נופל על הרגליים

צילום: , GettyImages

קט סטיבנס חלם להיות כוכב, וזה כמעט הרג אותו. הרופאים ציוו עליו לא לצאת מהמיטה במשך שנה, והוא יצא מההסגר כאחד מהזמרים הבולטים של העשור. ואז, הוא כמעט מת שוב. 50 שנה לאלבום ששינה את הכל, זו סיבה לחזור לסיפורו של איש השלום שמדינת ישראל מסרבת להכניס לשטחה

פטי דארבנוויל היא ההתגלמות החיה של הביטוי "פרצוף מוכר". נערה אמריקנית יפה שנולדה וגדלה בדאונטאון מנהטן, התגלתה על ידי אנדי וורהול שלא הצליח להפסיק לצלם אותה, ובעזרתו הפכה לדוגמנית בינלאומית מצליחה וכבשה לבבות רבים בהוליווד (בין השאר הייתה זוגתו של דון ג'ונסון, ולשניים אף נולד בן משותף). בשלב מסוים היא החליטה לעשות הסבת מקצוע למשחק, והשתתפה בהמון סדרות וסרטים בתפקידים קטנים (בין השאר גילמה את אחת המאפיונריות היחידות ביקום של "הסופרנוס", ולאחרונה גם בתפקידים חוזרים ב"מיליארדים" ו"החוטאת").

בשנת 2001, לרגל יום ההולדת ה-60 של בוב דילן, דארבנוויל הוזמנה למסיבה באחוזת הענק של טום פטי בלוס אנג'לס. ג'ורג' הריסון, שהיה באזור לרגל ניתוח להסרת גידול סרטני בריאות, קפץ לבקר את ידידיו. ג'ורג' פגש במסיבה את פטי דארבנוויל, וניסה לזהות מאיפה היא מוכרת לו. פטי הציגה את עצמה, ואז נפל לג'ורג' האסימון: "את ליידי דארבנוויל! אלוהים אדירים, את אגדה!". פטי הסמיקה. כרגיל מזהים אותה מהסיבה הלא נכונה.

היא הייתה רק בת 16 כשהגיעה לראשונה ללונדון, כדוגמנית עולה מבית היוצר של "המפעל" של וורהול. השנה הייתה 1967 וקיץ האהבה האנגלי היה בשיאו. היא השתלבה במהירות בחיי החברה הגבוהה והוזמנה למסיבה בביתו של הברון בראון באחוזתו הכפרית בברום היל שבפאתי לונדון. במסיבה היא הופתעה למצוא כמה מכוכבי המוזיקה הגדולים של התקופה. בין השאר היו שם ג'ינג'ר בייקר, אריק קלפטון, סטיבי ווינווד וכן, רינגו סטאר מהביטלס. מסוחררת מהעובדה שהיא במסיבה עם אנשים שרק לפני כמה שנים תלתה פוסטרים שלהם על הקיר בחדר הוריה, היא החלה לדבר עם בחור צעיר ויפה תואר בשם סטיבן, שנראה לה כמו הבחור הכי נורמלי במסיבה. היא לא שמעה עליו קודם, אבל בתוך זמן קצר הבינה שהוא דווקא די מוכר באנגליה בשם הבמה שלו - קט סטיבנס.

"אלוהים אדירים, את אגדה". פטי דארבנוויל בצילומי דוגמנות בלונדון, 1967 (צילום: אימג'בנק GettyImages)

לטענתה הייתה ביניהם כימיה מיידית. הם הפכו לזוג בזמן שסטיבן ניסה לעבוד על המוזיקה שתחזיר אותו לתודעה הבריטית, ואולי גם לראשונה תצליח לגרום לו לפרוץ באמריקה, שם היה אנונימי לחלוטין. פטי נאלצה לעזוב אותו לתקופות קצרות כדי לדגמן ברחבי אירופה וארה"ב, דבר שייסר אותו לא מעט. כשהודיעה לו שהיא צריכה לעזוב את לונדון לחודש הוא נשבר, וכתב עליה שני שירים שיהפכו ללהיטי ענק. האחד: "Wild World" מזהיר אותה מפני הסכנות שמחכות לה בחוץ ושקשה להצליח בחיים רק באמצעות חיוך, והשני "Lady D'Arbanville" - שיר שמתאר את הפרידה ממנה בצורה אפלה למדי, כולל תיאור מפורט של גופתה המתה. השיר פתח את האלבום השלישי של סטיבנס, שיצא בדיוק היום (שישי) לפני 50 שנה.

"סטיבן כתב את השיר כשעזבתי לניו יורק", סיפרה פטי בריאיון לבוב קולצ'לו ממגזין "אינטרוויו" ב-1974, "עזבתי לחודש, זה לא סוף העולם, נכון? אבל הוא כתב שיר שלם שמתאר אותי מתה. אני הייתי רחוקה ממנו ובשבילו זה היה כאילו הייתי בתוך ארון מתים". בריאיון לבלוג בריטי ב-2012, דארבנוויל כבר נשמעה מפויסת יותר עם הלהיט: "השיר הרגיש לי מוזר, אבל זכיתי להרבה פרסום בזכותו, והמון עיתונאים רצו לראיין אותי - אבל זה היה משונה כי מלבד השם לא היה לי שום קשר לשיר". היא כמובן צודקת, כי אם יש דבר אחד שאפשר להגיד על המוזיקה של קט סטיבנס היא שהוא כותב על עצמו, תמיד, במסע אינסופי של חיפוש עצמי.

קט סטיבנס נולד בלב אזור הווסט אנד בלונדון בשם סטיבן דימיטרי ג'ורג'יו בשנת 1948, חודשיים אחרי שמדינת ישראל תכריז על עצמאות. למדינה הצעירה תהיה השפעה מאוד גדולה על חייו - עוד נחזור לזה. סטיבן היה בן הזקונים לאבא ממוצא יווני ואמא ממוצא שבדי, וכמו אחיו ואחותו הגדולים הוא עבד בתור מלצר במסעדה המשפחתית "מולין רוג'" בערך מאז שהוא למד ללכת. המשפחה גרה מעל המסעדה, שהוצבה באזור אסטרטגי בקצה שדרות שפטסברי, בין בתי התיאטרון הגדולים, חנויות המוזיקה של כיכר פיקדילי וציידי הכשרונות של רחוב דנמרק. אם היית בריטי מוכשר עם רצון עז להשתלב בשואו-ביזנס, זה היה המקום המושלם להיוולד בו.

סטיבן היה יפה תואר. משפחתו מספרת שכבר שהיה תינוק בעגלה אנשים היו בוחנים אותו ברחוב בסקרנות ומתמוגגים מעיני החתול שלו, שלבסוף נתנו לו את הכינוי שאיתו התפרסם. הוא החל לגלות עניין במוזיקה ולימד את עצמו לנגן בפסנתר כבר בגיל צעיר, אלא שכמו הרבה בריטים צעירים, הפריצה של הביטלס גרמה לו להתחיל לחלום על קריירה בעולם הרוק'נרול. כשהיה בן 15, אביו קנה לו את הגיטרה הראשונה שלו. הוא ניסה להצטרף ללהקות ולהקים להקות משל עצמו, אבל מהר מאוד הבין שהאופי שלו לא יאפשר לו לעבוד כחלק מקולקטיב. הוא היה סוליסט. הוא החל להתעניין במוזיקה ובאמנות. הוא החל ללמוד ציור בצורה מקצועית, אבל המשיך לחלום להיות זמר. בזמנים שבהם העבודה במסעדה הייתה רגועה הוא היה עולה לגג הבניין, ומאזין למוזיקה שהגיעה מהבניין הסמוך, שתפקד כאולפן הקלטות.

ילד מחוספס שגדל בין הסוהו לטין פן אלי הבריטי. קט סטיבנס ב-1966 (צילום: אימג'בנק GettyImages)

ההורים שלו התגרשו, וסטיבן עבר לגור עם אמא שלו בשבדיה לתקופה קצרה. רחוק מהבית הוא החל לבנות לעצמו עולם פנימי עשיר שהתפרץ בצורה של כתיבת שירים. קשה להאמין בדיעבד שאת השירים האלה כתב בן טיפש-עשרה. כשחזר לאנגליה הוא ניגן לאחיו הגדול דיוויד את השירים שכתב על הגיטרה, והאחרון היה הראשון להבין שלא מדובר בסתם ילד עם חלומות - אלא שיש פה פוטנציאל אמיתי. "לא חשבתי שיש לו קול יפה", הסביר לימים האח הגדול דיוויד, "אבל השירים היו כל כך יפים והוא שר אותם בתשוקה שמעולם לא ראיתי".

