קלינט איסטווד יחגוג יום הולדת 90 במאי הקרוב, והוא ממשיך לפעול במרץ כמו סייח צעיר. וכך, כל שנה מגיע לאולמות סרט חדש שביים. בחורף שעבר זה היה "הפרד", ועכשיו מדובר ב"ריצ'רד ג'ול", שעלה כאן בסוף השבוע.
איסטווד נמרץ וגם עקבי. שנה אחר שנה, הוא ממשיך לבטא בסרטיו אותה תפיסת עולם - הילול האינדיבידואל ומנגד רתיעה מפני מערכות גדולות, בעיקר הממשלה ורשויות רשמיות אחרות. ב"סאלי", שיצא כאן לפני ארבע שנים, הוא הציג את סיפורו של הטייס שהצליח כנגד כל הסיכויים להנחית את מטוסו בהדסון והציל את חייהם של מאות, אך נאלץ לחוות מסע טרטורים מצד המועצה הלאומית לבטיחות תעבורתית, שנידנדה לו רק כי העז להפר כמה כללים יבשים. ב"ריצ'רד ג'ול", הסיפור דומה: הוא נקרא בשם גיבורו, מאבטח זוטר שהתריע מפני הפיגוע באולימפיאדת אטלנטה 1996 והצליח לצמצם את נזקיו למינימום, אך במקום לקבל מדליות, הפך על לא עוול בכפו לחשוד העיקרי במעשה ונרדף בידי ה-FBI, שלא בחלה בתעלולים כדי להפליל אותו.
אומרים כי גיבורי סרטים הם לרוב אלטר-אגו של יוצריהם, אך ריצ'רד ג'ול מתגלה כהפך המוחלט מאיסטווד. קודם כל, הבמאי הוא כזכור קאובוי תמיר וחסון. המאבטח, בגילומו של פול וולטר האוזר, הינו שמנגוץ, המתגורר עם אמו ומוגדר בידי החברה כתמהוני. חשוב מכך: בניגוד לקולנוען, שמלכתחילה מתעב את הרשויות ואין לו שמץ של אמון בהן, הגיבור כאן סוגד להן ומתעקש להמשיך בכך, גם כשהן עושות לו את המוות. חלום חייו היה להיות שוטר, והוא מסרב לראות את האור גם כשהמשטרה אותה כה העריץ מתגלה במערומיה.
כיאה לבמאי כל כך ותיק ופורה, גוף העבודה של איסטווד נע על ספקטרום רחב. יש לו סרטים נפלאים וקאנוניים, למשל "הבלתי נסלח", "מיסטיק ריבר" ו"גראן טורינו", סרטים איומים באופן תמוה, למשל "נערי ג'רזי", וגם תוצרים כמו "ריצ'רד ג'ול", שהדרך הכי נכונה לתאר את רמתו האמנותית היא "בסדר גמור". זוהי דרמה סולידית, שאין בה תווים מזויפים ושומן מיותר, אך גם לא ברק או התעלות כלשהי.
הבמאי מתאר כאן בצורה קורקטית, עניינית וכרונולוגית את השתלשלות העניינים. קודם כל, סיפור הרקע של הגיבור, שחיבתו והערצתו לכוח סיבכה אותו בפלילים ומנעה ממנו להתקדם מקצועית. לאחר מכן, התושייה שגילה בזמן אירועי האולימפיאדה. ואז, כמובן, עיקר העלילה - העוול שעוללה לו הסוכנות הפדרלית, בלי שהיו לה שום ראיות מוצקות, ורק מפני שענה על הפרופיל של המפגע הקלאסי באותה תקופה: גבר לבן משולי החברה, עם דעות קיצוניות וחיבה לנשק.
הבימוי מיומן, התסריט רהוט וקולח, והצפייה מהנה בסך הכל, אם כי אין בה מתח, שהרי אנחנו יודעים מה קרה בסוף, והדרך אליו לא כוללת שום תפניות או מורכבות. אם יש מעלה בסרט, אלה תצוגות המשחק - פול וולטר האוזר, שפרץ ב"אני טוניה", כל כך משכנע בתפקיד הראשי, עד שאפשר לחשוב כי הוא ריצ'רד ג'ול בכבודו ובעצמו. סם רוקוול, שלאחרונה אנחנו רואים אותו בכל מקום, מגלם את חברו משכבר הימים, עורך דין שתחום ההתמחות שלו אחר לגמרי, אבל הופך לנציגו המשפטי, והוא עושה זאת כהרגלו בצורה חסרת דופי. קתי בייטס, היחידה מהצוות שקיבלה מועמדת לאוסקר, מצוינת גם כן כהרגלה כאמו של הגיבור - ואפילו ג'ון האם, שעד כה התקשה להוכיח את עצמו מחוץ ל"מד מן", מעולה כסוכן ה-FBI חסר העכבות.
הבעיה היא שאיסטווד מציג את הסרט בתור דבר אחד, כשלמעשה הוא מתגלה כמשהו אחר. על פניו, זוהי כרוניקה של העובדות. למעשה, הבמאי מסלף אותן כדי שיתאימו לאג'נדות שלו, ועושה זאת בצורה פוגענית וסקסיסטית.
הרשויות הן לא המטרה היחידה שאיסטווד מסמן כאן. ברוחם של מיטב המנהיגים הפופוליסטיים בימינו, הוא מזהה אויב נוסף - התקשורת, המוגדרת פה כאחותה התאומה והמסוכנת לא פחות של הממשלה, ומרכיבה יחד איתה מפלצת דו-ראשית. לפי "ריצ'רד ג'ול", העיתונות המקומית באטלנטה עשתה יד אחת עם ה-FBI כדי להשמיץ את הגיבור המסכן, לרדת לחייו ולהרשיע אותו במשפט שדה. כל זה מתואר בצורה ריאליסטית ומשכנעת, כאילו היה אמת שאין לערער עליה, רק שלפי כל העדויות והראיות, אין כל הוכחות שכך קרה.
נציגת התקשורת בסרט היא קתי סקראגס, העיתונאית המקומית שחשפה לראשונה כי ה-FBI חושד בג'ול. בגילומה של אוליביה ווילד, איסטווד מתאר אותה כיצור מיני ותו לא. אחד המשפטים הראשונים שהיא אומרת מתייחס לגודל החזה שלה, וכך זה גם ממשיך. באחד מרגעי השיא של העלילה, שהפך גם לרגע הכי שנוי במחלוקת בסרט, היא אף מציעה לסוכן הפדרלי את שירותיה המיניים כדי לקבל ממנו את המידע המפליל.
השוחד המיני הזה הוא האשמה חמורה ופוגעת, ואין לה כל בסיס. איסטווד והתסריטאי שלו, בילי ריי, מרשים לעצמם לעשות זאת מכמה סיבות: כי קתי סקראגס הלכה לעולמה, והיא לא כאן כדי להגן על עצמה; כי הם כל כך בזים לתקשורת, שמה אכפת להם; וגם, ככל הנראה, כי היא היתה אישה.
איסטווד וריי טורחים להדגיש את העובדה שריצ'רד ג'ול מת בסופו של דבר בטרם עת, כנראה כתוצאה מן המשקעים שהותירה בו הפרשה. יש להם קצת פחות אמפטיה כלפי העיתונאית, שמתה גם כן בנסיבות דומות, דבר שלא מוזכר פה. הם גם לא ממש טורחים להרחיב על המערכה האחרונה והדרמטית של הסיפור הזה: לאחר כמה שנים, התגלה המפגע האמיתי, וממש כמו שה-FBI חשדו, הוא היה גבר לבן, מלא שנאה לכל מי ששונה ממנו. זו עובדה רלוונטית, אז למה היא לא מוזכרת? אולי כי הסרט לא רוצה שנתבלבל לרגע בזיהוי של מי הם הסכנות והאויבים האמיתיים.
אין בהכרח בעיה עם אג'נדות. לכל סרט, בטח כשהוא דרמה פוליטית-חברתית, יש כאלה, ומגיע לו להשמיע אותן גם אם הן פופוליסטיות ולא מוצאות חן בעינינו. הבעיה היא שבמסווה של יצירה ריאליסטית ולא מתלהמת, איסטווד מרשה לעצמו לעוות את האמת לנוחותו ולפגוע במי שחלשה ממנו ולא יכולה להתגונן. "ריצ'רד ג'ול" מתיימר להשמיע קול זעקה נגד בני בליעל שעשו עוול לתמימים חסרי אונים, אך הבמאי שלו מתגלה כדושבאג לא קטן בעצמו.
