מהפכת הרוק פסחה עליו לגמרי, אבל זה לא מנע ממנו להפוך לאחד האמנים המרכזיים במוזיקה הישראלית. הוא לא כתב והלחין את שיריו, אבל רבים מהשירים שביצע (כמו "יש מקום" ו"בית אבי") ביטאו בעיני קהל אוהביו את הביוגרפיה שלו ואת אישיותו. יהורם גאון, שמציין בימים אלה את יום הולדתו ה-80, הותיר חותם עצום על התרבות הישראלית. על פני השטח ניתן לראות זאת בהיותו האיש שביטא יותר מכל אמן את הזמר העברי (שירי ארץ ישראל היפה) ואפשר לו לשמור על מקומו בשנות השבעים והשמונים. הוא גם זוהה עם דמות הצבר הישראלי הלוחמני בסרטי קולנוע רבים, אך גם ההיפוך המוחלט שלו כשגילם את ההיפוכונדר הנוירוטי ב"קרובים קרובים". הוא היה מהראשונים לשלב בהצלחה רבה גם משחק וגם שירה, והפליא להצליח בכל הזירות האפשריות: במוזיקה, בקולנוע, בטלוויזיה ואף בתיאטרון. הוא נהנה ממה שמעטים זכו לו: כישרון קולי עצום, אישיות בימתית, ויכולת משחק מופלאה. אך תרומתו הייחודית הייתה דווקא בהיותו האמן הראשון שהקבוצות שחשו מודרות מהתרבות הישראלית ראו בו את מייצגן בזכות שירי הלאדינו, הפיוטים היהודיים ופזמונים פופולריים שהקליט כמו "רוזה", ומעל כולם דמותו של קזבלן עימה זוהה מאז גילם את התפקיד המיתולוגי במחזמר כשהיה בן 26 בלבד.
יהורם גאון החל את הקריירה שלו לגמרי במקרה (ובכלל המקריות משחקת אצלו תפקיד בחלקים מכריעים של הקריירה שלו) כשגילה כי בת כיתתו, שחקנית התיאטרון לימים עליזה רוזן התקבלה ללהקת הנח"ל. גאון, בן למשפחה ספרדית שגדל בשכונת בית הכרם שבירושלים שבחלה בכל הקשור באומנויות הבמה, היה מיועד באותם ימים לשירות בחיל המודיעין, לאחר שבשנות התיכון למד במגמת מזרחנות (לצדם של הנשיא ראובן ריבלין וראש המוסד לשעבר שבתאי שביט).
הקבלה של רוזן לאותה להקה מיתולוגית שהעריץ בימי נעוריו העירה אצלו את חיידק הבמה הרדום, שליווה אותו לכל אורך ילדותו כשכיכב בהצגות בית הספר שבו למד, והוא החליט לנסות את מזלו גם כן. כשהגיע לבחינות זיהו בו במאי הלהקה של אז, שמואל בונים ואורי זוהר, את הפוטנציאל שלו כשחקן, וקיבלו אותו לשורותיה. מהר מאוד הוא הפך לשחקן המוביל בלהקה כשגילם את התפקידים המרכזיים במערכונים שלה. על שירה באותם ימים כלל לא חשב. זו נתפסה בעיניו כנטל נסבל אל מול המערכונים שבהם שיחק. מי שמאזין להקלטות של להקת הנח"ל של סוף שנות החמישים מתקשה להאמין שהקול הצרוד הנשמע בשירים "רוח סתיו" ו"דינה ברזילי" הוא של מי שנתפס לימים כזמר האולטימטיבי, ולאחד הקולות החשובים במוזיקה הישראלית.
המהפך הגדול
מי שכן חשבה שיש משהו בקולו של גאון ששווה לטפח, הייתה מי שביימה את תוכניותיה של להקת הנח"ל בהמשך (ובהמשך גם את להקת התרנגולים), נעמי פולני. פולני החלה לשלב אותו כאחד הקולות המובילים בשיריהן של שתי הלהקות, אך גאון ראה עדיין בעולם המשחק את ייעודו העיקרי. תוך כדי הופעותיה של התרנגולים בגלגולה הראשון מבין שניים, הוא נבחר לגלם את אחת הדמויות המרכזיות בהצגה "כנרת כנרת" בתיאטרון הקאמרי, שכתב נתן אלתרמן, ובהמשך נחשב לאחד הכוחות הצעירים המרכזיים בתיאטרון לצדם של עודד קוטלר, עודד תאומי וגילה אלמגור. כמותם גם הוא החליט להתמקצע בתחום, ולנסוע רחוק אל מעבר לים כדי ללמוד משחק ובימוי באופן מקצועי בארצות הברית באחד מבתי הספר המובילים. אל השירה הוא עדיין התייחס כאל עיסוק צדדי וכאל אמצעי פרנסה גם כשהיה כבר כוכב במסגרת הטריו של גשר הירקון לצדם של אריק איינשטיין ובני אמדורסקי, וגם לאחר שהקליט אלבום סולו ראשון, "כל העיר מרכלת עלינו", שכלל את השיר "הקוקו והסרפן", להיטו הגדול הראשון.
המהפך המשמעותי של גאון שהפך אותו ממי שמרכז חייו סובב סביב המשחק אל מי שמרכז חייו הוא השירה, היה כמובן המחזמר "קזבלן". גם כאן שיחק המזל תפקיד. גאון שהה בארצות הברית כשגיורא גודיק, מפיק העל שהפך את יפו לסוג של ברודווי במהלך שנות השישים, זיהה במחזה "קזבלן" שהוצג על בימות "הקאמרי" בראשית שנות החמישים כבעל פוטנציאל להפוך למחזמר מצליח. הוא פנה ליואל זילברג כדי שיעבד אותו למחזמר, ולדן אלמגור, חיים חפר, עמוס אטינגר ודובי זלצר כדי שיכתבו למחזמר הזה שירים. עכשיו כל שנותר היה רק לאתר את השחקן שיגלם את קזבלן. השם המוביל לקבלת התפקיד היה לא אחר מאשר אריק איינשטיין, אבל המשא ומתן איתו נתקע סביב שאלת השכר שיקבל. עוד לירה לכאן ולכאן וייתכן שההיסטוריה של התרבות הישראלית הייתה נראית אחרת לגמרי, אבל בנקודה ההיא היה מישהו (עד היום לא ברור מי. כולם לקחו על הבחירה הזו קרדיט) שהציע לפנות לחבר הנוסף משלישיית גשר הירקון ולהציע לו לחזור לארץ לצורך אודישן. משקיבל את ההצעה עזב גאון את לימודיו מאחור כשהוא קרוב לסיומם ומשוכנע שיש בידיו תפקיד בעל ערך. לו היה יודע כי מדובר רק באודישן, ייתכן שהיה חוסך מעצמו את הטיסה הארוכה. אבל הוא הגיע, עשה את האודישן קצת בכעס אבל באין ברירה, ובסופו של דבר קיבל את התפקיד היוקרתי.
יהורם גאון בריאיון מלפני שנתיים וחצי באולפן וואלה! NEWS לרגל הוצאת ספרו
במשך קרוב לשנתיים הוא מגלם את דמותו של קזבלן בהצגה כשהוא מפליא לשיר ולשחק. "יש לו לב בתוך הלב שלו", כתב עליו חיים גמזו, מבקרו חמור הסבר של "הארץ" שנשבה בקסמו של הזמר-שחקן הצעיר. הקהל ממלא את האולמות בכל רחבי הארץ, ומרעיף על גאון אהבה רבה. כמו מנחם בגין שלא היה מזרחי, אלא אציל פולני, אבל קהל בוחריו המזרחי ראה בו אחד מהם. כך גאון, אמנם ספרדי, אבל יליד הארץ, שלא חווה מקרוב את סיפור העלייה המרוקאית לישראל ואת תחושות הקיפוח שחוו רבים מבניו, אומץ על ידם בזכות התפקיד שגילם. לכן אולי כשאמר לימים את שאמר על המוזיקה המזרחית, העלבון צרב בבשרם של כוכבי הז'אנר ומעריציו. מבחינתם היה זה "קזבלן" בכבודו ובעצמו האיש שפגע בהם ובמוזיקה שיצרו.
השנים שלאחר "קזבלן" הן השנים המשמעותיות והחשובות ביותר בקריירה של גאון שהופכות אותו לאייקון תרבותי. בשנת 1968 הוא יוזם את המופע "רומנסרו ספרדי", עבודת בימוי ראשונה של גאון אליה הוא מגייס את יצחק נבון, אז חבר כנסת וחבר קרוב של משפחתו הבקי היטב בעולמה של יהדות ספרד; את יוסי בנאי, שביים אותו בלהקת הנח"ל; את רמה סמסונוב, שהייתה מורתו בבית הספר היסודי והפכה ברבות השנים לזמרת אופרה, וכן את אברהם פררה. זהו המופע הראשון המציג מראשיתו ועד סופו את הווי יהדות ספרד דרך השירים שאסף יצחק לוי והסיפורים שאסף יצחק נבון. המופע זכה להצלחה גדולה והונצח על גבי תקליט, כשהקהל הרבה שנהר, רובו הגדול ממוצא ספרדי-מזרחי, זכה בפעם הראשונה לראות את תרבותו עתיקת היומין מועלית על בימת היכל התרבות.
בסוף שנות השישים הופך גאון לאחד האמנים הראשונים המוחתמים בחברת "סי בי אס", שלקחה על עצמה להקים כאן תעשיית תקליטים. עם החתמתו הוא מוציא בבת אחת שורה של תקליטים רבי להיטים שהבולט שבהם היה "איפה את אהובה", אבל לצד העשייה שלו הוא לא מוותר על המקום היהודי והספרדי שבו, והוא מחליט להוציא שני תקליטים נוספים: האחד של שירי שבת הפונה לקהל המסורתי והשני תקליט שמושר כולו בשפת הלאדינו, השפה שאותה שמע בבית הוריו וקצת התבייש בה בימי נעוריו.
לצד קריירת השירה שלו שצוברת תאוצה גאון מככב באותן שנים בסרטים רבים. בסרטים אלה גאון נוטש את הטייפ קאסט של קזבלן, ופונה לגלם את הניגוד הגמור. את דמותו של הצבר הישראלי הלוחמני, הקשוח והציני שעמוק בפנים הוא גם קצת רגיש. שני הסרטים שבהם הוא מגלם את הדמות שעמה יהיה מזוהה גם בהמשך הם "כל ממזר מלך" של אורי זוהר ו"מצור" של ג'ילברטו טופאנו. כדאי להתעכב רגע על "כל ממזר מלך", סרט שקצת נעלם לתהומות הנשייה, על אף שעם צאתו הוכרז כסרט הישראלי הטוב ביותר עד כה, ובעיקר על היחסים הקשים שנוצרו על הסט בין זוהר הבמאי וגאון כשחקן. גאון באותה תקופה הוא כבר כוכב, רחוק מאוד מהנער הביישן, שכל תמימותו טולטלה כשפגש לראשונה את זוהר, במאי להקת הנח"ל. ככוכב הוא לא מתבייש להתעמת עם זוהר על הסט, ולרגעים נראה כי צילומי הסרט עומדים להיעצר. אברהם פשנל, אחד ממפיקי הסרט, עושה את המירב על מנת לפייס בין הצדדים ואיכשהו העניינים עוברים בשלום, אבל למריבה הזו יש השלכות בהמשך.
במוצאי יום העצמאות, בשנת 1969, עולה יהורם גאון על בימת פסטיבל הזמר כשהוא אמור לבצע שלושה שירים. עם אחד מהם, "בלדה לחובש" הוא זוכה במקום הראשון כשהוא מביס את מי שעד אז נחשב לפייבוריט הגדול לזכות בפסטיבל, אריק איינשטיין שעלה עם השיר "פראג". אורי זוהר שאז כבר מקים את חבורת לול יחד עם אריק איינשטיין, זוכר ליהורם גאון, ככל הנראה את המרורים שאכל ממנו על סט "כל ממזר מלך", ויוצא בכל כוחו נגד השיר הזוכה, כשהוא טוען שאין מקום לשיר מעין זה על בימת הפסטיבל וכי הוא מהווה ניצול של השכול. זו טענה מעט מוזרה לאור העובדה כי גם "פראג", השיר הפייבוריט של חבורת לול, שעסק בכיבוש הרוסי של צ'כיה לא היה שיר פסטיבלים קלאסי. העימות הזה יוצר בפעם הראשונה מאבק בין מה שמוגדר "הזמר העברי" שגאון מסמל אותו לבין "הרוק הישראלי" שצומח באותה תקופה, שאריק איינשטיין היה למייצגו. טריז מוחלט נמתח מאותו רגע בין גאון לרוק הישראלי, וגם בין גאון לאיינשטיין שחלקו יחד במות רבות בימי להקת הנח"ל וגשר הירקון. מכאן ואילך הם לא דיברו מאז ועד למותו של איינשטיין בשנת 2013.
בשנת 1971 לוקח על עצמו גאון לביים לראשונה (וגם בפעם האחרונה) סרט ביוגרפי, "אני ירושלמי" שבו הוא חוזר אל סמטאות העיר העתיקה, שלוש שנים לאחר שנכבשה, בהן בילה את ילדותו אצל סבו בתקופה שקדמה למלחמת העצמאות. הסרט שנועד בתחילה להיות סרט תיעודי צנוע, הפך בגלגולו השני והסופי לסרט עם שירים רבים דוגמת "הנני כאן", "השר משה מונטיפיורי" ו"מעל פסגת הר הצופים" שהפכו את גאון לזמר שמסמל יותר מכל אמן אחר את עיר הבירה של ישראל ולמבטא נאמן של הירושלמיות בתרבות הישראלית. מהסרט הזה, שהפך למייצג תקופה רק לימים, גאון לא רווה נחת משום שלא הצליח (להבדיל מהתקליט שנשא את שמו) למלא את אולמות הקולנוע, אך הדבר שגרם לו קורת נחת הייתה ביקורת ב"על המשמר" שהשוותה את סרטו לסרט "בירושלים" של דוד פרלוב, האב הרוחני של הקולנוע הדוקומנטרי בישראל.
החותם שהוא מטביע כאמור בשנים אלה הופך אותו לאמן המצליח ביותר בישראל באותה תקופה. בהמשך הוא חוזר לגלם את דמותו של "קזבלן" בגרסה הקולנועית של הסרט בבימויו של מנחם גולן, שזוכה להצלחת שיא ולסרט הקופתי ביותר בתולדות המדינה (עד שנת 1978 כש"אסקימו לימון" יוצא לאקרנים). הוא מוציא אלבומים רבים שנמכרים במאות אלפי עותקים, ומניבים נכסי צאן ברזל כדוגמת "רוזה", "לא נפסיק לשיר", "עוד לא אהבתי די", "סימני דרך", "בפרדס ליד השוקת", "לא תנצחו אותי" ו"אלף נשיקות", מופיע מדי ערב מול אולמות עמוסי קהל ובשיאו מופיע בשנים 1984 ו-1987 מול 300 אלף איש בפארק הירקון, הישג שיא של אמן יחיד שלא נשבר עד היום.
במסגרת קריירת המשחק שלו הוא מגלם עוד שני תפקידים אלמותיים שאין כמעט ישראלי שלא ראה אותו בהם. הראשון דמותו של יוני נתניהו, גיבור מבצע אנטבה, בסרט "מבצע יונתן". גם כאן המקריות שיחקה תפקיד. גאון היה אמור לשחק את דמותו של דן שומרון, אך ברגע האחרון נכנס לדמותו של יוני. לתפקיד שגילם תהיה השפעה בהמשך כשיזכה לקשרי ידידות עם אחיו של יוני, ראש הממשלה בנימין נתניהו, בין היתר בזכות אותו תפקיד. קשרי הידידות הללו יזכו אותו בלא מעט משטמה מצד המחנה העוין את נתניהו ולפגיעה בתדמיתו כאמן קונסנזוס.
תפקיד נוסף שבו זכה להצלחה היה דמותו של יורם בסדרת הטלוויזיה "קרובים קרובים", שהוקרנה בפריים טיים של הערוץ היחיד במדינה במשך שלוש עונות, ואחר כך בעשרות שידורים חוזרים שהפכו את דמותו של יורם למיתולוגית, ואת הסדרה כולה למקור השראה לכל מי שרצה ליצור כאן סיטקום. שנות התשעים והאלפיים היו כבר פחות טובות לגאון. הוא חווה משבר אישי כשהיה חתום כמפיק על הגרסה השנייה של המחזמר "קזבלן" בה שיחק שוב את דמותו של האיש שעמו הגיע הקריירה שלו לשיא, וכמעט הגיע לפשיטת רגל. התדמית הציבורית הנקייה שלו ספגה לא מעט אש, כשבמקביל המוזיקה הישראלית נכנסה לעידן חדש.
הרוק הישראלי הצליח להפוך בשנות התשעים להפוך למיינסטרים של ישראל, ודחק הצדה את הזמר העברי ששלט בכיפה בעשורים הקודמים. באותן שנים מי שלא עשה רוק או משהו שהתכתב עם רוק נדחק החוצה. גאון היה מהראשונים לשלם את המחיר, למרות שבאותן שנים עשה שתי יצירות מוזיקליות שלא קיבלו את הזרקור הנחוץ להן. הראשון היה האלבום "נשמה", שכלל קטעי חזנות יהודית במסורת אשכנזית שזכתה לטוויסט מפתיע: עיבודי דאנס יוצאי דופן שיצר תמיר קליסקי להקת אתניקס, חבר להקת אתניקס. למי ששמע את זה, היה מדובר לכל הפחות לאנדרוגינוס, יצור מוזר שלא ניתן לעכל אותו ולהתחבר אליו. אבל כיום, כשהחיבור בין מוזיקה פופולארית לטקסטים יהודיים מתקיים בהצלחה חסרת תקדים, מתברר שהאלבום ההוא הקדים הקדים את זמנו והיה אוונגרדי.
האלבום השני היה אלבום אישי מאוד ופוליטי שיצא בשנת 1996, זמן קצר לאחר רצח רבין, ובו גאון חבר לראשונה אל מוזיקאים מעולם הרוק ובהם ירוסלב יעקובוביץ' (שהפיק אותו), יענקל'ה רוטבליט, מאיר אריאל, מני בגר וסי היימן. האלבום זכה אמנם להערכת הביקורת, אך במקביל זכה להתעלמות כמעט מוחלטת מצד עורכי המוזיקה ברדיו שלא השמיעו אותו, ובכך גרמו להתנזרות ארוכת שנים של גאון מהקלטת שירים חדשים.
בניגוד לאמנים בני דורו שהתבססו רק על המוזיקה שביצעו ויצרו, גאון מעולם לא תפס את עצמו כזמר בלבד, אלא כאמן רב תחומי שהשירה מבחינתו היא אופציה אחת מיני רבות ולא אובססיה. לכן משהבין כי שיאו כזמר נמצא כעת מאחוריו איתר לעצמו אפשרויות אחרות בהן יוכל לתת את הטון, והוא מצא אותן בתכניות שהגיש ברדיו ובטלוויזיה. כך החל במהלך שנות התשעים להגיש את התכנית "גאון ברדיו" ברשת ב', בה הביע את עמדותיו הפוליטיות על אירועי השבוע שחלף. מאז עלתה ועד היום (גם לאחר שעברה לגלי צה"ל) הפכה התכנית למוסד רדיופוני כשהדברים שאמר שם חוללו לא פעם סערה ציבורית. בשנות האלפיים הוא הגיש בערוץ הראשון את "שישי בגאון", שהייתה התכנית היחידה שהצליחה להכות את ערוץ 2 בפריים טיים, עד כדי כך ש"קשת" הבינו שגאון הוותיק מהווה סיכון מולה, ורכשה אותו אליה, רק כדי שכמו קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב, תשאיר אותו כשחקן ספסל שעולה לשחק רק בפרה פריים.
המשותף להצלחת שתי התכניות האלה, זו מהרדיו וזו מהטלוויזיה, הייתה ביכולתן לפנות לקונסנזוס רחב שרוצה לראות ולשמוע תכניות המפגינות ציונות, פטריוטיות ואמונה בצדקת הדרך, ואיזה אמן מתאים יותר מגאון לספק את כל אלה? התכניות האלו (בעיקר "גאון ברדיו"), לצד ידידותו המופגנת עם ראש הממשלה בנימין נתניהו הציבו את גאון לכאורה במחנה הימין, אבל למען האמת הוא מעולם לא היה שם.
על אף שנהג להופיע גם מעבר לקו הירוק ("אני אופיע בכל מקום שבו רוצים לראות אותי" אמר לא פעם לכותב שורות אלה), ונמנע מלהביע עמדות פוליטיות בהופעותיו ובמרבית שיריו, הביע גאון במהלך השנים תמיכה בשלום וברעיון שתי המדינות. בצעירותו אף היה מחבריו הקרובים של ראשד חוסיין, לימים דובר אש"ף באו"ם. עם תחילת האינתיפאדה הראשונה הקליט בצעד לא אופייני שיר פרי עטו, "האשם", שבו פנה להאשם, בן דמותו הפלסטיני, וקרא לו לכונן ברית של שלום והכרה בין שני העמים בטרם יהיה מאוחר מדי. השיר נכלל באלבומו ב-1996. עם חתימתו של הסכם אוסלו הביע תמיכה במהלכי השלום של יצחק רבין, ואף הצטרף אליו אל טקס הענקת פרס נובל באוסלו, שם ביצע את "ימי סליחה וחסד" שנכתב לרגל האירוע. בשנת 2000 היה שותף לשבירת הקונסנזוס סביב אחדות ירושלים, כשבמהלך ועידת קמפ דיוויד הצהיר כי יסכים לחלוקתה של העיר במסגרת הסדר קבע.
מאז כמו ישראלים רבים עבר גאון ימינה. הוא מעולם לא הפך לאיש ארץ ישראל השלמה, וגם היום מצהיר כי יתמוך בהסדר קבע בין שני העמים. אך כמו רבים אחרים הוא הפך לפסימי בדבר האפשרות שיהיה כאן הסכם שלום, וכי אי פעם יימצא פרטנר פלסטיני-מוסלמי שיקבל את ישראל כעובדה קיימת. את הדברים האלה ביטא לא פעם, והם שהפכו אותו שלא בטובתו ל"יקיר הימין".
גאון של העשור האחרון חזר לאחר שנים רבות להיות אישיות בימתית פופולארית. עשור קודם לכן, בשנת 2004, קיבל את ההכרה הגדולה מכל בדמות פרס ישראל (אחד הזמרים היחידים שזכה בכבוד הזה), וזו גרמה לו להמשיך בכל הכוח ולא לנוח על זרי הדפנה ולפרוש מהבמות. הוא כיכב בתחילת העשור בסדרה "נבלות" שהחזירה אותו בבת אחת אל העשייה כשחקן ממנה נעדר במשך שנים רבות, וזו הביאה אותו אל התיאטרון ("ביקור הגברת הזקנה"), אל הקולנוע ("מבצע חמניה") ובעיקר אל הטלוויזיה בה חזר אל הפריים טיים של "קשת" עם תכנית הריאליטי "בית הספר למוזיקה" ועם הסדרה "סברי מרנן". הוא גם חזר לשמחת מעריציו לבצע שירים חדשים כשהקליט אלבום שזכה להצלחה רבה עם עמיר בניון, ובהמשך גם עם עובדיה חממה. הוא מעולם לא לקח פסק זמן מהופעות, והוא ממשיך גם היום, כשהוא מתחיל את העשור התשיעי לחייו למלא אולמות.
ובכל זאת כשמסתכלים בו היום לעומת מי שהיה בשנות השישים, השבעים והשמונים נדמה שהוא מעט נדחק הצדה. זה לא בגלל סגנונו שיש לו גם היום, בעיקר בקרב הקהל המבוגר אוהדים רבים, אלא בעיקר בגלל החזון ששיקף וביטא. גאון רצה יותר מכל להשפיע בעשייתו האמנותית ולהביא במסגרתה את קולה של היהדות הספרדית המתונה, המאחדת והמקרבת. את מה שניסה יצחק נבון, חברו הקרוב של גאון, לעשות כנשיא המדינה וכשר החינוך, ניסה גאון לעשות בשיריו. תרבות השסע שהשתלטה על כל חלקה אפשרית, ובעיקר בפוליטיקה, בתקשורת ובתרבות היא זו שאחראית יותר מכל דבר לכך שגאון היה לאנדרטה של כל מה שאולי היה כאן פעם, של מה שיכול היה להיות, ולמה שכבר נשבר ולא יקרה כאן לעולם.
שי פלד, איש תאגיד השידור הציבורי, כתב עם יהורם גאון את הביוגרפיה "עוד אני פוסע"