בעידודו של אחיו הגדול, סטיבן החל להופיע בפאבים בקרבת ביתו (בדרך כלל הם נהגו לשלם לאמנים באמצעות אלכוהול, אבל סטיבן היה צעיר מכדי לשתות), עד שאזר מספיק ביטחון והחל פשוט לדפוק על דלתות של אנשי תעשיית המוזיקה ברחוב דנמרק, במטרה למצוא מישהו שיחתים אותו על חוזה. הוא היה בסך הכל בן 17 כשהגיע לדלת ביתו של המפיק מייק הרסט וביקש להשמיע לו שיר שכתב. הרסט לא התרגש מעוד ילד שראה את הביטלס בטלוויזיה והאמין שגם הוא יכול להיות ג'ון לנון, אבל הסכים להאזין לשיר. סטיבן ביצע בפניו את "I Love My Dog", וכל הציניות נזלה להרסט מהגוף. הוא הבין באותו רגע שמדובר בלהיט. "איך קוראים לך?", שאל הרסט, וסטיבן אמר לו. "אף אחד לא ייכנס לחנות תקליטים ויבקש את הסינגל האחרון של סטיבן דימיטרי ג'ורג'יו, אנחנו צריכים למצוא לך שם במה קליט יותר". סטיבן אמר שחברה שלו קוראת לו "קט", והרסט אמר לו שזה צריך להיות שם הבמה שלו. לימים הסביר הרסט שהוא התלהב לתת להחתמה החדשה שלו שם של בעל חיים בגלל ש"הייתי די בטוח שאוהבים חתולים באמריקה".

שיר האהבה שלו לכלב הפך אותו לכוכב פופ לרגע. קט סטיבנס ב-1966 (צילום: אימג'בנק GettyImages)

בגיל 18 קט סטיבנס הפך לסנסציית פופ כמעט בין לילה. אלבומו הראשון "Matthew and Son" שיצא ב-1966 נבחר להיות האלבום הראשון שייצא בחברת התקליטים "דרם", שהחתימה במקביל לסטיבנס שמות אנונימיים למדי באותו זמן כמו דיוויד בואי והמודי בלוז. סטיבנס התמסר לחלוטין להפקה של מייק הרסט, שהפך למנטור שלו. שירי הפולק הפשוטים שסטיבנס כתב על הגיטרה הופשטו, הולבשו, פורקו והופקו מחדש במגע הפקתי לא עדין במיוחד. התוצאה הייתה עשירה ובומבסטית, עם עיבודים תזמורתיים שהאפילו לא פעם על המוזיקה הפשוטה של סטיבנס. כך או כך, התוצאה כבשה את הקהל הבריטי הצעיר, והאלבום הגיע למקום ה-6 במצעד המכירות הבריטי, בנוסף לשלושה סינגלים שהגיעו לטופ 10.

חברת התקליטים דקה (חברת האם של דרם) נדהמה מקצב המכירות של סטיבנס, והפעילה עליו לחץ לצאת לסיבוב הופעות יחד עם עוד אמנים שהיו חתומים בלייבל, וכך נוצר מצב די אבסורדי שבו סטיבנס, הטרובדור הצעיר שנאלץ לצאת לראשונה בחייו לסיבוב הופעות, חלק את הבמה יחד עם ג'ימי הנדריקס ואנגלברט המפרדינק. האחד גילה לו את נפלאות האלכוהול, השני את סודות המריחואנה - ושני הדברים החלו להשפיע לו על הבריאות. רק לפני רגע הוא עוד היה בתיכון, וכעת מופעל עליו לחץ אדיר לשחזר את ההצלחה שהוא טרם הספיק ליהנות ממנה ולספק אלבום חדש - תוך כדי שהוא נמצא בסיבוב הופעות.

האלבום השני שלו, שדווקא כלל כמה שירים לא רעים בכלל, כולל "The First Cut Is the Deepest" שיהפוך להיות להיט ענק בידי זמרים אחרים - נחל כישלון חרוץ. נראה שתוך חצי שנה דעך כוכבו של סטיבנס, וכמו הרבה אמנים לפניו שפרצו בגדול אך לא הצליחו לעבור את "מבחן האלבום השני", גם מההבטחה שלו לא נשאר יותר מדי.

הלחץ שהופעל על סטיבנס, שגילה בתוך שנה שהחלום להיות כוכב פופ יכול להתגלות כסיוט, גבה ממנו מחיר כבד. שלושה חודשים אחרי יציאת אלבומו השני והכושל, גם הגוף שלו בגד בו. סטיבנס המדוכא הובהל במצב אנוש לבסוף לבית חולים לאחר שריאותיו קרסו - שם אבחנו אותו עם מצב חריף של שחפת. הרופאים בבית החולים "המלך ג'ורג' השביעי" הסבירו לו שהוא ניצל ממוות במזל, וציוו עליו לנוח. הוא אושפז למשך חודשים בבית חולים, ולאחר מכן נשלח למנוחת בית של שנה. הרופאים היו ברורים: אם לא תנוח - תמות.

להגיד שהשנה הזאת שינתה אותו תהיה אנדרסטייטמנט. סטיבנס הגיע לבית החולים ככוכב פופ לשעבר, עם חוכמת רחוב לונדונית וגישה ניהיליסטית לחיים - ויצא מבית החולים אדם רוחני. "המוות הפך להיות נוכח בחיים שלי פתאום, והבנתי שאני ממש לא רוצה לעזוב את העולם הזה בלי לדעת לאן אני הולך", הוא סיפר בריאיון ל-VH1, "מאותו רגע התחלתי את המסע שלי. את ההתבוננות פנימה והחיפוש אחר המקום השקט שבו אף אחד לא יכול לפגוע בך. אפילו לא המוות עצמו".

החיפוש הזה הוביל את סטיבנס ליצור את אחד מגופי היצירה המרשימים ביותר של העשור. במהלך הבידוד העצמי (50 שנה לפני שהביטוי הפך להיות כל כך שגור בעולם מוכה מגפה) שנכפה עליו, סטיבנס כתב קרוב לחמישים שירים. אלה לא היו להיטי הפופ החמודים שהוא כתב עד כה, אלא שירי תוכחה עמוקים ואפלים. "אני מאמין בגורל, ואני מאמין שזה היה הגורל שלי לחלות בשחפת", הוא הסביר לימים, "הייתי חייב לזכות בהתגלות הזאת. הייתי חייב לצאת מהעולם הזה. הייתי חייב שיוציאו אותי מאור הזרקורים ויכניסו אותי להסגר בבית חולים כפרי, שם לא הייתה לי ברירה אלא לחשוב על החיים שלי, העתיד שלי והייעוד שלי".

נכנס להסגר ותירגל ריחוק חברתי הרבה לפני שזה היה במיינסטרים. קט סטיבנס ב-1970 (צילום: אימג'בנק GettyImages)

אחרי יותר משנתיים מחוץ לעין הציבור, קט סטיבנס המציא את עצמו מחדש. הנער בעל הלוק הנקי והמסודר פתאום חזר מארץ המתים עם שיער ארוך וזקן מסודר שכיסה את פניו. את החליפות הצבעוניות והעניבות הסגנוניות החליפה מלתחה סולידית יותר. הוא לא רצה להופיע יותר בפני נערות צורחות, הוא רצה שיקשיבו לו. דבר אחד לא השתנה, השאפתנות שלו. אם בעבר רצה להצליח מכיוון שחלם להיות כמו הביטלס, כעת הרגיש שזה הייעוד שלו בחיים. הוא היה בשליחות דתית של ממש, אפילו אם עדיין לא ידע בשליחות של איזו דת. בזמן תקופת הבידוד שלו הוא התנסה במדיטציה ויוגה, חקר את עולמות היהדות והקבלה, הפך לצמחוני וחיפש תשובות גם בבודהיזם, נומרולוגיה ודתות המזרח. והכל התבטא אצלו במוזיקה.

בהחלטה הדדית סטיבנס ומייק הרסט החליטו להפריד כוחות ולבטל את החוזה ביניהם, בהבנה שהגרסה החדשה של סטיבנס זקוקה לחופש פעולה מלא. שלוש שנים אחרי הפריצה הגדולה, ועם עשרות שירים חדשים בקנה, סטיבנס נאלץ להתחיל מחדש גם את המסע המוזיקלי שלו. הוא עבר בין מספר חברות תקליטים עד שהשיג פגישה עם כריס בלקוול, הבעלים של חברת התקליטים איילנד. סטיבנס ניגן בפני בלקוול שני שירים שלא הרשימו אותו במיוחד. שנות השישים נגמרו, הביטלס כבר לימדו אותנו לא להסתפק במוזיקה פשוטה, הדור של וודסטוק החל להתפזר ואפילו בוב דילן לא מנגן יותר בלדות עירומות על גיטרה. אלא שאז סטיבנס ביקש לבצע בפני בלקוול עוד שיר אחד שנקרא "Father and Son". בלקוול שהבין דבר או שניים במוזיקה החתים אותו על חוזה בו במקום, בו גם התעקש לרכוש מראש את זכויות ההפצה של סטיבנס באמריקה.

בלקוול רצה להקליט את סטיבנס כפי ששמע אותו אצלו במשרד עם הגיטרה האקוסטית. אחרי שני אלבומים עם עיבודים פומפוזיים והפקה שגנבה את הפוקוס מהמוזיקה, המטרה הייתה להציג את סטיבנס בדרך הפוכה לחלוטין. למשימה גויס פול סאמוול-סמית', הבסיסט לשעבר של להקת היארדבירדס, שהפך להיות השותף האמנותי הכי משמעותי שיהיה לקט סטיבנס בקריירה. ואכן, בבסיס של כל השירים שהם הקליטו יחד, תמיד היה במרכז ביצוע חי של סטיבנס ששר וניגן על הגיטרה או הפסנתר. להקלטות צורף גיטריסט בשם אלן דיוויס, שגם היה אחראי על קולות הרקע, והתאים את עצמו באופן סימביוזי מופלא לאופי העבודה הפרפקציוניסטי של סטיבנס. עובדה, השניים ממשיכים להקליט ולהופיע יחד עד היום.

המציא את עצמו מחדש. קט סטיבנס מחוץ לאולפני ההקלטות של חברת איילנד (צילום: אימג'בנק GettyImages)

ב-24 באפריל 1970 השיק קט סטיבנס את "Mona Bone Jakon" האלבום השלישי שלו, שהיה בכל כך הרבה מובנים האלבום "האמיתי" הראשון שהקליט. האלבום אמור היה להיקרא במקור "פח הזבל בכה ביום בו עובד הניקיון מת" (באנגלית זה נשמע יותר טוב) ולכן סטיבנס, שלמד ציור קריקטורות בבית הספר לאמנות, סיפק לעטיפת האלבום ציור של פח זבל שמזיל דמעה. חברת התקליטים הודיעה לו שהשם ארוך מדי והוא התבקש לספק "משהו קצר", כבדיחה בינו לבין עצמו הוא נתן לאלבום את השם "מונה בון ג'ייקון", הכינוי שהוא נתן לאיבר המין שלו.

האלבום בעל השם המשונה והעטיפה יוצאת הדופן היה גם האלבום הראשון של סטיבנס בארצות הברית. אפשר לטעון שהאלבומים הבאים שלו יהיו טובים יותר, אבל הניצוצות שסטיבנס מספק פה הן של אמן במסע חיפוש עצמי, שבדיעבד אפשר לראות עד כמה לא הבין שכל התשובות שחיפש נמצאו מבחינתו כבר מתחת לאף.

השיר "פופ סטאר" מהווה סאטירה עצמית על ימיו ככוכב נוער שלא מבין את ההשלכות של התהילה, "Trouble" מתאר את המפגש הקצר של סטיבנס עם המוות והדרך שבה נשאר נוכח בחייו, "I Wish, I Wish" מוצא את הזמר זועק שהוא לא יודע מי הוא או מה יעלה בגורלו, "קטמנדו" (עם פיטר גבריאל על החליל) מתאר את החיפוש שלו אחר תשובות בדתות המזרח, בעוד "I Think I See the Light" כביכול לועג לעצמו על אותו חיפוש אינסופי אחר תשובות רוחניות - אך בדיעבד נראה שהפזמון שטוען ש"האור בוקע מתוכו" הוא המשפט המדויק ביותר שכתב אי פעם, זאת למרות שכיום הוא משמיט את השורה הזאת בהופעות, מכיוון שמדובר ב"חילול השם".

וזו הזדמנות טובה להתייחס לפיל עם הכאפייה שבחדר. מעטים האמנים שצריך לעצור באמצע כתבת מגזין עליהם בשביל לציין שהם אנשי שלום וחסד שלא תרמו לחיזבאללה או לחמאס, אבל סיפור החיים של סטיבנס, בדיוק כמו המוזיקה שלו, הוא עניין די מורכב.

"Mona Bone Jakon" היה הראשון מתוך רצף של אלבומים מצליחים שיצר סטיבנס בשנות השבעים, כאשר השיא הגיע חצי שנה לאחר מכן עם "Tea for the Tillerman", אחד מהאלבומים המכוננים של העשור, שזכה למעמד של שלושה תקליטי פלטינה בארצות הברית. הוא המשיך להנפיק אלבומים מלאים בהשראה וחיפוש עצמי לאורך העשור, ועוד שישה אלבומים שלו יגיעו לטופ 10 במצעד המכירות האמריקאי. אלא שבשנת 1975 מפגש נוסף של סטיבנס עם המוות יעורר לחיים את גלגול החיים השלישי של החתול הבריטי.

תרם את החליל שלו לאלבום. פיטר גבריאל וקט סטיבנס במופע צדקה של נלסון מנדלה לגיוס כספים לאפריקה (צילום: אימג'בנק GettyImages)

במהלך ביקור בארה"ב נסע סטיבנס לפגוש את ג'רי מוס, מנכ"ל חברת התקליטי איי אנד אם שהפיצה את תקליטיו באמריקה. מוס החליט להכין לשניים ארוחת צהריים, וסטיבנס ניצל את הגישה הפרטית לאוקיינוס השקט שהציעה הווילה של איש העסקים כדי ללכת לשחות. סטיבנס התרחק מעט מהחוף ונסחף בזרם אל תוך מערבולת. לא משנה כמה ניסה להיאבק, הזרם היה חזק ממנו. המים הציפו אותו. הטביעו אותו. הפחד מהמוות שיתק אותו, כמו גם הידיעה שלמרות הכל, עדיין לא מצא תשובות לשאלות שחיפש כל השנים. באותו רגע הוא החליט לפנות לכוח עליון: "פשוט עצמתי את העיניים ואמרתי 'אלוהים, אם תציל אותי, אגמול לך בכך שאעבוד אותך לנצח'. ברגע שאמרתי את זה, פתאום הגיע גל גדול שפשוט סחף אותי קדימה והביא אותי לחוף מבטחים".

סטיבנס החליט לעמוד במילה שלו, הייתה לו מספיק אמביציה להפוך לאדם דתי - אלא שהייתה לו בעיה, הוא לא ידע איזה אלוהים שלף אותו מהמים, הוא עדיין לא גילה מה הדת הנכונה. מסע החיפושים שלו הפך למאתגר יותר, מייאש יותר ומלחיץ יותר. החיפוש הדתי שלו אחר משמעות הביא אותו להקליט אלבום קונספט על נומרולוגיה, שהצליח לבלבל אפילו את המעריצים האדוקים ביותר שלו. הוא היה בסך הכל בן 28 אבל הספיק לפגוש את המוות מקרוב פעמיים - וכאן חוזרת כמובטח מדינת ישראל לתמונה. אחיו הגדול דיוויד נסע לישראל, ביקר בכיפת הסלע ומכיוון שידע שאחיו מתעניין בעניינים האלה ומחליף אמונות כמו גרביים, החליט להביא לאחיו הכוכב עותק מתורגם לאנגלית של הקוראן. הוא לא חשב שהוא הולך לשנות את החיים שלו מן הקצה אל הקצה.

קט סטיבנס פתח את הקוראן בפעם הראשונה בעמוד רנדומלי שנפתח במילה "אלוהים". סטיבנס הופתע, הוא לא ידע שמוסלמים מאמינים באותו אלוהים של הנוצרים והיהודים, והחל לחקור את האסלאם כפי שעשה עם שלל דתות ואמונות לפני - אלא שהפעם נראה שהוא לא עומד לעצור. הוא נמשך במיוחד לסיפור של יוסף, בנו של יעקב, כפי שמובא בקוראן. הגרסה המוסלמית לסיפור המקראי נוקטת בגישה שונה לחלוטין, ויוסף נחשב לאחד מנביאי האסלאם. המסר האוניברסלי של הסיפור כבש את לבו של סטיבנס, והוא האמין בלב שלם שמדובר במסר ישיר שהוא קיבל מאלוהים, או אללה ליתר דיוק.

המסע הרוחני מעולם לא נפסק. קט סטיבנס בהופעה ב-1972 עם צלב על הצוואר וכיפת פריק לראשו (צילום: אימג'בנק GettyImages)

בשנת 1978 הוא טס לישראל וביקר בעצמו בהר הבית. "עמדתי שם באמצע העיר הקדושה הזאת, ומצאתי את עצמי נכנס לקודש הקודשים של מסגד אל-אקצה, ונראה שמשכתי את תשומת לב המתפללים", הוא סיפר לימים בריאיון, "כמה מהם ניגשו אליי ושאלו אותי מי אני. זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרתי בקול רם: 'אני מוסלמי'". הוא חזר ללונדון, התאסלם רשמית ושינה את שמו ליוסף, על שם הדמות האהובה עליו בקוראן. בעצת אנשי הדת במסגד הגדול בריג'נט פארק הוא החליף את השם לצורתו הערבית. מעתה הילד שנולד כסטיבן והפך לקט זכה לשם חדש: יוסוף אסלאם. עד סוף השנה הוא יפרוש מעולם המוזיקה, ולא יוציא אלבום מוזיקה נוסף במשך 28 שנה.

באופן די מדהים, יוסוף היה בקושי בן 30 כשהחליט לוותר על כל תענוגות החיים שעבורם עבד כל כך קשה. הוא מכר במכירות פומביות את כל רכושו, כולל כל הכלים המוזיקליים, ואת הרווחים תרם לצדקה. כך ימשיך לעשות גם עם התמלוגים שימשיכו לזרום אליו מימיו כ"קט סטיבנס". הופעתו הפומבית האחרונה הייתה באצטדיון וומבלי ב-1979, כחלק ממופע צדקה למען ילדי העולם שערך ביחד עם אחיו דיוויד - אותו אחד שהביא לו את הקוראן מירושלים. דיוויד עצמו אגב התגייר ובילה לא מעט שנים בישראל לצד אשתו הישראלית, יעל.

סטיבן/קט/יוסוף הפסיק להקליט מוזיקה אבל לרגע לא הפסיק את המסע שלו. לאחר שהתחתן (בשידוך מסורתי) ונולדו לו חמישה ילדים, הוא החליט להקדיש את חייו למען ילדי העולם. הוא הקים את בית הספר המוסלמי הראשון בממלכה המאוחדת, הקליט שירי ילדים לפי ספרי הקוראן והפך לדובר הרשמי של הקהילה המוסלמית באנגליה. במקביל ניצל את הפופולריות שלו ואת השורשים המערביים שלו כדי לגשר בין התרבויות בשלל הרצאות, ספרים והפקת אירועים שונים.

זה כמובן לא הרשים את מדינת ישראל. בשנת 1990 ובשנת 2000 ניסה יוסוף להיכנס לישראל אך גורש חזרה עם הגעתו לנתב"ג. לטענתו של יוסוף הוא הושפל בשדה התעופה, נחקר באגרסיביות על ידי חוקרי שב"כ ונכלא לזמן ממושך בתוך תא כלא בגודל 2 מ"ר. לטענת ישראל: הגירוש היה הכרחי, מכיוון שמדובר בתומך בטרור שתרם כספים לחמאס.

יוסוף ואשתו פאוזיה מחלקים כסף לילדים בביקור באינדונזיה לאחר הצונאמי שפגע במדינה (צילום: AP)

כשמסתכלים על גוף העבודה ההומניטרית של יוסוף אסלאם, או מקשיבים לשירים של קט סטיבנס, זה די ברור שאין סיכוי שהאיש הזה מסוגל לתמוך בטרור. מילא אם בוחרים להתעלם מ-Peace Train, המנון השלום האולטימטיבי שהוא כתב ב-1971 שפתח 30 שנה אחרי את מופע הצדקה לנפגעי פיגועי ה-11 בספטמבר. אבל במהלך השנים יוסוף סייע לפליטים ונפגעי מלחמות האזרחים במדינות יוגוסלביה לשעבר, בנוסף עזר לבנות מחדש את החברה האזרחית בעיראק של אחרי סדאם חוסיין והעביר באופן רשמי חלק משמעותי מתמלוגי שיריו לטובת חולי איידס באפריקה, יתומים במדינות האוקיינוס ההודי ונפגעי פיגועים בארה"ב.

יש לו שני תארי "דוקטור של כבוד" על פעילות הצדקה שלו משתי אוניברסיטאות בריטיות. בנוסף הוא זכה ב"פרס העולם" של מיכאיל גורבצ'וב על פעילותו למען ילדים וקורבנות מלחמה ב-2003 ושנה לאחר מכן זכה בפרס "איש השלום" מטעם פסגת חתני פרס נובל לשלום על "מסירותו לקידום השלום, הפיוס בין האנשים וגינוי הטרור". בואו נקרא את המשפט הזה שוב - נפגשו להם חתני פרס נובל לשלום, וחשבו לעצמם "למי ניתן פרס על קידום השלום וגינוי הטרור?" והחליטו לתת את הפרס היוקרתי הזה לבנאדם שבישראל סירבו לתת לו להיכנס למדינה בטענה שהוא תומך בטרור. אחד מהצדדים לכל הפחות טועה.

יוסוף שובר שתיקה של כמעט 20 שנה, ומופיע ללא ליווי מוזיקלי ב-1997 בפני יתומים בוסנים בסראייבו (צילום: AP)

לפי החשדות שעלו בישראל, יוסוף תרם לארגון צדקה למען ילדי עזה, והכספים התגלגלו לידי חמאס. לטענת יוסוף, אם אכן קרה הדבר זה לא נעשה בצורה מודעת. הבנאדם שמאחוריו 20 שנה של עזרה למקומות מוכי מלחמה טוען שבמקרה הספציפי הזה ככל הנראה שמישהו ניצל את תמימותו - אך הוא מתנגד בפירוש לכל עבירה על החוק, ובטח לטרור. "ישנם אנשים קיצוניים שמפרשים בצורה שגויה ובזויה את כתבי הקודש, אני מתנגד להם בכל לבי... כל פעולותיי מוקדשות לסיום מלחמות וסכסוכים שעולים בחיי אדם, ועצירת הגורמים שפועלים להצתת האש", הוא מסר בתגובה לטענות.

בשנת 2004 יוסוף טס יחס עם בתו בת ה-21 מלונדון לוושינגטון, כשהמטוס על 250 הנוסעים שבו שינה את המסלול בדרך ונחת בשדה תעופה מרוחק במיין. להפתעתו של יוסוף, הוא היה הסיבה לשינוי תוכניות הטיסה. על המסלול חיכו לו מספר סוכני FBI שהודיעו לו שהוחלט לא לאפשר לו להיכנס לארה"ב מטעמים של ביטחון המדינה, והוא גורש חזרה לאנגליה. בדיעבד, לאחר שמשרד החוץ הבריטי התערב, התברר כי חל בלבול בין שמו לבין יוסוף איסלם אחר - והרשויות בארה"ב התנצלו בפני הזמר, שחזר להופיע באופן קבוע בארה"ב. אלא שהתקרית הזאת הספיקה להכתים את השם שלו שוב. יוסוף תבע שני עיתונים בריטיים שטענו שהוא תומך בטרור, והעיתונים פרסמו הודעת התנצלות ונאלצו לשלם פיצויים - שנתרמו לקרן סיוע ליתומי הצונאמי באינדונזיה.

עכשיו דממה, קט סטיבנס על הבמה. יוסוף בהופעת צדקה למען ילדי האיטי ב-2019 (צילום: אימג'בנק GettyImages)

אחרי כמעט 30 שנות שתיקה שבהן התרחק מעולם המוזיקה (בהופעות נדירות שערך למען צדקה הוא הופיע ללא כלים מוזיקליים, למעט כלי הקשה) הוא הוציא את האלבום "An Other Cup" תחת השם "יוסוף". האלבום נשמע כאילו הוקלט בתקופה אחרת, על ידי אדם אחר. כשמאזינים לקול שלו ולמוזיקה שלו אי אפשר לדעת שמדובר באדם מוסלמי דתי, בדיוק כפי שהאזנה לשירי האהבה של אביתר בנאי לא חושפים שמדובר באדם דתי יהודי או האזנה לשירי הכלא של ג'וני קאש לא חושפים שמדובר בנוצרי קיצוני. בריאיון ל-CBS עם יציאת האלבום אמר יוסוף: "מי שמחפש באלבום את קט סטיבנס ימצא אותו שם. אם אתם רוצים למצוא את יוסוף, תנסו להביט קצת יותר עמוק ותמצאו אותו".

מאז הספיק להוציא עוד שלושה אלבומים ולהיכנס להיכל התהילה של הרוק. נראה שהילד המחוספס מרחובות לונדון סוף סוף הגיע להשלמה עם עצמו. אחרי שעבר את גיל 70 הוא כנראה הבין שלעולם לא ימצא את כל התשובות והחליט פשוט ליהנות מהמסע. את האלבום האחרון שלו (לבינתיים) הוא חתם בשם הבמה המקורי שלו - קט סטיבנס - לראשונה מאז 1978. בהופעות שלו בשנים האחרונות הוא נראה הכי חופשי שהיה אי פעם, הוא כבר לא מגיע עם תלבושות ערביות מסורתיות ומרשה לעצמו להיות "קט" על הבמה - ומיסטר איסלאם מחוץ לאור הזרקורים.

בתחילת חודש אפריל הוא העלה לעמוד היוטיוב שלו "מסר של שלום" מחדר העבודה בביתו. "בימי בידוד אלה שנכפו עלינו ניתנה לנו הזדמנות לאיפוס רוחני", הוא אמר למיליוני מעריציו ברחבי העולם, "ניתנה לנו האפשרות להתעלות מעל סערות העולם, להכניע את האגו שלנו, ולהתחבר מחדש למדרגה רוחנית של קדושה, במצב של שלום". בין אם אתם מתחברים לסוג הזה של ממבו ג'מבו רוחני או לא, קשה שלא להתרגש כשרואים שבפינת החדר מוצבת לה גיטרה אקוסטית, ומתישהו כנראה הוא ירים אותה וימשיך ליצור את המוזיקה המופלאה שלו, שממשיכה לרגש גם אחרי חמישים שנה.

  • קט סטיבנס

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully