וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הקורונה קברה את האלבום הזה, אבל אתם חייבים להקשיב לו

5.5.2020 / 0:00

האלבום החדש של תומר יוסף קצת נעלם ברעש הקורונה, אבל האזנה לו ממחישה שוב איזה מוזיקאי ורסטילי ומענג הוא. וגם: האלבום של רננה נאמן הוא מהיפים ששמענו לאחרונה, והשיר העברי הראשון שמגיב למותו של מוחמד אבו-חדיר

תומר יוסף - "כמה נורמלי"

הסולן של הבלקן ביט בוקס ואיש החצר האחורית הוא איש עמוס פרויקטים בימי שגרה. כל כמה שנים הוא מתפנה מהם לאלבום סולו, שמזכיר בתורו עובדה שהכרחי להתעכב עליה: מדובר במוזיקאי ורסטילי להדהים. מזל ביש הביא את האלבום החדש שלו לצאת עם מגפת הקורונה, כך שנדמה שנבלע בין הרעש.

יש אנשים שזוכרים ליוסף את ימיו כקומיקאי (פלטפוס, עובדיה ולהקתו), אפילו שכבר שנים הוא קודם כל מוזיקאי מצליח ומוכשר. "כמה נורמלי", אלבום אישי למדי שכולו התבגרות, מציג דווקא את יוסף כשהוא עצמו, כך נראה, מתחבט בנוגע למקומו בעולם המוזיקה, בין אם זה "אני שר" על הבדידות של סיבובי ההופעות (שיר שנשמע כמו הבלחה של החצר האחורית, ובדיקת הקרדיטים מגלה שזה אכן טקסט מחודד של יענקל'ה רוטבליט); "עבד של המכונה" שבו הוא מארח את רביד פלוטניק (נצ'י נצ'); או גרסת הכיסוי ל"מיליון דולר" של רפי פרסקי, שמדברת בעד עצמה. מדובר למעשה במיני אלבום, עם שמונה שירים בסך הכל, וגם האחרים נוגעים בנקודות דומות או משיקות - הורות, התבגרות וכיוצא בכך.

בחזרה לנקודה א': יוסף, שהפיק ועיבד לעצמו את השירים, נע כאן בין רוק ישראלי, היפ הופ, ורגאיי על מנעד רחב של מקצבים ואנרגיות, שחלקן מזכירות עבודות קודמות שלו (שיר הנושא הזכיר לי למשל את "הקומיבנטור" של הטרמפולינה, הפרויקט שלו עם בנו הנדלר). חסר באלבום הזה שיר רוצח כמו "יפה באמת" או "כאלו מילים" מהאלבום הקודם של יוסף, שנדמה שזיקקו את הכישרון שלו, ועדיין - כמו תמיד אצלו, הגרוב מעודן וכל היתר מעדן.

אם חייבים רק שיר אחד: "דבש ותפוח", שיר אהבה עדין ומקסים, שמרכז את הרוח החיובית שעולה מהאלבום.

תומר יוסף. יח"צ,
הגרוב מעודן וכל היתר מעדן. תומר יוסף/יח"צ

רננה נאמן - פעמון למרד

נאמן, זמרת ונבלנית, פרצה ב-2013 עם "שאנסון לציון" אלבום בכורה יוצא דופן, פוליטי מאוד, שמתפרס להמון כיוונים. שבע שנים אחרי, מגיע "פעמון למרד" (באנגלית זה עובד יותר טוב: "Rebel Bell") ומציג עלייה של כמה וכמה שלבים בתהליך. לא יהיה מוגזם להגיד שזה אחד האלבומים הכי יפים של התקופה.

נאמן, בקולה הגבוה, שרה גם בעברית וגם באנגלית. המחאה נוכחת גם כאן ("אני לא רוצה להגיד את האמת בפרצוף תמיד, אבל אף אחד לא יבין אותי אחרת", היא שרה באחד השירים), לצד הרבה כעס (יש כאן גם שיר בשם הזה). ולצד אלו, גם שפע של אינטימיות, שירי אהבה חכמים ותיאורים כובשים בכנותם.

עיקר היופי מתרכז החל מאמצע האלבום, עם "31 מעלות" והשירים הבאים אחריו. ההפקה של תום דרום עוטפת בשירים האלה את נאמן בכלים נוספים. אלה יוצרים אווירה חולמנית איטית, שמאפשרת לה להוציא את המיטב מן הקול שלה - שפתאום מזכיר במשהו את אפרת גוש (שגם היא עבדה יחד עם דרום בעבר).

נאמן מצליחה באלבום הזה לפצח סגנון משוכלל משלה, מתוחכם אך לא מתחכם, ובעיקר שלם - כלומר: לא כזה הנשען בלעדית על מסגרת אסתטית או על תוכן עוצמתי, אלא בטוח בעצמו בשני המישורים. מומלץ לכל.

אם חייבים שיר אחד: נדיר שאמנים ישראלים מצטיינים גם בעברית וגם באנגלית, וזה המקרה כאן. הכוכב של האלבום הוא "Winter Song", שיפה בסטנדרטים בינלאומיים.

רננה נעמן. גוני ריסקין,
שיר חורף שמתאים גם להתחלת הקיץ. רננה נאמן/גוני ריסקין

מיכאל גוטליב ואורחים - אליבי

אחת המגמות הבולטות של תש"פ במוזיקה הישראלית היא שירי משוררים, ו"אליבי" משתלב בה היטב, כאלבום שלישי של מוזיקאי שמתמחה בסוגה הזאת ונהנה לארח חברים.

אם דמיינתם ניסיון עבש להלחין בפעם המיליון שירה עברית משנות החמישים, חשבו שוב: כל הכותבים שמולחנים כאן חיו ובעטו בשנים האחרונות, וככלל האלבום הזה מרוכז מאוד בכאן ועכשיו. אבי בללי (נקמת הטרקטור) זועק שיר מרתק של אלמוג בהר ("אני כותב שירה דו-לשונית") בעוד קורין אלאל בסגנונה הכל כך מזוהה מפיחה חיים בשיר חידתי של עדי קיסר ("כל שנה"). עוד נמצאים כאן שירים של תהילה חכימי, טל ניצן, אלי אליהו, סלמאן מצאלחה ואיש הספוקן וורד יוסי צברי.

סגנון ההלחנה והעיבוד של גוטליב הוא משהו בין מינימליסטי לתיאטרלי, כלומר: כזה בו שיש למילים מקום מיוחד. הדרמה הזאת עושה שירות טוב לכל הנוגעים בדבר, כי היא טוענת בהמון אנרגיות את מה ששותק על הדף. באופן הזה גם מביים גוטליב את הזמרים שלו, בין אם מדובר בבלדה או מונולוג. לעתים זה ממש נוגע ללב.

התמה המרכזית כאן היא פוליטית, ומתארת בעיקר ייאוש מהמצב והאפשרויות לשנותו. זה בולט במיוחד בשני שירים שמגיעים לקראת סופו של האלבום - "ניקיון" (מילים של תהילה חכימי, ביצוע של לאורה ריבלין), ו"חסד" (טל ניצן ואיילת רוז גוטליב) שמתחברים היטב: הראשון מתמקד בניסיון לוותר ולהיפטר מרגשי האשמה ("נישאר עירומים וחפים מפשע, ואז אולי"), בעוד השני מנחם על חוסר הסיכוי לשנות את המציאות ("את עלבון רעבונו של העני לא תפייס"). כך, מתגבשת הבנה: אי אפשר לשנות אולי, אבל חייבים לשיר.

אם חייבים שיר אחד: שיר הנושא, "אליבי" של אלי אליהו, שבזכות דודו טסה הפך לאחד המשוררים המולחנים של העת האחרונה. השיר הזה, שגוטליב מבצע בקולו, מתמודד עם הכאב על המוות של מוחמד אבו-חדיר, וכנראה שהוא השיר המולחן היחיד בעברית שהגיב עד לטרגדיה האיומה הזאת, למשמעויותיה ולחוסר היכולת להכיל אותה. זו לבדה סיבה להקשיב לשיר, העוצמתי ממילא.

  • עוד באותו נושא:
  • תומר יוסף

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully