באופן רשמי, ג'ודי גרלנד הלכה לעולמה בשנת 1969 בשל מנת יתר, והיא בת 47. אך למעשה, גורלה נחרץ כבר הרבה קודם, ב-1939, כשהיתה בת 17 והצטלמה ל"הקוסם בארץ עוץ". מפיקי הסרט התעללו בה במהלך הצילומים: לעגו למראה החיצוני שלה, גזרו עליה משטר דיאטה מחמיר, פיטמו אותה בסמים ממריצים כדי שתעמוד בתנאי ההפקה האינטנסיביים, פיתחו את התלות שלה בהם ואיימו עליה שוב ושוב כי במקרה שתעז להמרות את פיהם, יחליפו אותה בשירלי טמפל. הבמאי ויקטור פלמינג אף סטר לה במהלך אחת הסצינות, השחקנים שגילמו את המנצ'קינים הטרידו אותה מינית, וכל זה הותיר בה טראומה ממנה לא הצליחה להתאושש לעולם.
"ג'ודי - מעבר לקשת", שיעלה כאן בסוף השבוע, מציג את הסיפור העצוב הזה, שחושף גם את הצד האפל של הוליווד הקלאסית ושיטת הכוכבים שלה. הסרט מדלג בין שתי נקודות זמן: ילדותה של גרלנד, בעת צילומי "הקוסם מארץ עוץ", ושנותיה האחרונות של השחקנית, הזמרת ואמנית הבמה, בהם מצבה הכלכלי, הבריאותי והנפשי כבר היה מעורער לחלוטין. בתקופה זו, היא ניסתה ללא הצלחה להרים את הקריירה שלה עם סיבוב הופעות עתיר דרמות מאחורי הקלעים, שהתגלה כשירת ברבור אחרונה בהחלט. בשלב זה של חייה מגלמת אותה רנה זלווגר, שזכתה כבר כמעט בכל פרס אפשרי על עבודתה כאן - ואמורה להוסיף לכך גם אוסקר ביום ראשון הקרוב.
את "ג'ודי - מעבר לקשת" ביים רופרט גולד, איש תיאטרון בריטי ותיק שזה בסך הכל סרטו העלילתי הארוך השני כבמאי. אני פוגש אותו בפסטיבל ציריך, בו התקיימה הבכורה האירופאית של הדרמה הביוגרפית, כשבצידו גם המפיק דיוויד לווינגסטון, שמדי פעם מתערב בשיחה.
עוד באותו נושא:
הסיפורים המטורפים מאחורי "הקוסם מארץ עוץ"
"הפעם הראשונה שראיתי את גרלנד על המסך היתה בגיל ארבע, כשצפיתי ב'הקוסם מארץ עוץ'. לאחר מכן, חשבתי שמה שראיתי היה חלום, או סיוט, ורק כמה שנים אחר כך צפיתי בו שוב והבנתי שזה לא משהו שחלמתי, אלא סרט", מספר הבמאי. "לאחר מכן, בגיל מאוחר יותר, צפיתי בג'ודי מתראיינת בתוכנית אירוח בריטית והיא הקסימה אותי. היתה בה כריזמה סוחפת".
כשערכת תחקיר לקראת צילומי הסרט, מה הכי הפתיע אותך לגלות?
גולד: "לא ידעתי עד כמה היחס כלפיה היה אלים ודורסני. לא ידעתי למשל שסטרו לה במהלך הצילומים"
לווינגסטון: "גרלנד, כמו כל שחקנית בגילה באותה תקופה, למעשה חיה באולפנים. הם פיקחו על התפריט שלה, על שעות השינה שלה ועל חיי החברה שלה. לגרלנד לא היה מוצא. היא חיה בשביל להכניס כסף לאולפנים. היא לא היתה יכולה לעשות מה שהיא רוצה".
גולד: "עם זאת, יש משהו שחשוב להדגיש, ואני מקווה שהוא עובר כאן - למרות הכל, גרלנד אהבה מאוד לשחק, לשיר ולהופיע, ולעמוד מול מצלמה ועל הבמה. ראו את זה בתחילת דרכה וראו את זה גם בסופה, כשיצאה לסיבוב ההופעות האחרון שלה. אתה לא יכול לשיר ולהופיע ככה אם אתה לא אוהב את זה, מה שכמובן לא מצדיק ולו במעט את היחס כלפיה".
היום מתנהגים אחרת לילדי פלא?
לווינגסטון: "הדור הזה של גרלנד ושירלי טמפל היה הדור הראשון של ילדי פלא הוליוודיים. בזמנו לא ידעו להעריך מה זה יעולל לבריאות הנפשית שלהם. כיום, בדור של ילדי 'הארי פוטר', יש הרבה יותר מודעות לדרך שבה צריך לטפל בהם ואיך לשמור על העצמאות שלהם".
איך החלטתם מה להראות ומה להראות מייסוריה של גרלנד? נראה שהשתדלתם לא ללכת רחוק מדי, ולא להכביד בתיאורים גרפיים.
גולד: "כי המפיק לא היה נותן לי..."
לווינגסטון: "אתה רוצה לעשות סרט שיצייר את התמונה המלאה, אבל מצד אחר, אין טעם לעשות סרט שאנשים ייצאו ממנו ויגידו 'זה הדבר הכי מאמלל ונורא שראיתי'. צריך למצוא את האיזון. זה עניין של היגיון בריא. אנחנו מראים כאן את הצד האפל של חייה, אבל מצד אחר, אנחנו גם חוגגים את הכישרון ואת הגדולה שלה"
אחרי כל מה שלמדת על צילומי "הקוסם מארץ עוץ", אתם מסוגלים בכלל לצפות בסרט?
גולד: "כן, אני יכול ליהנות ממנו כסרט בפני עצמו. הוא קסום. גם כשאני הולך לפירמידות אני מתרשם מהן למרות שאנשים מתו כשבנו אותן. עבודת האמנות עומדת בפני עצמה. זה לא מפחית מהאמפטיה שלי לגרלנד".
הליהוק של זלווגר לתפקיד לא בהכרח מובן מאליו, גם כי אין ביניהן דימיון פיזי וגם כי השחקנית לא בדיוק היתה בשיאה המקצועי בשנים האחרונות, אך מבחינת הבמאי הוא טבעי. "חיפשתי שחקנית בשנות ארבעים שיודעת לשיר ויכולה להיות מצחיק, ורנה מושלמת לכך", הוא אומר. "גם כשליהקו אותה ל'ברידג'ט ג'ונס' כולם הרימו גבה איך זה שנותנים לבחורה מטקסס לגלם את המאמי הלאומית הבריטית, אבל היא לקחה את התפקיד והפכה אותו לאיקוני".
מה היתה תוכנית העבודה שלכם?
גולד: "בכמה שלבים. קודם כל עבדנו על השירה ועל מיתרי הקול. התמקדנו רק במוזיקה. אחר כך עבדנו על העניין החיצוני - השיער, האיפור, העיניים והשיניים, כדי שהיא תיראה כמו ג'ודי ותדבר כמו ג'ודי. רק אחרי שהשארנו את כל העניינים הקוסמטיים מאחור, התחלנו לרדת לעובי הקורה ולעבוד על התסריט. גם בזמן הצילומים, תמיד הייתי זורק את הטייק הראשון לפח, כי הוא מנייריסטי מדי וחקייני מדי. היינו צריכים זמן כדי לשחרר את המשקולת הזו, ולהתמקד בדברים החשובים יותר. לחקות את ג'ודי באופן מושלם זה טוב ויפה, אבל זה מספיק למערכון של חמש דקות, לא לסרט שלם. בשביל הסרט היה צריך היה שרנה תמצא בתוכה את נקודת החיבור שלה לגרלנד - את הבדידות, את הפגיעות. מה שאהבתי ברנה זה שהיא לא מרגישה חובה להצחיק את הקהל כל הזמן. היא לא היססה לשדר חולשה".
איך אתה חושב שהפרסונה הבימתית והציבורית של גרלנד נראית בפרספקטיבה של זמן?
גולד: "סגנון המשחק שלה עדיין מאוד רענן. יש בה ישירות שמאוד רלוונטית לימינו. מבחינה אישית, היא היתה נשואה חמש פעמים, פיתחה קריירה בצד חיי המשפחה וההתנהלות שלה לאורך השנים מתחה את הנורמות המשפחתיות, החברתיות, המגדריות והמיניות. היא לחלוטין הציבה מודל של נשיות עצמאית ומשוחררת שמאוד מדבר לימינו. כולם חושבים שניסינו לתפוס כאן טרמפ על ה-Metoo, אבל האמת שהתסריט מבוסס על מחזה שיצא עוד לפני כן, ולא התאמנו אותו בשום צורה. הוא פשוט נהיה אקטואלי יותר. הדמות של ג'ודי גרלנד הרבה יותר מעניינת למשל מזו של מרילין מונרו, שהיתה איקונית גם כן אבל הרבה יותר קונבנציונלית".
את גרלנד בצעירותה מגלמת דרסי שואו. היא עושה עבודה מצוינת, אף שזה התפקיד הקולנועי הגדול הראשון שלה. איך ליהקתם אותה?
גולד: "אני חושב שהיה לה אפילו קשה יותר מאשר לרנה. הרי מעטים זוכרים איך גרלנד נראית בבגרותה, אבל כולם זוכרים איך היא נראתה כילדה, כשכיכבה ב'הקוסם מארץ עוץ'. בחנו הרבה שחקניות צעירות ומוכשרות, אבל דרסי היחידה שנראתה כאילו באה מעידן אחר. כשראיתי את האודישן שלה, חשבתי לרגע שזה קטע מהארכיון, ושהיא ילדת פלא שגדלה בשנות השלושים".
מי שפחות מפרגנת לתצוגות המשחק בסרט היא לייזה מינלי, שהצהירה כי לא צפתה בו ואינה מתכוונת לעשות זאת, ועקצה בפאסיב-אגרסיב את זלווגר באומרה "אני מקווה שהיה לה כיף בצילומים".
"הסרט מתרחש בשתי נקודות זמן - בראשונה, לייזה כמובן עוד לא נולדה, ובשנייה היא כבר היתה אדם בוגר ולא שהתה בצד אמא שלה", מסביר הבמאי מדוע לא טרח להתייעץ עמה. "בכל מקרה, אם מישהו היה עושה סרט על אמא שלי והייתי משוחח עמו ונותן לי את נקודת המבט שלי, זו בסופו של דבר לא היתה יותר מנקודת המבט שלי. רוזלין ווילדר, העוזרת האישית של גרלנד בימיה האחרונים, אותה מגלמת כאן ג'סי באקלי, היתה איתנו במהלך הצילומים ונתנה את האינפוט שלה. גם קראתי כמה ביוגרפיות של ג'ודי, אבל באמת שזה לא היה העיקר מבחינתי. העיקר היה ההופעה של רנה, הפרשנות שלה לדמות ומה שהיא מוציאה מעצמה".
מה לדעתך המקום של הסרט בגל הביוגרפיות המוזיקליות הבריטיות שיוצאות לאחרונה, למשל "רפסודיה בוהמית" ו"רוקטמן"?
גולד: "שני הסרטים האלה מספרים סיפור חיים שלם. אנחנו מתמקדים בשתי אפיזודות. הבדל נוסף: הם בנויים לפי המוזיקה ועוברים משיר לשיר, ואצלנו זה לא כך, ומלכתחילה השירים שג'ודי שרה על הבמה הרבה פחות מוכרים. נקודת ההשקה היא שגרלנד מזכירה כוכבות רוקנרול. היא הרבה יותר איימי ווינהאוס וג'ניס ג'ופלין משירלי טמפל. היא חיה בפראות והיתה חשופה אמוציונלית. בהקרנות המבחן שעשינו, אחת הקבוצות שהגיבו בצורה הכי חזקה היו צופות צעירות. אגב, גברים צעירים דווקא לא אהבו את הסרט".
אם הייתם יכולים לפגוש את ג'ודי ולשאול שאלה אחת, מה הייתם שואלים?
גולד: "זו שאלה קשה, אני לא יודע אם היתה לי שאלה אחת, אבל הייתי מאוד רוצה לפגוש אותה. מאז שראיתי אותה כילד, רציתי בכך".
לווינגסטון: "אני הייתי שואל אותה כך - אם היית יכולה להאריך ימים, ולחיות בבית יפה עם משפחה נהדרת, אבל בתמורה לכך לפרוש מעולם הבמה, ולא לשחק או לשיר יותר לעולם, האם היית מסכימה?"
