בהוליווד אוהבים סיפורים על אנשים שהגיעו מהנקודה הכי נמוכה לזו הגבוהה ביותר, וסיפורו של הבמאי לאדז' לי יכול להיות בסיס לסרט הוליוודי שכזה. בפברואר הקרוב ילבש הקולנוען טוקסידו ויתייצב לטקס האוסקר, בו הוא מועמד בקטגוריית הסרט הבינלאומי הודות ל"עלובי החיים", הסרט העלילתי הארוך הראשון פרי עטו, שגם הפך אותו ליוצר השחור הראשון שנשלח בידי צרפת לתחרות. בתחילת העשור הקודם, לעומת זאת, הוא היה במקום אחר לגמרי - בכלא.
הבמאי נולד במאלי והיגר עם הוריו לצרפת בילדותו. הוא גדל במונפרמיי, אחד הפרברים העניים ביותר צפונית לפריז ומוקד קבוע למתיחויות בין התושבים לרשויות. לי מעולם לא למד קולנוע, אך רכש את המצלמה הראשונה שלו כבר בגיל 17 והחל אז לצלם את סביבתו, ומגיל צעיר נהג להתעמת עם המשטרה. הוא נעצר עשרות פעמים, ובשלב מסוים בעשור הקודם, כך התברר לאחרונה, גם נידון למאסר.
הנסיבות המדויקות סביב המאסר הזה עדיין לוטות בערפל. הפרשה התפוצצה לאחרונה בתקשורת הימין הקיצוני, שלא אהבה את המסרים האנטי-ממסדיים של הסרט, וגם לא את העובדה שכלי התקשורת המזוהים עם השמאל שיבחו את "עלובי החיים" אך תקפו את חביבם רומן פולנסקי על רקע עבירות המין שבהן הואשם, וחיפשו הזדמנות לנקום.
על דבר אחד אין ויכוח: לי היה מעורב באירוע חמור מאוד, בו אחד מחבריו חטף ותקף קשות את אחד מקרובותיו בפרשה על רקע כבוד המשפחה. בתחילה פורסם כי הואשם בניסיון לרצח. אחר כך התברר כי העובדות שונות, והבמאי הגיש תביעת דיבה נגד העיתונים שסילפו אותן. מתברר כי הקולנוען הורשע על סעיפים מינוריים בהרבה. לטענתו, חלקו היו זניח עוד יותר, והוא למעשה נקלע לסיטואציה בניסיון להשכין שלום ומצא עצמו חשוד בפשע, כך שלא היה צריך להרשיע אותו בכלל.
כך או כך, לי ריצה שנת מאסר, ולאחר שיחרורו המשיך לפעול כיוצר עצמאי המתעד את סביבתו ומוחה על המתרחש בה. במסגרת זו צילם מקרה של אלימות משטרתית והוביל לתקדים: הפעם הראשונה שבה תיעוד של מקרה כזה מוביל להליכים משפטיים נגד השוטר שסרח.
לאורך העשור ביים לי שורת סרטים קצרים עם קולקטיב שהקים ובלי שום תמיכה מהממסד, וחלם לביים את סרטו העלילתי הארוך הראשון, שיעסוק בפרבר שלו, במרקם החברתי הייחודי שבו ובמצוקותיו החברתיות, ובעימות בין תושביו לכוחותיו המשטרתיים. הוא התקשה לגייס לכך תקציב, והצליח לעשות זאת רק בשנה האחרונה, וגם אז עם משאבים מוגבלים - "עלובי החיים" אמנם הגיע לאוסקר ולעוד הרבה מקומות נוצצים, אבל תקציבו 1.4 מיליון יורו בלבד, לא הרבה יותר מאשר תקציב ממוצע של סרט ישראלי.
הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה בחודש מאי האחרון, ביום הראשון של התחרות הרשמית של פסטיבל קאן, וכבר אז היה ברור כי "עלובי החיים" הולך להיות סנסציה - מה שאכן קרה. נוסף למועמדות לאוסקר, הלהיט זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל, שבר קופות בצרפת, עורר תהודה עצומה בתקשורת ותפס את כותרות כל העיתונים, גם מחוץ למדורי הקולנוע, וצפוי לזכות באוסקר הצרפתי. גם הנשיא עמנואל מקרון טרח לצפות בו והודה כי הוא טילטל אותו והשפיע עליו.
בסוף השבוע הקרוב, יעלה "עלובי החיים" גם בישראל. כדאי לצפות בו - לדעתי מדובר באחד מן הסרטים הצרפתיים החזקים והחשובים של העשור האחרון, אם לא הגדול שבהם, מסיבות שנפרט כאן במאמר ביקורת נפרד בהמשך. כדאי רק להבהיר כי אין מדובר בעיבוד ישיר לספר של ויקטור הוגו, ובטח שלא למיוזיקל המפורסם המבוסס עליו. אם כבר מקורות השוואה, הוא נראה כמו גרסה צרפתית של "עיר האלוהים" או של "עשה את הדבר הנכון".
"התכנון המקורי היה לעשות עיבוד מודרני ל'עלובי החיים', אבל אז הבנתי שפרויקט כזה יהיה מסובך מדי בשבילי", אומר לי בריאיון לוואלה! תרבות, המתקיים יום לאחר הפרמיירה המוצלחת שלו בקאן. "מה שנשאר זה כמה קריצות: השם של הסרט, הציטוט שמסיים אותו, שהוא של ויקטור הוגו, וגם זירת ההתרחשות במונפרמיי, בה הסופר פעל גם כן.
"'עלובי החיים' של הוגו עסק באומללות ובעוני, ונחשו מה? מונפרמיי, והפרברים הפריזאים בכלל, עדיין אומללים ועניים. הספר כתוב כל כך טוב וכל כך מלא חיים, שהוא מהדהד כאילו נכתב היום. אני חושב שכמה מהדמויות בסרט שלי היו יכולות להיות דמויות בספר, ולהפך".
חוץ מוויקטור הוגו, גם "עיר האלוהים" השפיע עליך?
"כן, זה ללא ספק סרט שהותיר עליי חותם. למדתי ממנו על הפאבלות בברזיל וגם נסעתי לשם כדי להתרשם מהם בעצמי. נדהמתי כמה אלימות, מצוקה והדרה יש במקומות האלה, בדיוק כמו בצרפת. בזכות 'עיר האלוהים' הבנתי שגם אם המטרה היא לספר את הסיפור שלי, אני חייב שיהיה בו ממד אוניברסלי. יש ב'עלובי החיים' הרבה רגישויות וניואנסים מקומיים, אבל זה סרט אוניברסלי. אומללות היא נושא אוניברסלי. לכן אנשים לא מעזים לצחוק בסרט, אפילו שיש בו לדעתי כמה רגעים מצחיקים".
אתה מתאר את העלילה דרך נקודת מבט של שוטר חדש שמגיע לפרבר, ואמנם אתה מציג את האלימות המשטרתית לאורך הדרך ותוקף את המשטרה כמערכת, אבל יש בסרט גם סימפתיה כלפי חלק מהשוטרים עצמם וניסיון להבין אותם.
"כשאתה קולנוען, יש לך אחריות, ובמקרה שלי האחריות היא להראות את הפרברים כפי שהם. אני לא כאן כדי לשפוט. בשני הצדדים יש חכמים ויש טיפשים. אחרי כל מה שהמשטרה עשתה לי לאורך השנים, אולי ציפו ממני לסרט אנטי-משטרתי, אבל לא רציתי להתלהם נגדם. יש לי כבוד כלפי האנשים האלה, שגם הם חווים המון דברים, ואני מנסה להבין את כולם. הסרט כולו לא מתלהם, או כך לפחות אני מקווה. לפעמים הרגשתי שאני הולך להתפוצץ, אבל השתדלתי להישאר אובייקטיבי והגון ככל האפשר".
כשאתה אומר "כל מה שסבלתי מידי המשטרה", למה בדיוק אתה מתכוון?
"אני בתחילת שנות הארבעים לחיי, וכבר שני עשורים שאני מוחה נגד הרשויות בקביעות, ועשרים שנה שאני חוטף מהם מכות וגם דברים גרועים יותר. הם לא בוחלים באמצעים. כל הגוף שלי ושל החברים שלי מלא פציעות מכדורי גומי. זאת הנורמה נגד תושבי הפרברים כבר שנים, אבל רק עכשיו, בעקבות ההתנהגות המשטרתית בהפגנות של האפודות הצהובות במרכזי הערים, מבינים עד כמה זו נורמה פסולה".
מה דעתך על המחאה החברתית העכשווית?
"אני בעדה, אבל אני אומר לצעירים מהפרבר שלי לא להצטרף, כי אם יצעדו בשאנז אליזה, הם יהיו הקורבנות הראשונים של המשטרה בגלל צבע העור שלהם. בתחילה רק הפרברים סבלו, אבל עכשיו כל צרפת סובלת ומבינה עד כמה המצב קשה. אנשים קמים בחמש בבוקר לעבוד ועדיין אין להם לחם להביא הביתה למשפחה שלהם. המחאות נמשכות כל כך הרבה זמן, אבל הממשלה לא מסוגלת למצוא פתרון. הייתי מצפה שמדינה גדולה כמו צרפת תמצא תשובות. כנראה שהמחאה הזו לא מספיקה. צריך לחסום את המדינה כל יום, לשתק אותה לחלוטין".
היה לך חשוב שהנשיא מקרון יראה את הסרט.
"כן. הסרט הזה משמיע קול זעקה, ולא לחלל האוויר. אני פונה לממשלה, פונה לנשיא, אנחנו רוצים שיראו את המציאות ויבינו מה קורה. הם חיים בבועה, ולא יודעים באיזה סבל האנשים חיים".
המדינה מחבקת אותך עכשיו, אבל לא נתנה לך גרוש להפקת הסרט.
"ככה זה. תמיד הסתדרתי לבד, גם את כל הסרטים הקצרים עשיתי במו ידיי. היה מאוד קשה למצוא את הכסף להפקת 'עלובי החיים', והתקציב בסופו של דבר היה חצי ממה שתיכננו. לא חיכיתי עד שמישהו יעשה לי טובה, כי הבנתי כבר מזמן שאם נשב בחיבוק ידיים ונחכה למדינה, שום דבר לא יקרה. צריך את הכל לעשות בעצמנו".
אם היית לבן היה לך קל יותר?
"אני הבמאי הצרפתי הראשון ממוצא אפריקאי שמציג בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן. אלה העובדות. בתעשייה הצרפתית מפיקים מאות סרטים בשנה, כולם של גברים לבנים, ופתאום כשבא מישהו כמוני, אין כסף. מצד אחר, הנה אני פה, אז אין תלונות.
"צרפת מדינה שמרנית. אם אתה שחור, קשה להתקדם. אתה לא רואה שחורים בעמדות מפתח. אין שיוויון בכוחות ואין שיוויון הזדמנויות. האפליה מושרשת עמוק. היא קשורה בהיסטוריה המאוד מסוימת שלנו - בקולוניאליזם, באימפריאליזם, בעבדות. כל העולם מדבר עכשיו על זהויות, אבל בצרפת לא מוכנים לדבר על זה. החברה צריכה להבין שכולנו צרפתים, גם אם נולדנו במאלי או במקום אחר. ב-1998, כשזכינו במונדיאל עם נבחרת שרובה מהגרים ובני מהגרים, נתנו לנו להרגיש צרפתים, אבל היום יש אזרחים סוג א' וסוג ב'".
ברשותך, גם הדמויות הנשיות בסרט הן אזרחיות סוג ב', וכמעט לא נוכחות בעלילה.
"יש נשים בסרט. הנשים שמוטרדות ברחוב ויש להן את האומץ להחזיר. אבל כן, זה עולם גברי. אני מתאר את המציאות. הכנופיות הן בדרך כלל גבריות. הנשים לא רוצות להיות חלק מזה. יש לחץ חברתי על הגברים להיות אלימים והם אלה שזורקים אבנים. הנשים פחות שותפות למעשי האלימות, אם כי אם הן ירצו, אף אחד לא ימנע מהן להצטרף".
בזכות המיומנות והכישרון שאתה מפגין ב"עלובי החיים", נראה שהוא הולך להפוך אותך לשם חם בתעשיית הקולנוע העולמית. יש סיכוי שנראה אותך מביים בקרוב סרט אקשן הוליוודי?
"אני נשאר בפרבר שלי. אני מתכוון להשלים טרילוגיית סרטים וכולם יתרחשו בו. גדלתי כאן, אני חי כאן וזה אולפן הסרטים שלי. חוץ מזה, הקמתי בית ספר לקולנוע. הרעיון בו זה שכל אחד יכול להתקבל, ללמוד וליצור. לא צריך לשלם וגם לא צריך תארים קודמים כלשהם. אנחנו עכשיו מתכוונים לפתוח שלוחות שלו גם בכמה מדינות אפריקאיות".
מה אתה חוזה לצרפת?
"עברנו את המהפכה הצרפתית, את המהומות בפרברים לפני עשור וחצי ובקרוב תהיה מהפכה נוספת. הפעם היא תבוא מהדור הצעיר, ותהיה קשה ואלימה, אלא אם נתחיל לדאוג להם. הילדים האלה זקוקים לתמיכה. לא סתם המשפט הכי חשוב בסרט זה הציטוט של הוגו - 'זכרו חבריי, לא קיימים עשבים שוטים או בני אדם שוטים, קיימים רק גננים גרועים".
