50 שנה ללהקת ג'נסיס. GettyImages
צילום: GettyImages

בראשית הייתה ג'נסיס

מהפנימיה היוקרתית באנגליה, דרך החווה המבודדת שבה יצרו מוזיקה, ועד למועדונים שבהם קוששו קהל. מהרוק המתקדם והמפותל עם הסיפורים היומרניים, דרך הנטישות בלהקה וכלה בפופ להמונים - וכל זה עם פיל קולינס אחד ובעיקר פיטר גבריאל יחיד. הסיפור האולטימטיבי של ג'נסיס

נועה גורן

דמיינו שתי נשים נכנסות לחדר. האחת יפהפייה, מושלמת. אם להשוות אותה למוזיקה אז היא כמו קינג קרימזון או זפלין, תמיד תזהו אותה במרחב. האישה השנייה אמנם גם יפה, אך לא בכל תאורה. חיוכה מהסס, היא לבושה מוזר ומשדרת מין קרע פנימי. היא בלתי פתורה, אפלה ומושכת. היופי הפגום הזה, הוא-הוא ג'נסיס.

אני רוצה להזמין אתכם למסע מוטרף בעולם של ג'נסיס, עולם בו מתופפים הופכים לזמרים, אנשים מתפוצצים על במה ולשועלים יש שמלות (עוד נגיע לזה). אולי אתם אוהבים את הלהקה, אולי לא מכירים, אך בכל מקרה אתם פשוט מוכרחים לשמוע מה פיטר גבריאל עשה בבריכת דגיגוני זהב.

המסע המוזר מתחיל כאן

בראשית נולד פיטר גבריאל למשפחה אמידה בדרום מזרח אנגליה. אביו היה מהנדס חשמל, ולאמו היה ידע מוזיקלי ענף. אחי-סבו היה ראש עיריית לונדון. הם חיו באחוזה שגודלה שש-מאות דונם, עם בריכות דגים, גני שושנים, עצי פרי ומרחבי ירוקת. פיטר נהג להתרוצץ בגן, לחלום ולהתמזמז. "התחלתי להתנסות מינית בערך בגיל עשר", סיפר, "עם כל מיני ילדות שהגיעו אלינו".

היו אלה שנות החמישים, המאופיינות בשמרנות ברוב העולם, אך לא אצל פיטר מסתבר. הוא האמין שכולם צריכים לחיות ליד מקורות מים (אילו רק הייתה לנו אחוזה), והגה שירה סוריאליסטית תחת עצי תפוחים. הוא נמשך למוזיקה, אך העדיף לנגן בתופים מאשר בפסנתר, למרבה צערה של אימו. פיטר היה ילד בעל רגש עוצמתי, ויישאר כזה כל חייו.

פיטר רצה תופים, אמא שלו רצה פסנתר, בסוף התמקצע בחליל. פיטר גבריאל בהופעה, סביבות 1970 (צילום: GettyImages)

פיטר הצעיר נשלח ללמוד בצ'רטרהאוס, פנימייה בריטית שנראית בדיוק כפי שאתם מדמיינים: תלבושת אחידה, מורים עם מקלות, בני עשירים עם פוני מעצבן. גבריאל רצה לתופף, אבל בצ'רטרהאוס כלים כאלו נחשבו סמל למהפכה ונאסרו בתכלית. מנהל הפנימייה פחד שגיטרות חשמליות יכולות למוטט את המוסד. אז פיטר מצא חברים מרדנים כמוהו, והם התחבאו בחדרים סודיים וניגנו בחשאי. בחורף 1965, הקימו להקה בשם "חומת הגינה": גבריאל שר, חברו טוני בנקס ניגן בפסנתר, ובחור בשם כריס סטיוארט תופף. כן, פיטר וויתר על התיפוף ולא מרצונו, הוא פשוט שר טוב מדי.

פיטר לא היה המגניב היחיד בצ'רטרהאוס. למד שם בחור אחר בשם אנתוני פיליפס, שכבר בגיל עשר נכנס לחנות תקליטים ודרש: "תביא לי גיטרה חשמלית! בבקשה". המוכר רכן להביט בצוציק המדבר אליו. פיליפס גדל עם המיתרים בידיו, מצא חבר בשם מייק ראת'פורד, והם הקימו יחד את להקת אנון - האויבת הכי גדולה, טוב, היחידה - של להקת חומת הגינה.

שני ההרכבים פעלו רק בחלל הפנימיה. פיליפס הצעיר וכידוע לנו החצוף, ניגש יום אחד לפיטר גבריאל הגדול ממנו בשנתיים, בלע רוק והציע להתאחד. פיטר הסכים והם החלו לערוך חזרות ביחד, חזרות שבהן פיליפס רותק מהנוכחות המוזרה והשקטה של גבריאל, שחי תודעתית בגינת ירק. מרגע שהתחיל לשיר, פיטר גבריאל קפץ פתאום על השולחן והתפרע. אוהו, לו רק פיליפס ידע אילו הפתעות נכונות לעולם הזה מפיטר גבריאל.

ההפתעות עוד לפנינו. פיטר גבריאל בהופעה, סביבות 1970 (צילום: GettyImages)

ב-1966 הופיעו הלהקות יחד. מנהל הפנימייה כיסה את אוזניו ובכה, הוא לא האמין שכך מתנהגים ג'נטלמנים. הנערים שמו פס והמשיכו להתאמן כשאחדים יוצאים ונכנסים מההרכב, מלבד הרביעייה היציבה: גבריאל כזמר, פיליפס בגיטרה, ראת'פורד על הבאס ובנקס בקלידים. "באותה התקופה", סיפר בנקס מאוחר יותר, "מוזיקה קלאסית כמעט ולא שולבה עם רוק. התחיל לעניין אותנו לשלב ביניהם".

חברי הלהקה היו בני 15-16. הם שלחו הקלטות למפיקים וקיבלו תגובות שנעו בין סירוב ללעג. הם גם רבו לא מעט, כי פיטר גבריאל רצה לתופף ולא נתנו לו, וטוני בנקס סתם היה דיווה שסוער החוצה מחדר החזרות. כך עד שיום אחד חבר בפנימייה שהתעסק בהפקה מוזיקלית הביע עניין.

זה היה ג'ונתן קינג. הוא נראה כמו כל מפיק אמריקאי לבן של כל הרכב אי פעם. שמנמן, ממושקף ומדושן עונג, בעל טעם פרטיקולרי שנוטה לבארוק-פופ. הוא רצה שהקבוצה תכתוב שירים מתקתקים כמו הבי ג'יז, וחברי הלהקה כל כך רצו שמישהו יפיק אותם עד שהם זרמו. הם ניסו לכתוב ביחד שלוש-מאות שירים פוטנציאליים (באמת, לא בהגזמה), אך כלום לא התאים. לבסוף הם הקשיבו לבי ג'יז, וכתבו פשוט חיקוי לשיריהם. פיליפס הציע שיקראו לשיר "מרעה השמפניה", אך תודה לאל, בנקס סירב. בסוף הם קראו לו "Silent sun".

"השמש השקטה שלעולם לא זורחת / היא מחממת את לבי הבודד / תנועת הגלגל המסתובב / האינך יכולה לעצור ולהביט סביבך". השיר הזה מעניין כמו דייסת אורז. הוא לא אוזכר אחר-כך בשום מקום, כמו אקס שמתביישים בו, עד שיצרו לו ב-2006 גרסה מחודשת (וטובה יותר!). אבל קינג התלהב, עיוור לגמרי למצב, ואפילו משוויץ בלהקה באחד הראיונות: "שמעו! אנשים חושבים שזה חיקוי של הבי ג'יז, אבל ברור לגמרי שזה לא!". אוקיי.

בכל מקרה, ג'ונתן קינג הציע לקרוא להם "המלאכים של גבריאל", היינו בגלל פיטר גבריאל שבפרונט. יברכנו האלוהים, זה לא קרה, וקינג הלך על השם ג'נסיס, שפירושו באנגלית ספר בראשית. "Silent sun" יצא לעולם, ופיטר גבריאל הנרגש הדביק במחברת הלימודים שלו את הפרסומת הראשונה לסינגל הראשון בחייו. הלהקה הקליטה עוד כמה שירים, וקינג הפיק להם אלבום ראשון בשם "From Genesis to Revelation", "מספר בראשית לחזון ההתגלות" בתרגום חופשי.

יברכנו האלוהים, לא הקשיבו לרעיונות שלו. ג'ונתן קינג (צילום: GettyImages)

האלבום נשלח לחנויות המוזיקה, ששמחו להניח אותו באגף שירי הכנסיות! איזו הפתעה נכונה למי שחיכה לשמוע פרקים מספר בראשית. לא במפתיע, נמכרו שש-מאות עותקים בלבד, כשרוב הקונים היו חברים של הלהקה. אפילו הם שאלו אותם, "איך הסכמתם שיוציאו לכם אלבום כזה?".

"טוב מאוד שלא הצלחנו!", אמר בדיעבד אנתוני פיליפס. "אם היינו מצליחים עם סינגלים פשוטים וקליטים, התעשייה הייתה מתנפלת עלינו ודורשת עוד מהחומר הזה, שהוא לא אנחנו באמת". הצדק איתו, אבל חברי הלהקה סבלו מהאכזבה מאוד. אם לא די בזה, באותה השנה הוציאה קינג קרימזון את אלבום הבכורה המופתי שלהם "In the Court of the Crimson King", וג'נסיס האזינו, ירוקים מקנאה, ותלו את עטיפת האלבום הזה בחדרם. הם רצו לזכור שיש להם יעד, ליצור רוק מתקדם נשגב.

ניפרד כידידים

הקלידן טוני בנקס הודה שבשלב זה הוא המשיך לנגן עם ג'נסיס רק כי ההורים הגישו להם אוכל טעים בחזרות. חבורת העשירים הייתה יכולה להתאמן בבתיהם, אך הלימודים בצ'רטרהאוס החלו להיפגע. ג'ונתן קינג לחץ עליהם להיות מה שהם לא, והם הבינו שנדרש שינוי. הם שיקרו לקינג שהם מתפרקים, וברחו לבקתה מבודדת ביער כדי להמשיך לנגן בשקט, לבד.

היום הם אומרים שבכל זאת הם אסירי תודה כלפי ג'ונתן, שעזר להם להתחדד. קינג, מצדו, המשיך להפיק מוזיקה בהצלחה, עד שהורשע ב-2001 על התעללות מינית בקטינים. הוא עבריין מין רשום שישב בכלא, וכיום אסור לו לעבוד עם צעירים.

הקול הכי כריזמטי ב"וועדה". פיטר גבריאל בהופעה, סביבות 1970 (צילום: GettyImages)

הגענו ל-1969. חברי הלהקה בני 18-19. הם מצאו להם מתופף בשם ג'ון מייהיו, בן למשפחה ממעמד נמוך שלא כל כך הבין את הז'רגון של חבריו, אבל הצטרף לחייהם בבקתה. מנובמבר 1969 עד אפריל 1970 חברי הלהקה לא יצאו, לא בילו, רק ניגנו בלי הפסקה. הם ניזונו מביצים, שעועית ותפוחי אדמה. לפעמים יצאו לטיולים רגליים ביער. הם המציאו שיטת עבודה בשם "הוועדה": כל חבר בלהקה מציע רעיונות, וכולם דנים בו. מי מהם שהיה כריזמטי יותר, כמו פיטר גבריאל, הצליח הרבה יותר בוועדה, ומי שלא - נדפק.

אט-אט החלו ג'נסיס להוציא את ראשיהם המנומסים ולהופיע, בייחוד מול סטודנטים. פעמים רבות צרחו עליהם: "מה זה החרא הזה? נגנו לנו ביטלס!", ופעמים אחדות הם אספו כמה מעריצים. באותו הזמן, פיטר גבריאל נדד בין סוכנויות כדי למצוא מישהו שיחתים אותם. "תעזוב את התחום", אמרו לו לא פעם, עד ששני מלאכים הצילו את המצב: האחד היה בעלים של מועדון מקומי, "הפראיירס", שהסכים לג'נסיס להופיע אצלו כלהקת הבית. השני, טוני סטראטון סמית', או בקיצור סטראט - המפיק שרצה להחתים אותם.

סטראט הקים את הלייבל "כריזמה רקורדס" שבו הוחתמו לא אחרת מאשר חבורת מונטי פייטון. הוא נדלק על ג'נסיס, הסכים לשלם להם עשרה פאונד לשבוע (כ-160 פאונד בשווי של 2020), והפיק את אלבומם השני - "Tresspass". ממש לפני שבועיים, ב-23 באוקטובר, חגג האלבום הזה יום-הולדת חמישים שנה.

כריזמה רקורדס הכירה בין ג'נסיס לבין אמן הבית שלהם, פול ווייטהד, שצייר עבורם את העטיפה. חברי הלהקה כמעט חטפו דום לב כשווייטהד הציג את הציור, ופתאום חתך אותו באמצע. זו הייתה מחווה לשיר מתוך האלבום, "The knife", שנשארה לתמיד.

השיר נפתח כך: "ספר לי שחיי עומדים להתחיל / ספר לי שאני גיבור / הבטח לי את חלומותיך האלימים / הדלק את גופך בזעם / עכשיו, בעולם המכוער הזה / זה הזמן להרוס את הרשע / עכשיו, כשאגיד מילה / התכונן להילחם על החופש שלך / עכשיו". כל שאר השירים של ג'נסיס היו מעודנים ביחד אליו. זה היה שיר שבועט בחזה. פיטר ביצע אותו באגרסיביות, ופעם אחת ב-1971 הוא אפילו ניסה לצלול לקהל בתום השיר. הקהל לא הבין מה קורה וברח באימה לצדדים, ופיטר התרסק, שבר את הקרסול והופיע בכיסא גלגלים משך תקופה. למען הסר ספק, זה לא יהיה הדבר הכי פרוע שפיטר עתיד לעשות.

"Tresspass" היה בליגה אחרת, על אף הסאונד מיקסינג הגרוע. הוא מכר כ-7000 עותקים. בשלב הזה הגיטריסט הוותיק אנתוני פיליפס החל לפתח פחד קהל היסטרי, עד כדי כך שגופו כפה עליו דלקת ריאות קשה ורופאיו ביקשו ממנו לפרוש. אז הוא פרש, ויחד איתו סולק בעדינות המתופף ג'ון מייהיו, והלך להיות נגר לשארית ימיו.

הלהקה נותרה בלי מתופף ובלי גיטריסט. הם החלו לערוך אודישנים, אבל איש לא הסתדר עם דרישותיהם ההזויות: ג'נסיס לא רצו מוזיקאים שמאלתרים, או אלי בלוז כפי שהיה באופנה בזמנו. המוזיקה שלהם תוכננה לרמה מדוקדקת של פרטי פרטים. הם לא הצליחו למצוא את מה שחיפשו, וכמעט הרימו ידיים.

מזל שאיבד עניין בדיקנס. פיל קולינס בתחילת דרכו בג'נסיס (צילום: GettyImages)

בינתיים, בפרבר נעים ליד לונדון חי אנגלי צעיר ונעים בשם פיליפ דיוויד צ'ארלס קולינס, או בקיצור - פיל. הוא גדל במשפחה פשוטה וחמה. כל חייו רדף אחר המין השני ולא הבין מאיפה באה לו הנטייה הזו, שכן להוריו היו נישואים יציבים. רק כעבור שנים, אחרי אביו נפטר, הלך קולינס למדיום הנמצאת בלונדון. האישה עצמה עיניים ואמרה לו: "תקנה לאמא שלך פרחים, ותגיד שאבא מבקש סליחה". פיל המבולבל עשה את זה, וגילה מאמו שאביו בעצם בגד בה כל ימיו.

נעסוק עוד בהמשך בחיי האהבה של פיל קולינס. בינתיים נשוב רגע אחורנית, לכשהיה ילדון. קולינס שלח יד בעולם המשחק, אפילו כיכב במחזמר "אוליבר" על פי ספרו הקלאסי של דיקנס, אבל הוא שנא את זה. בוקר אחד הודיע להוריו שהוא רוצה לתופף, והם כעסו. פיל תופף בכל זאת, על כל דבר שזז בעיר. הוא תופף כשהם ראו טלוויזיה, תופף בימים ובלילות, ברחובות ובחדר. עד גיל עשרים, קולינס תופף למעלה מ-10,000 שעות בסך הכל.

קולינס רצה רק דבר אחד - להקה לתופף בה. הוא הלך לאינספור אודישנים, ונכשל בכולם. פעם אפילו הוזמן להקליט באלבום סולו של ג'ורג' האריסון, ומרוב התרגשות תופף כל כך חזק עד שידיו השפריצו דם. קטעי התיפוף שלו הושמטו מהאלבום, וקולינס היה פגוע מזה משך שלושים שנה, עד שהביטל הרים אליו טלפון והתנצל. לבסוף יצאה מהדורה שבה שמו של קולינס הופיע.

לפיל קולינס היה יותר ביטחון עצמי מלכולנו ביחד. הוא לא התכוון לוותר. "בכלל לא ידעתי לקרוא תווים", סיפר, "אבל לא לקרוא מוזיקה זה לחלוטין משחרר בשבילי. זה העניק לי אוצר מילים מוזיקלי רחב". הוא היה מורעב, עבד בפאבים כמנקה רצפות וסדרן, ובעצם הקשיב ברוב קשב להופעות, שב הביתה וכתב הערות. הוא ראה את ג'ון בונהם האגדי, The Who, ג'ימי הנדריקס ועוד. בניגוד לחברי ג'נסיס, קולינס חסך בעצמו כל פאונד שהיה עליו. יום-יום חיפש במודעות הדרושים, ומצא רק דרישות אידיוטיות ומאכזבות (דוגמה אמיתית: "להקת קאנטרי מחפשת מתופף שקט עם כובע קאובויז").

יום אחד ב-1970 אורו עיניו למראה מודעה ממוסגרת. "זה סימן טוב", חשב, "ששילמו עבורה כסף. הם רציניים". נכתב שם: "טוני סטראתון סמית מחפש מתופף וגיטריסט של שנים-עשר מיתרים, בעלי רגישות למוזיקה אקוסטית". קולינס הכיר את סטראט מפה ומשם, ועל אף שלא התלהב מהתיאור, אמר: "פאק איט, אני הולך".

למחרת פגש "במקרה" את סטראט בפאב הקבוע שלו, "המרקיז". פיל קנה לו משקאות, התרברב על פרויקטים שעשה, וחתר לכך שיצרפו אותו לג'נסיס. סטראט אמר שהוא מוכרח להתקשר אליהם ולעבור אודישן. הוא נתן לו את המספר של פיטר גבריאל, ופיל התקשר. בצד השני ענה מישהו עם קול חולמני אך סוחף. הוא הזמין את פיל להגיע בעוד שבוע לבית הוריו, אי-שם במחוז סארי. פיל תפס איתו חבר שייבחן לתפקיד הגיטריסט, והם נסעו יחד.

"בדרך היו המון עצים!", סיפר פיל. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה נסעתי בטבע פראי. הבנתי בנסיעה עד כמה אני בחור של עיר". הם הגיעו לאחוזה של משפחת גבריאל, ונפלה להם הלסת. כשהם פתחו את האוטו, כלי הנגינה נשפכו על האדמה. הם דפקו בדלת, לבושים ברישול, ואישה אלגנטית בגיל העמידה פתחה להם. פיל הסביר במהירות שהם לא הגיעו למכור אנציקלופדיות או משהו בסגנון, אלא להיבחן ללהקה. "הו!", קראה מיסיס גבריאל, "ודאי, היכנסו! הקדמתם, אבל תרגישו חופשי לטבול בבריכה כשאתם ממתינים".

פיל הוריד את מכנסיו וקפץ לבריכה היוקרתית. הוא שחה ושחה, מקשיב לכל שאר הנבחנים על התופים. פיל שינן את כל הקטעים, עד שהכיר אותם, ונכנס חזרה בטוח בעצמו. גברת גבריאל הובילה אותו ואת חברו לחדר החזרות, שם יצא אליהם בחור נאה וגבוה בנעלי בית, ראת'רפורד הבאסיסט. הוא החווה על מערכת התופים ופיל התיישב. באותו הרגע הרים פיטר גבריאל את מבטו, וידע.

הדחף להוריד את הבגדים ולקפוץ לבריכה תמיד היה שם. משמאל: פיל קולינס, מייק ראת'רפורד, סטיב האקט וטוני בנקס, בביתו של פיל ב-1975 (צילום: GettyImages)

קולינס חזר ללונדון וחיכה בסבלנות. ברביעי לאוגוסט, 1970, הוא קיבל שיחת טלפון. לאחר שניתק, כתב ביומנו האישי: "השגתי את הג'וב עם ג'נסיס".

בשלב הזה נותר להם למצוא גיטריסט, כי החבר ההוא של קולינס נכשל במבחן. הם החלו לחפש במודעות העיתונים, עד שמצאו מודעה לא שגרתית בכלל: "גיטריסט וכותב בעל דמיון, מחפש התפתחות משותפת עם מוזיקאים גמישים מחשבתית, הנחושים לחתור מעבר לצורות המוזיקליות הקיימות כיום. סטיב". ברור לכם שפיטר גבריאל כמעט התעלף. הוא הזמין את סטיב בהתלהבות והבחור עבר את האודישן.סטיב האקט היה בעיצומם של גירושים קשים וג'נסיס הפכה למשפחה החדשה שלו.

אז יש לנו מתופף, יש גיטריסט, נשמע כמו הזמן להוציא אלבום! החברים שבו אל הבקתה שביער, מבהירים לקולינס ולסטיב האקט שהם יהיו האחרונים לבחור את חדריהם. חוקי הצעירות מהצבא חלים על פרוג-רוק, מתברר. קולינס בכל מקרה היה מאושר משגרת הנגינה הקשוחה, שכה התאימה לו. "למדתי מהם בלי סוף. אחד השיעורים החשובים, למשל, היה זה: לעולם אל תקבל את השיר והמנגינה הראשונים שעולים לך בראש. חתור עמוק יותר. שחק עם זה, חפש עוד".

ב-1971 הלהקה הבשילה לצאת האלבום הבא שלה: "Nursery Cryme". שוב היה זה האמן החתכן פול ווייטהד שצייר עבורם את העטיפה, הפעם בהתבסס על שיר מתוך האלבום: "The Musical Box". העלילה מאחורי השיר הייתה פרי המצאתו של גבריאל, מין אגדה ויקטוריאנית שאין דרך לפרש אותה מלבד בדרך שבה הוצגה לקהל בהופעות:

"בגינת ביתם שבכפר, ילדון בשם הנרי שיחק בקרוקט עם חברתו סינתיה. סינתיה הניפה את המחבט, אך בטעות ערפה להנרי את הראש. סינתיה הנסערת שבה הביתה, והפעילה את תיבת הנגינה של הנרי. מתוך הצלילים השתחררה רוחו של הנרי כאיש זקן, ורוח-הנרי-הזקן ניסתה לפתות אותה. מיד נכנסה פנימה אחות בית-החולים, והשליכה את הקופסה על הקיר, משמידה את רוחו הזקנה של הנרי".

האלבום נחל הצלחה, בעיקר - למרבה התמיהה - בבלגיה ובאיטליה. הקהל האיטלקי פשוט קלט את ג'נסיס, בפרט את המוח הציורי של גבריאל, והעריך את המורכבויות. זו הייתה התחלה של מערכת יחסים ארוכה וטובה בין ג'נסיס לאיטליה.

במכורתם, לעומת זאת, סירבו להתרגש. בעיתונות הבריטית נכתב שג'נסיס הם חבורת מסוממים, מה שבהחלט לא היה נכון, שהלא גבריאל בז כל חייו למי שמשתמש בסמים כדי לשנות מצבי תודעה. בנוסף נטען שאיכות הצליל באלבום לא טובה, וזה נכון בהחלט. אבל ג'נסיס התנשאו על האמירות האלה.

ההתנשאות הפכה לבעיה. היא התבטאה גם בהופעות שלהם. את ג'נסיס לא עניין קהל שיכור וצווח שמחפש בנות, הם ציפו שיקשיבו בסבלנות למוזיקה המרובדת שלהם. אט-אט פיטר גבריאל הבין שלא כדאי לו להתנתק מהקהל שלו, ועליו למצוא דרך טובה יותר לתקשר. אוהו, מה שהוא מצא.

ג'נסיס החרוצים החלו לעבוד על האלבום הבא שלהם, "Foxtrot". באותם ימים הקהל הלך וגדל בהדרגה, ופיטר ניצל את ההזדמנות כדי לפתח את ההופעות. היה לו זמן רב בין השירים בגלל שהנגנים נדרשו לכוון את כליהם כל פעם מחדש, כדי לייצר את גוון הצליל המסוים של השיר הבא. את השקט המביך וחריקות הכלים החל גבריאל לנצל כדי לספר מעשיות, כמו זו שצילקה אתכם לפני כמה פסקאות.

פיטר החל לחמוק מהבמה ולשוב מחופש. הוא גילח את אזור הפוני שלו בצורת משולש, צבע את פניו בלבן ועיניו בשחור, וכך בתאורת האולטרה סגול נראה כמו ראש מרחף. "זו דרך זולה להכניס אותנו לעיתונים", אמר, וכך היה. זה היה קמפיין חינמי ללהקה שלא היה לה כסף לכלום באותה תקופה.

ההופעות הפכו לחוויה מענגת, עוטפת ורב-חושית. מי שהיה שם לא שכח זאת. גבריאל בילה שנים בלחקור את תת-ההכרה של קהליו, להפעיל ולגרות אותו עם הפתעות. הפתעה גדולה נכונה לקהל שלו ב-28 בספטמבר, 1972, ימים ספורים לפני צאת "Foxtrot": הלהקה הופיעה בהיכל גדול ומיינסטרימי בדבלין. לפתע פיטר נעלם ושב לבמה עם שמלה אדומה סקסית, וראש שועל פרוותי!

הקהל היה בהלם רציני. גם חברי הלהקה, שלא ידעו מזה, נדהמו. פיטר ראה איך כולם מביטים בו, וחשב: "הא, זה טוב". למעשה זה היה רעיון של איש היח"צ של כריזמה רקורדס, והוא קידם את הלהקה משמעותית: כל העיתונים סיקרו את האירוע, ושכר הלהקה, שהיה עד אז 35 פאונד להופעה, עלה ל-350 פאונד.

בשמלה אדומה וסקסית וראש של שועל, פיטר גבריאל בהופעה ב-1973 (צילום: GettyImages)

מטפס למקום ה-12 במצעד האלבומים הבריטי, והשיר האחרון בו, "ארוחת הערב מוכנה", הופך ליצירה אהובה על הקהל, ובצדק. היא מורכבת משמונה פרקים הנפרסים על פני 23 דקות. שזורים בה רפרנסים מהמיתולוגיה המצרית והיוונית, התנ"ך, הברית החדשה, מונטי פייתון ועוד. בפרק הראשון של היצירה, איש אחד יושב עם אהובתו בבית וחווה הבזקים על-טבעיים. בחלק האחרון, נבין כי ביקום הזה ישנה טאוטולוגיה, הדברים שווים לעצמם, ישנה השגחה אלוהית; מלאך יעמוד מול השמש, יבכה לנו לחזור לביתנו, לירושלים. מובן לכולנו שפיטר גבריאל כתב את זה.

אתם בטח תוהים מה לעזאזל קורה בין הפרקים, אך לא אפרט כי העורך יערוף לי את הראש עם מחבט קריקט. הנה הסבר מספק ויזואלית:

בסוף של "Supper's Read" האדם מתאחד עם אהובתו, אלוהים והעולם. זוהי אחדות החיים, ה-Oneness. הרומנטיקה הזו אפיינה את גבריאל, שבניגוד ליתר חברי הלהקה היה נשוי. בביתו שבאנגליה חיכו לו אשתו ג'יל, התינוק שבבטנה ושבעת חתוליו. פיטר התגעגע.

הוא הלך ונעשה נועז פרפורמטיבית, עם יותר ויותר תחפושות. כאשר הלהקה החלה להופיע בארצות הברית, פיטר הגדיל לעשות והתחיל לרחף מעל לקהל באמצעות כבל, אך הפסיק עם המנהג זה כשאחד החבלים הסתבך סביבו וכמעט חנק אותו למוות בהופעה בניו-יורק. באותה תקופה קולינס קצת התעצבן מעניין הפרפורמנס. הוא האמין שהעיקר זה המוזיקה, הלב והפשטות, וכעס כשגבריאל לא הצליח להתקרב למיקרופון לפעמים מגודל המסכה.

"הזמר במסיכה"? פיטר גבריאל עשה את זה כבר בתחילת שנות השבעים. פה למשל הוא נימפת מים (צילום: GettyImages)

לפיטר גבריאל היה כושר כתיבה מסתורי. הוא אהב קומפוזיציה מורכבת, לחנים היוצרים פרצי רגשות, תכנים עמוקים ודקדנטיים. הקשרים פואטיים רחבים. פיל קולינס אהב פשטות. הוא העריך את אלטון ג'ון, רצה ליהנות מהחיים ולכתוב על אהבה. הוא חשב שחברי הלהקה קצת דפוקים רגשית כי גדלו בפנימייה ולא בחיק משפחתם.

בזמן ההופעות החלה אשתו של פיטר, ג'יל, לחוות סיבוכים עם הריונה. הוא הופיע באמריקה ולא ידע איך לעזור לה, ואיש מחבריו לא הבין באמת. הם היו ילדים, לא אנשי משפחה, בפרט פיל קולינס הוורקוהוליק, שרק בעתיד הרחוק מאוד - סביב 2006 - יפרוש זמנית ממוזיקה אחרי הידרדרות פיזית ונפשית וישקיע בכל ילדיו.

קולינס של שנות השבעים היה מוזיקאי טוטאלי. הוא משלשל תחת דלתות החברים פתקים עם הערות לשיפור אחרי כל הופעה. בין מחנה קולינס למחנה גבריאל נוצרו מתחים. הגיטריסט האטמוספירי האקט תומך בגבריאל, אך הוא אישיות מכונסת שלא נוטה להתבטא. להאקט ולגבריאל הייתה תפיסה דומה, חובבי המיסטיקה ייהנו לדעת כי שניהם נולדו יום אחר יום והם בני מזל דלי עקשניים, מוסרניים וערכיים.

דמיון-שיגיון-חלום שהוביל לפיצוץ הבלתי נמנע

אנו מגיעים ל-1973, ולאירוע מופלא. התפוצצות רגשית ומוזיקלית. היה זה צאת האלבום Selling England by the Pound, אלבום משנה חיים. יצירת מופת. אין מה לעשות, פיטר גבריאל ופיל קולינס הם שני קצוות טובים. האחד מסתבך בחבלים ובדימויים מופשטים, השני חותר לעממיות, ונוצר לנו שביל זהב מצוין, קוקטייל מיסטי. הם כתבו את "Selling" מבקתת ההתבודדות, פרפקציוניסטיים ונחושים יותר, ובחרו בשם בהשראת תעמולה של מפלגת הלייבור.

ווייטהד כבר לא עבד ב"כריזמה" ואת השער ציירה הפעם אמנית אחרת בשם בטי סונוויק. ב-Selling הם יצאו נגד הבדלי המעמדות בבריטניה, לרבות המעמד העליון שגידל את רובם. הם לחמו בחומרנות, בשחיתות שלטונית, מושגי הזמן והמרחב. האלבום הגיע למקום השלישי ברשימת הנמכרים ביותר, ולמקום 17 במצעדים, וסוף-סוף ג'נסיס הושגה הצלחה מסחרית כלשהי. אך שיאי האוונגרד שלהם טרם נפרצו. הנה זה בא.

ב-1974 הוציאה הלהקה אלבום בשם "The Lamb Lies Down on Broadway", והסיפור מאחוריו פורץ את גבולות ההזיה. כמובן, זה שוב דמיון-שיגיון-חלום של פיטר גבריאל, ובו עבריין צעיר בשם ראל, החי בניו-יורק, יורד מתחת לאדמה כדי להציל את אחיו ונלחם ביצורים מיסטיים. הוא חווה סכיזופרניה, פיצול אישיות, התעלות חוץ גופית או אלף פרשנויות אחרות שהוצעו למלל בייאוש מאזיניו. בסוף, אני חושבת, ראל מתאחד עם "It", כל הקיים סביבו וכו'.

