רובינו מבועתים מהקורונה. אני כבר עברתי את זה. לא את הקורונה כמובן, את הפחד הזה מפני מוות שאולי ממתין מעבר לפינה. מבחינתי, הקורונה היא רק המשך לתחילתה של שנה הזויה שבה אני מגלה את העוצמות שבי ומקבלת הוכחות לכך שבידוד זה לא בהכרח להיות לבד. לפני כשישה חודשים טסתי לצרפת למחנה אומנים, שם הייתי אמורה לצלם ולכתוב. הוחזרתי משם כעבור שבועיים בבהילות ובאמצעות חילוץ רפואי היישר לבית החולים "שיבא", לאחר שני אירועים בגזע המוח.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
אני, את פחד המוות שלי כבר מיציתי. נדמה לי שהחודשים שבהם הייתי מאושפזת, כשצנתר מוחדר לעורק צווארי וחיי מוטלים על כף המאזניים, לימדו אותי איך להתמודד עם הסיטואציה ההזויה והדי מפחידה הזו, שנקראת התפשטות מגפת הקורונה והפחד מהלא-נודע. אני גם מכירה על בשרי את מצוקת מערכת הבריאות. את המסירות של האחיות והרופאים ואת התסכול שלהם כשהם מגלים שהם לא יכולים לעזור. המשפט הנפוץ ביותר ששמעתי מהצוות הרפואי היה: "אני לא יודע. ימים יגידו". גם עכשיו, אף אחד לא באמת יודע. ימים יגידו.
עוד בוואלה!
ברשותכם, ארצה לחלוק אתכם את תובנותיי; ראשית, מתברר שאדם לא מודע בכלל לכוחותיו עד שהוא באמת נדרש אליהם. קלישאה? ממש לא. זה הסיפור שלי. בימים הראשונים לא באמת הבנתי מה קורה. ניצלתי ממוות, אבל את זה הבנתי רק בדיעבד. לא יכולתי להזיז חצי גוף. ואפילו כיסא גלגלים היה חלום רחוק בשלב ההוא. פחדתי כמו שלא פחדתי מעולם. בין הפחדים הטבעיים שהתרוצצו בתוך גופי והציפו ים שאלות כמו: מה אם לא אחזור לעצמי? ומה אם לעולם לא אוכל ללכת, לאכול לבד, להתלבש בעצמי? זהו? נגמרו החיים שהכרתי? והחיים החדשים? הם שווים משהו?
התפוצצו בתוכי אוקיינוס של שאלות אחרות מפחידות אפילו יותר - כי הן לא היו תלויות בי בשום צורה: האם מערכת הבריאות בבית החולים הזה יכולה לתת לי מענה? האם הרופאים פה מנוסים דיים במקרה כמו שלי? האם לצוות יש את כל הציוד שהוא צריך? למה הרופא הזה מסתכל עליי ככה ומה זה אומר "ימים יגידו?!" הוא בעצם רומז לי שמדובר בסוף הימים? ובתוך כל ים-הפחד היה בי קול ברור, שניזון בעיקר מסביבתי הקרובה, קול שאמר: "את יכולה ואת תצאי מזה. תעבדי קשה מאוד ותצליחי". זה אותו קול שמדבר עכשיו בבירור ואומר לי: "התקופה הזו תעבור, כולנו נעבוד בזה קשה ביחד - ונצא מזה"
התקופה שבה שכבתי בבית החולים לימדה אותי גם שסבל וסבלנות לא במקרה נגזרים מאותו שורש: רק כשאנחנו במצב של סבל, אנחנו מתרגלים את הסבלנות שלנו; כשהאחות היחידה במחלקה עסוקה עם חולה אחר, ואת סובלת מכאבים איומים - את מתרגלת סבלנות. עד שהיא תופיע ובידה המזרק הגואל. ומתברר - שכמו הרבה דברים בחיים, סבלנות היא שריר שצריך, חשוב וכדאי לאמן. רק כשאנחנו סובלים - אנחנו מוכנים לחכות בסבלנות כמה שצריך, רק כדי לקבל את המזור בסופו של דבר. בשעות שבהן אסור היה לבקר אותי, ובלילות הארוכים שבהם השינה נדדה לי למדתי גם להכיר את גברת חרדה.
כשהסרטים הכי איומים מוקרנים לך בראש, הדופק מוגבר, הפה יבש, וכל מה שעולה לך בראש זה: מי כתב את תסריט האימה הזה וגנב לי את החיים? ומתי כל זה יגמר כבר?? כשאין מי שישיב, אפשר לנשום ולארח את החרדה בנחת. היא הרי לא תלך לשום מקום וממילא תמשיך לבעבע בתוכנו באין צפי למשהו ברור ומוצק באופק שיפיג אותה. אז תארחו אותה. תנו לה פינה קטנה לשבת בה, בחושך.
ככה בדיוק גם היום.
כמה זמן יימשך המצב? אין לדעת. בואו נעבור אותו כל יום ביומו. וננשום. היום אני מנויה על מועדון החברים האקסלוסיבי הזה שנקרא "קבוצת סיכון"; עוד טרם התפרצות הקורונה והגבלת התנועה - הייתי כמעט 24/7 בבית. רוב הזמן עם עצמי. כל הטיפולים והפעילויות בוטלו, ואני - שפחדתי בעבר מחורים ריקים בלו"ז למדתי ליהנות מלעשות כלום. ואחרי שזה ממצה את עצמו, אז אפשר פשוט להמציא פעילויות חדשות; התעמלות, ציור, צילום בסמארטפון, כתיבת שירים, סיפורים, פתיחת בלוג, וולוג - רק תלכו עם החלום ההוא שהיה לכם בלב. זה הזמן. הבידוד שנגזר על כולנו כאן, מחויב המציאות. הוא נועד על מנת שנוכל לחזור כמה שיותר מהר לשגרה רגילה, עד כמה ש"רגילה" תוכל להיות רגילה אחרי הכאוס שהקורונה הזו תותיר אחריה - אז תתבודדו. יותר מכול דבר אחר בתקופה ההיא - גיליתי שלא חייבת להיות קירבה פיזית כדי להרגיש קרובה.
פייסבוק ,מסנג'ר, וואטסאפ, טלפון, והיום גם זום הם בדיוק ההפוך על הפוך שממנו חששו בני האנוש - לכאורה הטכנולוגיה מבודדת אותנו, כשלמעשה היא מאפשרת לנו קשר ממשי, מיידי, חם וקרוב אם רק יודעים להשתמש בה נכון. לפעמים נדמה לי שתקופת האשפוז הייתה עבורי מכינת קדם-קורונה. תנסו רגע לדמיין בית חולים. מחלקות אשפוז אנשים ממוצאים שונים, גילאים שונים, דתות שונות וכולם מתפללים לאותו הדבר בדיוק: לצאת מזה. התפילה הזו בלב, גם בקרבו של האתאיסט הגדול מכולם - אחת היא: שהרופא יצליח לחולל את הנס הזה, או לעשות את הדבר הזה שהוא יודע, ובאמצעים הטובים ביותר שיש ברשותו - כדי שנשרוד. ננצח.
בכל פעם שנכנס לחדרי מלאך בלבן, או שוליית-המלאך בחליפות הירקרקות, הודיתי ליקום על קיומם. בירכתי את המדינה שבה אני חיה, ועל כך שיש מספיק משככי כאבים כדי לתת לי, על כך שלא חסרים מזרקים, שיש ציוד שיקומי לאפשר לי להתחזק ושהרופאים בשיא אונם, כוחם ומוחם. כמו הקורונה, אופטימיות היא דבר מדבק. כך גם פסימיות. במקרה הפרטי שלי, היו רופאים שהיו בטוחים שלאחר "שאצא מזה" אצמד לכיסא גלגלים ולא אשוב עוד ללכת. לולא האופטימיות שלי ושל קרוביי, לא היה לי הכוח הפיזי והנפשי להתגבר על הכאבים, ולתרגל. להילחם. היום? אני מדלגת בין החדרים. והגזמתי רק טיפה.
אחת הסיבות לכך שיצאתי מזה בשלום (ואני למעשה מוגדרת כנס רפואי ממש על פי הספר) היא שסמכתי על הרופאים. נתתי להם לתת לי את הטיפול הטוב ביותר שהם יודעים. כעת אני קוראת לכם: אל לנו להקל ראש בקריאה להישאר בבתים. זהו צו חרום שאנחנו חייבים להישמע לו, אנחנו חייבים לאפשר לרופאים לחולל את הנס הזה ולעצור את המגיפה. שרדתי מערכה אחת עם תמיכה מלאה של הקרובים אליי ביותר. עכשיו אנחנו תלויים זה בזה, אנשים זרים לגמרי, כדי לנצח את המערכה הנוכחית. אני, שהייתי רק אחת קטנה במערכה גדולה מהחיים, עשיתי הכל כדי לעבור את זה, וכדי שהטובים ינצחו.
עכשיו תורכם.
שרית פליין, נשואה ואם לשניים, מתגוררת בנס ציונה. בעלת תואר בחינוך וותק של 20 שנה בתחום, ובעלת מאסטר בNLP מבוסס מיינדפולנס. היא כותבת על ספרים בבלוג "אוצר מילים", מנהלת ערבי ספרות עם סופרים, מצלמת ומציירת. לאחרונה ראה אור רומן שכתבה - "נטע זר" - וזהו ספרה הראשון.