

      הפוסט-טראומה בעקבות ההתבגרות הקשה הזו, ונזקי השימוש במריחואנה בגיל כה רך, המשיכו ללוות את לבוף גם בהמשך חייו. מצד אחד, הוא זכה להצלחה מקצועית הן בשוברי קופות כמו "רובוטריקים" והן בלהיטי פסטיבלים כמו "נימפומנית", ומצד אחר שקע בהתמכרויות ובהסתבכויות עם החוק, עד שנכנס למוסד גמילה לפני כמה שנים. שם, כחלק מתהליך הריפוי, התבקש לכתוב על כל מה שעבר, והתוצאה היתה "האני בוי".

      את התסריט שלח לעלמה הראל, אותה הוא מוקיר מאז "חוף בומביי". לאחר שצפה בו פעמיים ברציפות, הוא מיהר לשגר לה מייל ולקבוע פגישה, שהובילה לשיתוף הפעולה המקצועי הראשון בהם, כשהפיק את Love True"". למרות ההיכרות ביניהם, הבמאית לא היתה מודעת לאמת המלאה על התבגרותו, שנחשפה בפניה לראשונה כשקראה את מה שכתב. "זה סיפור אישי שלו, אבל הוא גם קרוב ללבי מכל מיני סיבות", אומרת הבמאית. "אבא שלי היה אלכוהוליסט ואמא שלי חיתה בצל של זה הרבה שנים, והם שוב ושוב נפרדו וחזרו וחזרו ונפרדו. מכאן גם התחיל הקשר שלי לקולנוע, כי לאבא שלי לא תמיד היתה דירה משלו וכשהיה בא להתראות עמי, קולנוע היה מקום המפגש שלנו, ואחר כך היינו יושבים בפארק או מטפסים על עץ ומדברים על הסרט. החוויות הללו הולידו את האהבה שלי לקולנוע וגם קישרו אותה עם איזה געגוע לאהבה וליציבות מסוימת ומשפחתיות".


      זה סרט אוטוביוגרפי על בסיס החיים של שאיה לבוף, אבל את לא שאיה לבוף ואת גם לא גבר. באיזו מידה את חושבת שנקודת המבט השונה שלך היתה משמעותית?

      "יש הרבה סרטים על גברים, אבל אין הרבה סרטים שמביטים בהם במבט נשי, ואני חושבת שהזווית הזו יכולה להיות מעניינת - גם לגברים, שלא רגילים לראות את עצמם מן הפרספקטיבה הזו. הדינמיקה בין האב לבן כאן עניינה אותי, כי יש ביניהם איזו תחרות סמויה. האבא מרגיש שהחיים שלו נכשלו וחש מאוים בידי הילד. זה משהו שקורה לא פעם בין גברים, בגלל שהם נשענים על הגדרות מוגבלות של גבריות, אבל בתור אישה אני פשוט לא חלק מן התחרות הזו, וזה תמיד עוזר לא להיות בתחרות".

      עלמה הראל (AP)
      "בתור אישה, אני לא חלק מהתחרות". עלמה הראל עם לוקאס הדג'ס (מימין) ושייה לבוף שמככבים ב"האני בוי" (צילום: AP)

      הסרט נע בין שתי נקודות זמן - ילדותו של הגיבור, בה מגלם אותו נואה ג'ופ, ובגרותו במוסד הגלימה, בה הוא מגולם בידי לוקאס הדג'ס, ולאורך כל הזמן, את האב משחק דווקא שייה לבוף עצמו. "חשבתי שהוא חייב ללכת על זה, כי זה יהיה מאוד מעניין, וגם שייה מאוד רצה לעשות את זה", אומרת הראל.

      שאיה מסוגל בכלל להיות מעורב בפרויקט עלילתי בלי לשחק בו?

      "יש סצינה בה אחת הדמויות שואלת 'אתה משחק עכשיו או צוחק עליי'? והדמות השנייה עונה לה שגם וגם. כולנו משחקים רוב הזמן וזה נכון במיוחד לגבי שאיה, בצורה קצת מדאיגה. בגלל הדרך שבה גדל, יש אצלו חוסר יכולת להבחין בין מה אמיתי ומה לא, והוא מרגיש הכי מציאותי דווקא בסיטואציה מלאכותית, בצילומים. זה נכון שכולנו מתעסקים באיך אנחנו מציגים את עצמנו, אבל שאיה כבול לזה לחלוטין. כל דבר שהוא עושה חייב להיות קשור למשחק, ואין לו יכולת לפתח יחסים עם החיים בצורה אחרת. זה קשה לראות מישהו שאתה אוהב ומעריך במצב כזה".

      היה לך בסרט ילד פלא משל עצמך - נואה ג'ופ, שכיכב קודם לכן ב"פלא", בין השאר, והיה בן 12 בלבד בזמן הצילומים. איך התמודדת איתו, מבחינה מקצועית ואתית?

      "מה שהנחה אותי זה הרצון שלא יהיה 'האני בוי 2', שנואה יכתוב במוסד גמילה עוד עשור. קודם כל, שילבנו את אמא שלו בעשייה מלכתחילה. פיתחנו אווירה אינטימית, כך שאם משהו לא יהיה נעים לו וגם לא יהיה לו נעים להגיד לי, הוא יגיד לה. הוא ושאיה בילו חודש וחצי לפני הצילומים, שיחקו בייסבול יחד ופיתחו יחסי אמון. אני גם חייבת להגיד שהחיים של שאיה היו הרבה יותר אלימים ממה שמתואר כאן. אנחנו מראים אולי רק חמישה אחוזים. יש את הדינמיקה האלימה ואת הרגעים האלימים, אבל חסכנו מנואה להיגרר לתוך קרקס של ברוטליות".

      מה את חושבת באופן כללי על התופעה של ילדי פלא?

      "יש ילדים מסוימים שבאמת יש בהם רעב ודחף לבטא את עצמם בגיל צעיר, אבל בשביל שהדבר הזה יתקיים צריך מערכת תמיכה מסוימת גם כן. נואה הוא מקרה הפוך משאיה. יש לו משפחה תומכת. עם זאת, אני בטוחה שגם לו יש אתגרים. הוא היה מועמד לכמה פרסים ולא זכה בהם. ילד בן 14, שמטיסים אותו לטקס, מלבישים אותו ומקיפים אותו בפמליה, בטח מתאכזב כשהוא יוצא בידיים ריקות, ובעיקר חש שאיכזב אחרים, וזה אולי עושה לו משהו. אני שמחה שהסרט מעלה את המודעות לגבי הנושא, ויודעת שהוא מאוד פקח את העיניים לאנשי הצוות שעבדו עם שאיה כשהיה ילד. עם זאת, צריך לקחת בחשבון שיש מקרים שמסתיימים טוב, וילדי פלא שהפכו לאמנים מצליחים בבגרות, וחשוב גם לשמור על פרופורציות. כשיש בעולם כל כך הרבה ילדים שאין להם קורת גג, וכל כך הרבה ילדים שנאלצים לעסוק בזנות, אסור לשכוח שיש טרגדיות קשות יותר מאשר להיות ילד שחקן".

      אגב, איך צילמת את הסצינה שבה זורקים עוגת קצפת על הגיבור, שגם הפכה לפוסטר של הסרט?

      "צילמנו אותה באולפן, זרקנו את העוגה כמה פעמים וזה כל הזמן התפספס, עד שאחד המפיקים, ספורטאי לשעבר, אמר 'אוקיי, עליי', ובניסיון ראשון הוא הצליח להלביש לו את העוגה ישר לפרצוף".

      עלמה הראל (GettyImages)
      "מה שהנחה אותי זה הרצון שכוכב הסרט לא יכתוב את 'האני בוי 2' עוד עשור". עלמה הראל (צילום: אימג'בנק)

      אחת הדמויות הנשיות היחידות בסרט מכונה בשם "Shy Girl", צעירה שמפתחת יחסים עם ילד הפלא. מגלמת אותה פקא טוויגז תופעת טבע כמוזיקאית, פרפורמרית ורקדנית, שזה התפקיד הקולנועי הראשון שלה. למה רצית לעבוד איתה?

      "כי היא כל מה שאמרת. אני מאוד אוהבת את הנוכחות הפיזית שלה. יש בה משהו ממגנט והיא היטיבה לשחק בלי מילים ורק עם מחוות גוף. חיפשתי מישהי שיכולה להיות גם אמא וגם זונה, תסלח לי על הביטוי. בדרך כלל יש הפרדה בין הדברים האלה בדמויות נשיות, אבל היא הביאה את שתיהן".

      סליחה על השאלה הטיפשית, אבל יש בסרט גם דמות דומיננטית של תרנגולת. איך היה לביים אותה?

      "זה הדבר הכי קל שעשיתי בחיים. הנרייטה, התרנגולת, היתה כוכבת אמיתית. הבאנו לצילומים עוד שתי תרנגולות כגיבוי, אבל היא תמיד עשתה עבודה מושלמת אחרי טייק אחד".

      האני בוי (יח"צ , קולנוע לב)
      "לצלם את התרנגולת היה הדבר הכי קל שעשיתי בחיים". מתוך "האני בוי" (צילום: יח"צ)

      כמו רוב סרטי האינדי בימינו, גם "האני בוי" התקשה לגייס משקיעים ולמצוא ממון, אך בכל זאת הצליח להתרומם די מהר הודות לשתי מפיקות - דניאלה טפלין לונדברג, מי שהפיקה השנה גם את "הארייט" בכיכובה של סינתיה אריבו, שצפוי לככב באוסקר בקטגוריית השחקנית הראשית והשיר המקורי, ואניטה גו, שהיתה שותפה השנה גם להפקת "פרידה", עוד אחד מן הסרטים האמריקאים העצמאיים המדוברים של השנה. עם זאת, התקציב היה מצומצם ולרשותה של הבמאית עמדו 19 ימי צילום בלבד. "עשינו את המיטב כדי לנצל את המקסימום מהימים האלה", אומרת על כך הראל. "השתמשנו בטריקים, תיכננו הרבה מראש, עשינו הרבה חזרות, דאגנו לצלם הכל בדיוק ברגע הנכון והסתפקנו במועט. קטע הפתיחה מתאר פיצוץ בצילומים של סרט הוליוודי, ובכל זאת צילמנו אותו רק בטייק אחד".

      חוץ משתי המפיקות ועלמה הראל, אשת קולנוע משגשגת נוספת בצילומים היתה הצלמת הארגנטינאית נטשה ברייר, מי שהיתה חתומה השנה גם על "גלוריה בל" המצולם להפליא. "רדפתי אחריה די הרבה זמן", אומרת הבמאית על שיתוף הפעולה עימה. "היה לנו אתגר די גדול, כי רציתי לצלם כמו דוקו, כך שהשחקנים יתנהלו בצורה חופשית, ובכל זאת שתהיה מסביבם תאורה דרמטית וחלומית. נטשה פיתחה טכניקה שאיפשרה לשחקנים להסתובב בחדר בטבעיות, בלי שהיא תצטרך להגיד להם 'תעמדו פה, כי האור כאן'. היא עמדה באתגר בצורה מרשימה והצליחה לעזור לי לגרום לסרט להיראות כמו חלום שבור".

      מי שמחפש הוכחה למידת ההערכה שיש בקהילת הקולנוע הבינלאומית כלפי הראל יכול למצוא אותה בעובדה הבאה: לפי כשנתיים קם מיזם בשם Girl On Tops, המייצר חולצות עם שמות של אושיות קולנועיות נשיות, כחלק מן המאמץ להגדיל את החשיפה של הקול הנשי בקולנוע. אחרי שמות כמו אנייס ורדה, אמה תומפסון, איזבל הופר וגרטה גרוויג, הגיע גם תורה של הבמאית הישראלית.

      "זה מרגיש טיפה מוקדם, אבל כמובן שזה כבוד מאוד גדול", אומרת על כך הראל, שנוסף לפעולה האמנותי, עומדת גם מאחורי מיזם בשם "Free The Work" שנועד להביא לגיוון מגדרי ואתני גדול יותר בתעשיית הקולנוע, וכעת מטיל עוגן בישראל. "אני עובדת הרבה כדי לקדם במאיות. יש אפליה עמוקה בתעשייה. חלק מהאנשים כמובן לא יסכימו על כך, אבל המספרים מראים שהאפליה הזו קיימת גם קיימת, וכל הדברים האלה שקורים עכשיו מעוררים את השיח ומעוררי השראה, בין אם זו חולצה שלי או של מישהי אחרת. זה עניין שצריך לדבר עליו, אבל הרבה אנשים מנסים לטאטא אותו מתחת לשיח. אנשים אומרים 'מה שחשוב זה הסרט, לא מי שעשה אותו', אבל העובדה היא שמתעלמים מהרבה סרטים מרתקים שנעשו בידי נשים".

      את גם מאוד פעילה בטוויטר וצייצת בחריפות נגד המועמדויות לגלובוס הזהב, שכרגיל לא העניקו מועמדות לאף אישה בקטגוריית הסרט, הבימוי או התסריט.

      "המועמדויות הללו נקבעות בידי שבעים עיתונאים מאוד הזויים. אנשים שיש להם כוח בלתי נלאה על התעשייה, אבל אין להם כמעט שום קשר לקולנוע או לתרבות. במשך כל השנים, מעט מאוד נשים היו מועמדות לגלובס הזהב וכך קרה גם השנה, אפילו שהיו הרבה סרטים בולטים ותחרותיים שעשו נשים. אני חושבת שאנחנו צריכים להפסיק לחפש צדק בתחרויות הללו, בגלל שמצביעים בהן אנשים חסרי קשר לענף שמתומרנים בידי קמפיינים עם הרבה כסף. אנחנו מתאכזבים מהם שנה אחר שנה ומבזבזים המון אנרגיות על דיונים, במקום שנמצא את האמנים שאנחנו אוהבים ונתמוך בהם".

      עלמה הראל (GettyImages)
      הסיפור שלו, הסיפור שלה, הסיפור של כולנו. שייה לבוף ועלמה הראל (צילום: אימג'בנק)

      "האני בוי" אמנם לא מועמד לגלובוס הזהב, אבל כן להרבה פרסים אחרים, עד כמה זה חשוב לך?

      "זה כיף, אבל ההצלחה הכי גדולה מבחינתי זה איך שאנשים מגיבים לסרט, ובעיקר העובדה שהם רואים אותו יותר מפעם אחת. זה סימן שהסרט נגע בקהל בצורה עמוקה. עם כל הכבוד לפרסים, אם אנשים לא יראו את הסרט ולא יגיבו אליו בצורה רגשית, זה פחות מעניין".

      איך העיסוק בהתמודדות של שאיה עם השדים הפנימיים שלו שינתה את ההשקפה שלך בנוגע למחילה וליכולת של האמנות לשמש תרפיה?

      "הסרט מבטא את כל מה שאני מאמינה בו לגבי מחילה. זה משהו שאדם חייב לעשות כדי למצוא חופש ואהבה וכדי להפסיק להכאיב לעצמו. סליחה זה לא משהו שעושים רק כשהוא מוצדק. זה משהו שאנחנו חייבים לעצמנו. האם הסרט ריפא את שאיה מן המכאובים שלו? לא, יש לו חיים שלמים להתמודד עם כל הכאב שחווה, אבל 'האני בוי' הוא עוד אבן ועוד צעד בדרך להבין את עצמו, ואחרי שלא דיבר עם אבא שלו במשך שבע שנים, עכשיו הם בקשר קבוע, ואבא שלו גם צפה בסרט ומאוד אהב אותו".

      ואבא שלך?

      "לא דיברנו על הסרט ישר אחרי ההקרנה. ביקשתי ממנו שייתן לי את הביקורת שלו כשנהיה לבד בהמשך השבוע, אבל הוא היה נראה לי מאוד נרגש".

      מה הצעד הבא מבחינתך?

      "יש לי כמה פרויקטים עתידיים, אבל אני עדיין לא יכולה לדבר עליהם. מה שאני כן יכולה לומר זה שכבר עשיתי שלושה סרטים על השבר של החלום האמריקאי ועל דמות האב, ואני מרגישה שאפשר לעבור הלאה".

      האני בוי (יח"צ , פסטיבל סאנדנס)
      "עם כל הכבוד לפרסים, אם אנשים לא מתרגשים מהסרט, זה לא שווה". מתוך "האני בוי" (צילום: יח"צ)
      האני בוי (יח"צ , קולנוע לב)
      לא הכל דבש. מתוך "האני בוי" (צילום: יח"צ)
      עלמה הראל (GettyImages)
      מרחובות להוליווד דרך תל אביב. עלמה הראל (צילום: אימג'בנק)