הסרט ששינה את הקולנוע

צילום: מתוך "פסיכו", צילום מסך

הרבה מים זרמו במקלחות מאז צאת "פסיכו", אבל הסרט נותר מדהים כשהיה. לרגל שישים שנה לבכורתו, נזכרנו כיצד אלפרד היצ'קוק גרם לאמריקה כולה לצרוח ולפחד מהאמבטיה, עימת את הקהל עם השדים הכי אפלים שלו, ושינה את פני הקולנוע לעד

* קצת מצחיק לציין זאת כשמדברים על סרט שיצא לפני שישים שנה, אבל בימינו אין ברירה: הכתבה כוללת אינסוף ספוילרים על "פסיכו", סרט שמלכתחילה קל לספיילר, אז אם עוד לא צפיתם בו כל השנים האלה, אנא שמרו מרחק.

1. לפני שהווילון נפתח

"פסיכו" התגלה כאחד הלהיטים הקופתיים הגדולים של 1960, והפך לאחד הסרטים המפורסמים בתולדות הקולנוע - אך כמו קלאסיקות רבות, מעטים האמינו ותמכו בו, והוא כמעט לא נעשה. היצ'קוק עצמו התכוון בהתחלה להרים פרויקט אחר - עיבוד לספר בריטי בשם "No Bail for the Judge", על בתו של שופט שיוצאת לזכות את אביה מאשמת רצח.

אודרי הפבורן היתה אמורה לככב בסרט, אך נרתעה בגלל שהתסריט כלל סצינת אונס. הפרויקט נפל, והיצ'קוק התפנה לקחת לידיו ספר אחר בשם "פסיכו", אותו כתב רוברט בלוך. הכותר הזה הסתובב בהוליווד כמה חודשים, אבל איש לא רצה לגעת בו בגלל הנושא - העלילה התבססה על קורותיו של רוצח סדרתי בשם אד גיין, והציגה את סיפורו של גבר המתגורר יחד עם אמו, ומשתמש במוטל המרוחק שלהם כדי למשוך קורבנות ולרצוח אותן.

כיום, אלמנטים עלילתיים שכאלה כבר נשמעים מובנים מאליהם, אבל בהוליווד של אותה תקופה עוד לא היו מקובלים, ואולי טוב שכך. היצ'קוק, מצידו, תמיד היה מחובר לצד האפל, והסוכנות שלו רכשה את זכויות העיבוד תמורת סכום שכיום נראה מגוחך, תשעת אלפים דולר.

הדבר נעשה על דעתו של היצ'קוק בלבד. שותפיו הקבועים באולפני פראמונט לא היו מעוניינים בפרויקט, כך שסוכנו של הבמאי, לו ווסרמן האגדי, רקח עסקה לפיה הקליינט שלו יוותר על המשכורת שלו ויביים את הסרט בתקציב נמוך ככל האפשר, אך אם וכאשר ההכנסות יגיעו לרף מסוים, ייקח את כל התמלוגים לעצמו - הימור שבסופו של דבר השתלם בגדול.

אלפרד היצ'קוק בהקרנת הבכורה של "פסיכו" (צילום: יח"צ)

כדי לעמוד בתנאי התקציב, היצ'קוק שמר על ערכי הפקה זולים, מהסוג שאפיינו את סדרת הטלוויזיה שהיתה לו באותה תקופה, ולא סרטי אולפנים. התפאורות היו בסיסיות, הצוות קטן והמשכורות נמוכות. אנתוני פרקינס הוחתם לגלם את דמותו של הרוצח נורמן בייטס כי היתה לו מחויבות חוזית לפראמונט, והשתכר 40 אלף דולר בלבד. זה לא מנע ממנו לספק את אחת מתצוגות המשחק הגדולות בכל הזמנים.

הליהוק הזה מסמל את אחד ההבדלים הגדולים בין הסרט והמקור. בספר, הרוצח היה גוץ שמנמן ותמהוני. פרקינס הפך אותו לגבר נאה, עדין ומעורר סימפטיה. השתתפותו ב"פסיכו" היתה ברכה וקללה. ברכה, כיוון שהופעתו כאן הכניסה אותו מיידית לפנתיאון הקולנועי. קללה, כיוון שכמו שחקנים אחרים שגילמו דמות כל כך איקונית, הוא התקשה להשתחרר ממנה ולפתח את הקריירה שלו בהמשך גם לכיוונים אחרים.

הבדל משמעותי נוסף נגע לדרך שבה הרוצח קוטל את הקורבן שלו, מזכירה שמעלה בכספים ומגיעה למוטל במסגרת מנוסתה. במקור, הוא ערף את ראשה במכה אחת. היצ'קוק סבר שזה קורה מהר מדי, והעדיף תהליך ממושך יותר - מה שהוליד את הסצינה המפורסמת בתולדות הקולנוע.

הימור ענק שהשתלם. מתוך "פסיכו" (צילום מסך)

2. סכין ומספריים

לאורך הקריירה שלו, היצ'קוק שיחק עם ייצוגים של אלימות ומין בצורה פורצת דרך שאיתגרה את הקודים ההוליודיים באותה תקופה. הדיאלוג שלו עם הצנזורים היה כה פורה ומתמשך עד שלאחרונה שימש בסיס לספר שלם של ג'ון בילהיימר בנושא, וממנו גם המידע כאן על אחורי הקלעים של עשיית "פסיכו".

בסרט היו שלושה ציוני דרך משמעותיים, כולם נראים תמימים לימינו אך היו נועזים בזמנו. קודם כל, "פסיכו" נפתחה בסצינה המראה את המזכירה המועלת, בגילומה של ג'נט לי, מיד לאחר שקיימה יחסי מין עם מאהבה - מעמד שהיה חסר תקדים בהוליווד של זמנו. היצ'קוק ידע שהצנזורים יקשו עליו, ולכן השתמש בטריק נפוץ שלו: לשלב בכוונה אלמנטים שהצנזורים יבקשו ממנו להוריד, כדי ליצור לעצמו מרחב תמרון, ולאפשר סיטואציה שבה יאמר "אוקיי, אני אוריד את זה ואת זה, אבל תשאירו לי את זה".

וכך, באותה סצינת פוסט-סקס, המאהב היה אמור לומר את המשפט "מיטה היא מגרש המשחקים היחיד שמנצח את וגאס". הצנזורים, כמובן, לא אישרו את האמירה הבוטה, אבל הסצינה עצמה נשארה. להיצ'קוק, שתמיד העדיף דימויים על דיאלוגים, זה לא הפריע.

הצנזורים בעצמם לא ידעו להגיד אם יש עירום או לא. מתוך "פסיכו" (צילום: יח"צ)

ציון הדרך השני נראה מגוחך עוד יותר במושגים של ימינו. בזמנו, לא נהוג היה להראות אסלות בקולנוע. היצ'קוק המרדן התעקש להראות כיצד המזכירה מורידה במים רישומים שבהם השתמשה כדי לחשב את סכומי המעילה שלה. הצנזורים התנגדו, אבל הבמאי הסביר שהדבר הכרחי, כיוון שהאקט הזה מסמן את החרטה שלה, ופיסות הנייר הללו יהפכו לאחר מכן לראיה משמעותית בחקירת הרצח. ההסבר התקבל.

הקרב הגדול מכולם כמובן התרחש סביב סצינת המקלחת, שלא רק הציגה רצח, אלא של אישה בלי בגדים - משהו שכמובן טרם נראה בקולנוע האמריקאי עד אז. הפינג-פונג בין היצ'קוק לצנזורים נמשך שבוע וכלל התחמקויות והתמקחויות. הוא גם הוליד אנקדוטות משעשעות, עליהן מספר בילהיימר בספרו.

כך, למשל, לאחר צפייה בגרסה הראשונה של הסרט שהובאה להם, הצנזורים לא הצליחו לפסוק אם יש או אין עירום בסצינת הרצח. שלושה אמרו שכן, שניים סברו שלא. לפיכך, הם החזירו את הכדור להיצ'קוק וביקשו ממנו להסיר את העירום. הבמאי הבטיח שיטפל בכך, אבל לא שינה דבר. בצפייה החוזרת, שלושת הצנזורים שפסקו קודם לכן כי יש עירום, קבעו שאין - והשניים שאמרו קודם לכן שאין עירום, חרצו הפעם דווקא שיש. הנה לכם שיעור משעשע בפסיכולוגיה.

בסופו של דבר, היצ'קוק יצא מן המאבק בצנזורים כשידו על העליונה, והסרט מתהדר בדירוג "B", שהתיר להציגו לקהל רחב ולהפוך אותו לשובר קופות. כל זה התאפשר בגלל שסצינת הרצח היתה אלימה ומזעזעת מצד אחד, בטח יחסית לזמנו, אך גם מעודנת ומרומזת באותה מידה. לרגע אין תקריב על איבר אינטימי כלשהו, ולרגע לא רואים את הסכין חותכת את הבשר החי.

מה שאין בסצינה הזו חשוב לא פחות ממה שיש בה, ובזכות המתח בין מה שרואים ומה שמדמיינים היא הפכה לכל כך מיתולוגית. כך היצ'קוק לימד את הוליווד שיעור חשוב, שבמאים רבים, בראשם סטיבן ספילברג ב"מלתעות" 15 שנה לאחר מכן, עוד יישמו אותו, שום דבר שתשים מול המצלמה לא יהיה מפחיד כמו מה שנמצא מחוץ לטווח הראייה של הצופה.

מה שלא רואים תמיד מפחיד יותר ממה שכן. מתוך "פסיכו" (צילום מסך)

3. הצרחה

שווה כמובן להתעכב על סצינת הרצח במקלחת, שבאופן רשמי נחשבת למצוטטת בתולדות הקולנוע. היצ'קוק היה ידוע בתכנונים הקפדניים שלו, וכאן הפרפקציוניזם הגיע לשיא חדש. היו לו שתי מטרות: לא רק להערים על הצנזורים, אלא גם להימנע מחשיפת הסוד הגדול של הסרט, שיתגלה רק בדקות האחרונות - בתחילה כולנו חושבים שאמא של נורמן בייטס ביצעה את הרצח, אך אז מתברר כי היא בעצמה נרצחה בידיו לפני כמה שנים, והוא לבש את זהותה ורצח בשמה.

כמה מורכב היה להוציא לפועל את העמדת הפנים הקולנועית הזו? הרצח נמשך רק 45 שניות, אבל מורכב מ-78 שוטים שונים. היצ'קוק שרטט אותם בקפידה וצילם אותם בלי לזוז ולו במילימטר מן התוכניות במשך לא פחות משבוע - שליש מלוח הזמנים הצפוף של הסרט.

עם כל הכבוד ליכולות הבימוי והעריכה של היצ'קוק, אי אפשר לדמיין את הסצינה הזו ואת הסרט בכלל בלי המוזיקה של הרמן. בספרו על "פסיכו", מספר דיוויד תומסון שהבמאי נהג להסתכסך עם התסריטאים שעבדו עמו, אבל הקפיד שלא לריב עם המלחין הקבוע שלו, כי הבין עד כמה הוא זקוק לו.

תומסון מספר גם כי אחד העורכים של הסרט, טרי וויליאמס, סיפר כי ביום שבו הוסיפו את התווים של הרמן לחומרי הגלם של סצינת הרצח, הוא ועמיתיו התחילו לצרוח כאילו הם צופים בה בפעם הראשונה. המוזיקה הרימה את הסצינה הזו ואת הסרט בכלל לגבהים מצמררים.

התוצאה היתה כה אפקטיבית, עד שאמריקאים רבו פחדו להתקלח לאחר הצפייה. ג'ון בילהיימר מביא אנקדוטה נוספת בעניין: סיפורו של אדם שבתו פחדה לעשות אמבטיות, לאחר שצפתה בסצינת האמבטיה המצמררת ב"לה דיאבוליק", מותחן צרפתי מופתי שיצא ב-1955. לאחר הצפייה ב"פסיכו" היא החלה לפחד גם מן המקלחת, והוא כתב להיצ'קוק וביקש עצה איך בכל זאת אפשר לרחוץ אותה. הבמאי ענה לו - שלח אותה לניקוי יבש.

פסיכו

אפשר להבין למה סצינת המקלחת טילטלה כל כך בזמנו, ואפשר גם להבין למה זכתה לכל כך הרבה ציטוטים, מחוות ופארודיות, בקולנוע ומחוצה לו: לא רק בגלל העוצמה שלה, לא רק בגלל מעמדה האיקוני, אלא גם בגלל פשטותה. כל מה שצריך כדי לקרוץ לה הוא וילון אמבטיה, וזה בהישג ידו של כל סטודנט/ית לקולנוע.

מעבר לכל ההומאז'ים, המורשת של הסצינה רחבה יותר: היא פתחה את הדלת, או נכון יותר לומר את וילון האמבטיה, לעידן חדש בתרבות הפופולרית האמריקאית - עידן שבו רציחות מזוויעות הן אירוע מקובל על המסכים, והנוהג הוא להציג אותן בצורה אמנותית ו/או משועשעת. אפשר וצריך למתוח קו ישיר בין "פסיכו", "בוני וקלייד", מותחני האימה של שנות השמונים וגוף העבודה של טרנטינו.

אם לא "פסיכו", כנראה שהיה בא סרט אחר ועושה זאת, אבל היה זה היצ'קוק, הקולנוען הבריטי שהיטיב לזהות את הפסיכוזות של החברה האמריקאית, שאילץ את ארצות הברית להתעמת עם שדיה האפלים - ולצרוח.

ברכה וקללה. אנתוני פרקינס ב"פסיכו" (צילום: יח"צ)

4. אין יציאה

נהוג לזכור בעיקר את ההשפעה של "פסיכו" על ייצוג האלימות בתרבות האמריקאית, אבל היתה לו חשיבות לא פחות גדולה, וכדי לעמוד עליה צריך רגע לחזור בזמן ולהבין כיצד התנהלה חווית הצפייה הקולנועית עד יציאתו.

ובכן, לפחות בארצות הברית, בתי הקולנוע היו מעין טיילת: אנשים לא רק יצאו מן האולם מתי שבא להם, כמו בימינו, אלא גם נכנסו מתי שרצו, לעתים גם אחרי הדקה ה-40. הסיבה לכך היתה שלסרטים היה אז מבנה קבוע: יכולת פחות או יותר לדעת מה יקרה בדקה החמישית, בדקה החמישים ובדקה המאה, אז הידע המוקדם הזה איפשר לך לא להיות בהכרח נוכח פיזית מול המסך.

היצ'קוק שבר את הכללים כשלקח את מי שנראתה כגיבורת הסרט, מי שנצמדנו לנקודת מבטה מהדקה הראשונה, מי שמגלמת אותה שחקנית מוכרת ואהובה בסדר הגודל של ג'נט לי - והעלים אותה מהמסך כבר בדקה ה-40.

היצ'קוק ידע שאם מישהו ייכנס לאולם לאחר הדקה הזו ויצפה בסרט, הוא לא יבין למה אין בו את ג'נט לי, שהופיעה בכל הפרסומים כמי שמשחקת בו. לכן, הוא הכריז על מהלך שהיה כמובן גם טריק שיווקי: דלתות האולמות בהן הוקרן "פסיכו" ננעלו ברגע שהסרט התחיל. אין יוצא ואין בא. כמובן שהמגבלה הדרקונית הזו לא עוררה תרעומת, אלא סקרנות. החרדה מספוילרים, שלכאורה כה מאפיינת את דור "משחקי הכס", החלה כבר אז. אנשים רצו לראות את המותחן ראשונים, לפני שמישהו יהרוס להם.

הכרזה המקורית של "פסיכו" שהכריזה שלא תותר כניסה למאחרים (צילום מסך)

במסגרת המידור הכללי, היצ'קוק אסר גם על הקרנות מוקדמות מכל סוג של הסרט, כולל הקרנות עיתונאים. המבקרים נאלצו לעמוד בתור כאחד האדם, וכמובן התלוננו על כך במאמרים שלהם, שגם האוהדים שבהם לא חזו את הקאנוניזציה של "פסיכו" ואת העובדה שיהפוך לחובה בלימודי קולנוע, ולבסיס לאלפי עבודות אקדמיות.

בוסלי קראותר, המבקר של הניו יורק טיימס, כתב בתחילה שמדובר בסרט מיושן, אך חודש לאחר מכן, לאור התהודה סביבו, שינה פתאום את דעתו וכתב שמדובר ביצירה מרתקת, והשינוי הזה מסמל את האהדה ההולכת וגוברת ל"פסיכו", שאמנם מוערך פחות מ"ורטיגו" ו"חלון אחורי" של היצ'קוק, אך מקומו לא נפקד מאף מצעד של הסרטים הגדולים בכל הזמנים. נוסף לכך, הוא היה בסיס במשך השנים לשלל המשכונים ולאחרונה גם לסדרה "בייטס מוטל".

סצינת המקלחת היא אפילו לא הסצינה הכי טובה. מתוך "פסיכו" (צילום מסך)

5. שישים שנה אחרי

אין עוררין על חשיבותו והשפעתו של "פסיכו", אך זה לא בהכרח אומר דבר לגבי איכותו. סרטים קאנונים רבים הרי מתיישנים ולא עומדים במבחן הזמן.

ובכן, לא כך במקרה של "פסיכו". צפיתי בו פעמיים בשנים האחרונות - פעם על המסך הגדול בפריז, ובשבוע שעבר בנטפליקס, בו הוא זמין כעת. בשני המקרים, אף שכבר ידעתי כמובן את הסוף, חוויית הצפיה היתה עילאית: מדובר בדוגמה נדירה לסרט מושלם, שבו כל תנועת מצלמה, כל רפליקה וכל תו מוזיקלי במקום.

נטפליקס מציעה גם את העיבוד המחודש והצבעוני שגאס ון-סנט ביים לסרט בשלהי שנות התשעים. אף שהוא נאמן למקור כמעט לחלוטין, התוצאה איומה ונוראה, מה שמוכיח פעם נוספת כי הצלחת סרט תלויה בשילוב המושלם בין הליהוק, מגע היד של הבמאי, והזמן והמקום שבו הוא נעשה.

ל"פסיכו" של היצ'קוק היה את כל זה, והדבר הכי מדהים בו הוא שהרצח במקלחת אפילו אינו הסצינה הכי טובה בו. מבחינה קולנועית, יש כאן רגעים מושלמים הרבה יותר, למשל הרגע שבו מתגלה האמת על נורמן בייטס ועל אמו.

ובכל זאת, משהו מעיב על "פסיכו" בימינו: נהוג לומר שסצינת המקלחת היתה מטרידה בזמנו אך כיום נראית לא מזיקה, אבל אולי ההפך נכון - אולי דווקא היום, הסצינה הזו מעוררת חלחלה מתמיד, בגלל הדרך שבה היא עושה אסתטיזציה לאלימות נגד נשים, חוגגת אותה ומתענגת עליה. ישנה גם תיאוריה מקובלת, לפיה סצינות שכאלו היו דרכו של היצ'קוק להביא לידי ביטוי את התסכול שלו מכל אותן שחקניות בלתי מושגות עמן עבד ובהן היה מאוהב. היא ודאי שלא הופכת את חווית הצפייה לנעימה יותר.

לצרוח ולא לשכוח. מתוך "פסיכו" (צילום: יח"צ)

ואולי הכוונה של היצ'קוק דווקא היתה ביקורתית, לעמת את הקהל עם ההנאה שהוא שואב מרצח שכזה? אולי דווקא צריך לראות בו כמי שחשף לראשונה את הצביעות של החברה האמריקאית הפוריטנית לכאורה, שזרמים אפלים ויצרים סוטים רוחשים בה תמידית מתחת לפני השטח?

כך או כך, דבר אחד בטוח: גם שישים שנה לאחר הקרנת הבכורה של "פסיכו", הוא נותר דוגמה מוחצת לאפקטיביות שיכולה להיות לאמנות הקולנוע, ונשאר רלוונטי מתמיד. הרבה מים זרמו במקלחות, אבל יש דברים שלא משתנים.

"פסיכו" זמין ב-VOD של HOT, סלקום ו-yes וכן בנטפליקס.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully