"נשים קטנות" של לואיזה מיי אלקוט יצא לראשונה ב-1868. זהו ספר מופתי, שכל שורה בו יותר נפלאה מן הקודמת, וזוהי גם אחת הקלאסיקות הספרותיות האהובות, המשפיעות והנצחיות בכל הזמנים. לפני כשבוע וחצי, התווסף לה עוד ציון דרך: מעתה והלאה, מדובר באחד מן הספרים היחידים אי פעם שהיו בסיס לא לאחד, אלא לשני סרטים המועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר.
העיבוד הראשון שזכה לכך יצא ב-1933. השני - בשנה האחרונה. הוא עלה בארצות הברית בחג המולד ואצלנו בסוף השבוע האחרון, ויתחרה על הפסלון בטקס שיתקיים בחודש הבא. נוסף למועמדות בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, הגרסה הזו מועמדת גם בחמש קטגוריות נוספות, בהן המשחק והתסריט המעובד, ויש להקדים ולומר כי היא ראויה לפרגונים הללו.
הגלגול הקולנועי הראשון של הספר הגיע כבר בימי הקולנוע האילם, ובתווך בין שני העיבודים המועמדים לאוסקר חזינו באינספור גרסאות נוספות ולא תמיד מוצלחות, כולל סדרת אנימה יפנית. כפי שנכתב בתקשורת האמריקאית והבריטית, עיבוד חדש לקלאסיקה של לואיזה מיי אלקוט הוא לא אירוע אלא ריטואל, וכל דור מקבל אותו בנוסח שמתאים לו ולזמנים בהם הוא חי. כך, בגלגולו האחרון, "נשים קטנות" מתרחק מן הגוונים המלודרמטיים ו/או משפחתיים, סבוניים ורומנטיים שאפיינו רבים מן העיבודים הקודמים, ותחת זאת מתמקד בשאלות הרלוונטיות ביותר לימינו, ובראשן מקומה של האישה בחברה.
זהו גם העיבוד המורכב ביותר שנעשה עד כה לספר. גרטה גרוויג, שכתבה את התסריט וגם ביימה אותו, נקטה בכמה מהלכים שמבדלים את הגרסה שלה מכל קודמותיה, והופכות אותה לעמוקה בהרבה ומרובת רבדים.
סיפור המסגרת נותר דומה. "נשים קטנות", כזכור, מתרחש במסצ'וסטס של מלחמת האזרחים ואחריה, ועוקב אחר ארבע בנותיה של משפחת מארץ', שלכל אחת מהן אופי שונה וחלומות אחרים - מרגרט (אמה ווטסון), הבכורה והראשונה שהופכת לאשת איש; ג'ו (סירשה רונאן), הטום-בוי המרדנית, השולחת ידה בכתיבה וחולמת על קריירה ספרותית; בת' (אלייזה סקנלן), הנשמה הטובה במשפחה; ואיימי (פלורנס פיו), בת הזקונים, שגם לה יש שאיפות אמנותיות, אך בתחום הציור.
הספר יצא במקור בשני כרכים ומתקדם כרונולוגית, וכך נהגו גם העיבודים הקודמים, אך הסרט של גרוויג נע כל הזמן בין שני צירי זמנים, ויוצר דיאלוג בין העבר של הגיבורות וההווה שלהן כדי להמחיש את התפתחותן וגם להדגיש כיצד מעגלים בחייהן נסגרים, לפעמים באופן אירוני או טרגי, לעתים בצורה שיש בה שלמות וגאולה.
נוסף לכך, "נשים קטנות" הוא לא רק עיבוד לספר, אלא הרבה יותר מזה - עם הזמן מתגלה כי מדובר גם בסרט המתאר את תהליך הכתיבה והייצור של הקלאסיקה הספרותית, וגם במעין אוטוביוגרפיה של הסופרת. אם לא די בכך, גרוויג מוסיפה עוד רובד. ג'ו הופכת אצלה לבת דמותה של אלקוט ואולי גם לאלטר-אגו שלה עצמה. הדיאלוג בינה למוציא לאור שלה, שהוא כמובן גבר עם סט מסוים של ציפיות לגבי מה שנשים אמורות לכתוב ורוצות לקרוא, הופך לאלגוריה על היחסים בין נשים יוצרות לבעלי הכוח ומקבלי ההחלטות - ובין אם מדובר במוציאים לאור או במנהלי אולפנים, הם היו ועודם בעיקר גברים.
להבנתי, יש בסרט עוד כמה רעיונות מרכזיים. קודם כל, הגיבורות שלו חוות דיכוי כפול - גם כי הן נשים וגם כי הן בנות למשפחה בלי הון. וכך, לכל בחירה שעושות הדמויות, לכל צעד שלהן, אישי ככל שיהיה, תמיד יש משמעות כלכלית דרמטית שגרוויג מדגישה בפנינו. לא מפתיע שבחרה לעשות כך, שכן האלמנט הזה בלט גם בסרטים הקודמים והמופתיים לא פחות שהיתה מעורבת בהם - מ"פרנסס הא" ו"מיסטרס אמריקה" (כתסריטאית ושחקנית) ועד "ליידי בירד" (כתסריטאית ובמאית). גם הם שברו את הטאבו שיש בתרבות האמריקאית סביב כסף, ועסקו בדמויות מן המעמד הבינוני-נמוך שאמנם לא רעבות ללחם, אבל אין להן את הפריבילגיות לעשות דברים רק בשביל הנשמה.
נוסף לכך, גרוויג מציפה שני קונפליקטים. ג'ו מארץ' רוצה להיות אישה עצמאית ומסרבת להתחתן ולהביא ילדים לעולם רק כי החברה מצפה ממנה לכך, אך מצד אחר - קשה לה עם הבדידות שמתלווה לעצמאות, אז האם אפשר להיות גם משוחררת וגם מאושרת?
בהקשר דומה, גרוויג מתמודדת עם השאלה הכי גדולה שהותיר אחריו הספר. גיבורתו מתנהלת לאורכו בצורה מרדנית, משוחררת ושוברת קונבנציות, אך הסוף שאלקוט בחרה לה הפוך מכך. איך זה יכול להיות? למה היא עשתה את זה? באיזו מידה יש כאן ויתור ופשרה? הפתרון שמוצא לכך הסרט שנון, מבריק, דו-משמעי ומעורר מחשבה, וכך התוצאה כולה.
לעתים נראה כי יותר מאשר עיבוד ל"נשים קטנות" או אפילו יותר מאשר סרט, זוהי עבודת דוקטורט שנכתבה על הקלאסיקה הספרותית. בתור כזו, מגיע לה הציון מאה, אבל נוסף לאיכויות האקדמיות, יש כאן גם מעלות קולנועיות. גרוויג מיטיבה להוציא לפועל את התסריט השנון שלה במשיחות מכחול יפות. מוצלח הוא גם שיתוף הפעולה שלה עם בעלי המלאכה המעולים שבצידה, ובראשם הצלם יוריק לה סו והמלחין אלכסנדר דספלה - ומעל הכל, עומד הליהוק.
סירשה רונאן נכנסת לעורה של ג'ו מארץ', אחת הדמויות הספרותיות האיקוניות ומעוררות ההשראה אי פעם, ועושה זאת בתנופה כל כך גדולה, עד שלרגע לא עולה התהיה אם היא באמת ראויה להיות בנעליה. נדמה שאלקוט בעצמה היתה גאה. פלורנס פיו, שפרצה ב"ליידי מקבת" וב"מידסומר", מצדיקה שוב את מעמדה כאחת התגליות המשמחות של השנים האחרונות. היא לוקחת את דמותה של איימי, שלא בהכרח היתה דומיננטית לאורך כל הספר, והופכת אותה למשמעותית ועוצמתית מתמיד.
שתי השחקניות השתלבו בחמישיית המועמדות לאוסקר. פיו בקטגוריית שחקנית המשנה, במה שהיא מועמדות ראשונה מבחינתה. רונאן בקטגוריית השחקנית הראשית, במה שהיא כבר המועמדות הרביעית שלה, וזאת אף שנולדה בסך הכל כמה חודשים לפני רצח רבין. איך כוכבת כה צעירה הגיע להישג כזה בפרק זמן כה קצר? צפייה ב"נשים קטנות" מספקת לכך תשובה מוחצת.
צוות השחקנים והשחקניות כולל עוד שלל שמות מרשימים. מריל סטריפ, אלא מי, מגלמת את המטרונית הידועה כדודה מארץ'. לורה דרן, שתזכה בקרוב באוסקר על הופעתה ב"סיפור נישואים", מפציעה כאן כאם המשפחה. טרייסי לטס, שהצטיין השנה גם ב"פורד נגד פרארי", משעשע ביותר כמוציא לאור של ג'ו. טימותי שאלאמה, מצידו, מגלם את לורי, ידיד הנפש של ארבע האחיות, שמתאהב באחת מהן אבל נישא לאחרת. והתפקיד כל כך הולם אותו, שנראה כאילו הוא נולד בשבילו. ליהוק מפתיע יותר הוא של לואי גארל, החתיך הצרפתי שמגלם את המורה עמו מפתחת ג'ו יחסים, מי שבספר מתואר דווקא כגרמני לא נאה במיוחד.
לא הכל בסרט מושלם. לא במקרה דיברנו רק על שתיים מן האחיות מארץ'. את מג אמנם מגלמת כוכבת בסדר הגודל של אמה ווטסון, אבל היא דמות חיוורת שלא מותירים חותם. בת' אחראית לכמה מן הרגעים היפים והמרגשים בספר, אך בסרט הזה נראית כמו לא יותר מאשר תפאורה. בעיה נוספת: המעברים בין הזמנים אמנם מתגלים כחכמים ונכונים בסופו של דבר, אבל הקיטועים הללו מקשים על יצירת רצף רגשי במהלך הצפייה - ורוב הזמן, "נשים קטנות" לא מרגש.
רק במערכה האחרונה, הסרט נהיה מסעיר כשם שהוא מבריק. הסיומת שלו מצליחה להניח קצפת ודובדבנים על עוגת השכבות שגרוויג בנתה ביסודיות, להצדיק את כל מה שקרה קודם לכן ולהאיר אותו באור אחר. היא גם מופת של שימוש באמצעי המבע הקולנועי, בראשם העריכה, המוזיקה והתקריבים על פניה מלאות ההבעה של סירשה רונאן, וכל אלה משתלבים בהרמוניה מופלאה.
הקרשנדו מוציא את הקהל עם תחושה של התעלות, והופך את הסרט לחוויה שהיא לא רק אינטלקטואלית, אלא גם רגשית. יחד עם הרלוונטיות של השאלות העל-זמניות שעולות כאן, הוא ממלא את הדרמה התקופתית הזו בחיים ובחיוניות, ואף שהיא מתרחשת במאה ה-19, קל להאמין כי הגיבורות הן בנות זמננו. העיבוד של גרוויג לא רק מאפשר לנו לחזות כיצד "נשים קטנות" נולד, אלא גם כיצד הוא נולד מחדש.