את העטיפה הפעם עיצבה חברה אחרת, והנה פאן פקט מוזר: זו אותה חברה שעיצבה את האלבום "בדרך שלך" לאתניקס. עלילות ראל נכתבו על שרוול העטיפה, והלהקה הופיעה איתו לפחות 100 פעמים. הם החלו להתקין מאחוריהם שלושה מסכים עם אפקטים. בנוסף, היות שמוסר ההשכל הוא (ככל הידוע) על הגעת הנפש אל עצמה, גבריאל הביא כפיל שיופיע בצד השני של הבמה אחרי פצצת עשן. לפתע היו שני פיטר גבריאלים.

פיטר גבריאל מעופף על הבמה מעל חבריו ללהקה בהופעה של ג'נסיס ב-1974 (צילום: GettyImages)

באותם ימים התינוקת החדשה של פיטר גבריאל הוכנסה לאינקובטור לשלושה שבועות. הוא סבל מהמרחק ומחוסר יכולתו להיות אב ובעל, וכן הרגיש שהלהקה מתנהגת באופן מכני, חונקת את חופש הביטוי שלו וביקורתית כלפיו. לחברים נעשה קשה עם הטקסטים ההזויים ותהליכי הכתיבה הבודדים שלו. בנוסף, גבריאל נאלץ לסרב להזדמנות עסקית מהבמאי וויליאם פרידקין ("מגרש השדים"), שרצה להסריט אחד מסיפוריו. הוא עשה זאת לטובת הלהקה.

The Lamb משקף את המחלוקות. " משקף את המחלוקות ביניהם. המילים של גבריאל נכתבו בנפרד מההלחנה, הן ארוכות מדי ולא תמיד יש הרמוניה בין הכל. יצאו מזה 94 דקות שדורשות הרבה, הרבה סבלנות. אט-אט החל גבריאל לחלום על קריירה משל עצמו. היה זה עניין של זמן עד שיפרוש, וזה דרמטי כאילו ג'אגר יעזוב את הסטונז. אבל זה קרה.

דרמטי כמו שג'אגר יעזוב את הסטונס. פיטר גבריאל בתחפושת על הבמה, סביבות 1974 (צילום: GettyImages)

ההופעה האחרונה של ג'נסיס עם פיטר גבריאל (מלבד שיתופי פעולה מאוחרים) הייתה אמורה להיות בצרפת. היא בוטלה כי לא נמכרו מספיק כרטיסים, וזה הוסיף למרמור הכללי. חברי הלהקה היו מותשים, בחובות של מאות אלפי פאונד, ובכל זאת עצובים על עזיבתו. עם השנים העידו שפיטר פשוט התבגר יותר מהר מהם. הוא בעצמו הודה שיש לו יש קרינג' מהדברים שעשה בג'נסיס.

הוא הקים מוסד מיוחד לתרבות ואמנות, סייע בפרויקטים הומניטריים לאפריקה, ובסופו של דבר תחזק קריירת סולו לתפארת. בסופו של דבר הוא מצא את נתיב הזהב למוזיקה מיינסטרימית יותר, והוציא אלבומים שזכו להצלחה מסחרית ביניהם "So" ו-"Us"; גרף שישה פרסי גראמי ופרסים נוספים, ואפילו זכה בפרס "איש השלום" היוקרתי בשנת 2006. ב-1994 הוא התגייס למען הסכמי אוסלו, והגיע להופעה כפולה בישראל ובמצרים (יחד עם מופע החימום שלו: לו ריד). ההופעה שהייתה אמורה להיערך בטאבה בוטלה מסיבות פוליטיות פנימיות, ולבסוף הועתקה לנמל אילת ואף שודרה בטלוויזיה. המשך היחסים בין ישראל לגבריאל היה כבר פחות מוצלח, כשגבריאל תקף בחריפות את מדיניות הממשלה הישראלית בשטחים, וקרא לחרם אומנותי נגד ישראל, ואף להדחתה מהאירוויזיון.

פיטר גבריאל מקבל את פרס "איש השלום" ברומא מידיהם של זוכי פרס נובל לשלום מירייד מגוואייר מצפון אירלנד ונשיא פולין לשעבר לך ואלנסה, 2006 (צילום: AP)

אנחנו ב-1975, וג'נסיס נשארה ללא הפנים המוכרות שלה והכוח המוזיקלי המוביל שלה. הם בחנו 400 סולנים אחרים, ובמקביל מיהרו להקליט את המוזיקה לאלבום הבא, "A Trick Of The Tail", כשפיל קולינס שר להם כפתרון ביניים. קולינס תמיד עשה לגבריאל קולות רקע, אבל בגדול הוא סלד מתפקיד הסולן למעט שתי בלדות צנועות שתרם באלבומים הקודמים. לדעתו, כל שעל הסולן לעשות זה לעמוד באמצע להזיז את הטוסיק. "הדבר המכובד ביותר בלהקה זה המתופף", אמר. "להקה גרועה עם מתופף טוב, עדיין תישמע טוב".

אבל אפילו אשתו הראשונה (מתוך שלוש), אנדריאה, אמרה לפיל שלדעתה הוא צריך לשיר תמיד. הסגנון שלו היה אחר לגמרי. גבריאל התבודד והקליט בנפרד, ואילו קולינס ביקש מהם לנכוח ולתת הערות. בהופעה הראשונה בלי גבריאל בקנדה הקהל זרם עם השינוי, מלבד מעריץ אחד שעמד שם בעקשנות עם גלימה וכנפי עטלף, כמחווה לסולן המקורי.

פיל קולינס שינה לחלוטין את הצורה של ג'נסיס. הוא עלה לבמה עם זקן, טי-שירט וג'ינס. האלבום החדש שלהם, "A Trick Of The Tail" הגיע למקום השלישי במצעד המכירות הבריטי, כשבשירים כמו "Mad Man Moon" ניתן לשמוע את תחילת הפיל קולינסיות הטהורה שאנו מכירים מקריירת הסולו המצליחה שלו. איכות הסאונד עלתה משמעותית והמוזיקה הפכה נקייה ומהוקצעת.

ג'נסיס מודל 1975 בניו יורק: פיל קולינס וראת'רפורד עומדים ברקע, יושבים מקדימה טוני בנקס, סטיב האקט וביל ברופורד (צילום: GettyImages)

הלהקה עברה לעיירה ציורית בהולנד, בעיקר כדי לברוח ממס ההכנסה הבריטי, והוציאה עוד אלבום: "Wind & Wuthering". זה היה האלבום האהוב על הקלידן טוני בנקס, שמצא לעצמו יותר מקום לביטוי. האלבום הגיע למקום ה-26 במצעד האמריקאי ועניין קהל חדש. הסינגל "Your own Special Way" גרף תשבוחות, ואת האצטדיונים החלו למלא הפעם ברבבות צופים בכל הופעה.

איך הגיבו לזה טהרני הפרוג-רוק? הם פחות או יותר מרטו את פאות הלחיים שלהם. זה החריד אותם לעומק. נטשו אותם, בגדו בהם. זה היה שידור חוזר של הזעם שיצרה הגיטרה החשמלית של בוב דילן בפסטיבל ניופורט. זה לא הג'נסיס שהם התאהבו בה. הג'נסיס הזאת מתה. יש אנשים שלא סלחו לפיל קולינס על זה עד היום.

כשקולינס עבר לקדמת הבמה, תפקיד המתופף הפך לבעיה. באולפן אין בעיה שקולינס יקליט את קטעי השירה והתופים בנפרד, אבל בהופעות חיות זו הייתה משימה מסובכת מדי. הלהקה שכרה את שירותיו של ביל ברופורד, מי שנחשב לאחד מהמתופפים הגדולים של עולם הרוק המתקדם בזכות תקופתו עם "קינג קרימזון" ולהקת "יס". ברופורד הצטרף ללהקה בהופעות (ואף תועד בשני אלבומי לייב של הלהקה), בעוד קולינס המשיך לנגן על התופים באלבומי האולפן. בשנת 1976ברופורד ביקש להמשיך הלאה, ולאחר כמה אודישנים כושלים, קולינס טען שאין אף מתופף בריטי שיוכל להחליף אותו. הם פנו אל השוק האמריקני ושכרו את שירותיו של צ'סטר תומפסון, מתופף להקת "האימהות" האגדית של פרנק זאפה. תומפסון הצטרף ללהקה כמעט בכל סיבובי ההופעות שלהם מ-1976 ועד 2007 למעט סיבוב הופעות אחד - עוד נחזור אליו.

ג'נסיס כבר לא בריטית ולבנה לחלוטין. צ'טסר תומפסון מצטרף ללהקה בהופעות (צילום: GettyImages)

ב-1977. בימים שבהם הלהקה השלימה את המיקס לאלבום ההופעה "Second's Out", כולם הרגישו שהם מתבטאים יותר מלבד סטיב האקט. הוא החל לעבוד על חומרי סולו משלו, וחברי הלהקה רמזו לו שזה לא לעניין. להאקט היה קשה להביע את רגשותיו, והיה לו קשה במיוחד בלי גבריאל. ערב אחד הוא התקשר לראת'פורד ואמר: "אתה יכול בבקשה להודיע לכולם שעזבתי?". נרשם ביומן כדרך מעניינת להיפרד.

החברים היו המומים מהעזיבה, אבל לא נלחמו להשיבו. אל תדאגו לו, האקט המוכשר פרח עם קריירת סולו שחנוני-מוזיקה מעריכים ואוהבים, וג'נסיס זכו לעוד ביקורות נלהבות על אלבומם החדש. לפי דעתו של מתופף הפו פייטרס, טיילור הוקינס, "Second's Out" הוא "התנ"ך של המתופפים" (תומפסון אחראי לכל קטעי התיפוף באלבום, למעט שיר אחד עליו הופקד ברופורד). המגזין מלודי מייקר הכתיר אותם כלהקת השנה.

האלבום הבא, "…And Then They were Three…", הגיע למקום ה-14 בבילבורד וכונן את מעמדם במיינסטרים. אלו לא היו ימים קלים לפיל קולינס, שגילה שאשתו בגדה בו. הוא עוד יכתוב על כך באלבומי הסולו המצליחים שלו. את אשתו הבאה ג'יל הוא פגש ב-1980, והם הביאו לעולם את השחקנית המוכשרת לילי קולינס ("אמילי בפריז"). כשהשניים האלו התגרשו, ג'יל הודיעה קהל עם ועדה: "אני לא מוכנה לשמוע על זה באלבום הבא שלך!".

האמת היא שקולינס עצוב מכך שלא הצליח להחזיק אף נישואין, גם לא בפעם השלישית, אבל הקריב הכל בשביל המוזיקה. קריירת הסולו שלו הרקיעה לשחקים וקידמה גם את ג'נסיס, הוא שיחק בסדרה "מיאמי וייס" והקליט פרויקט אחר - ממש באותו האולפן עם ג'נסיס, כשהוא רץ בין החדרים. "מוזיקה העניקה לי יותר מכל מה שדמיינתי", כתב באוטוביוגרפיה שלו, "אבל היא גם לקחה ממני יותר משפחדתי שתיקח".

יצירת המופת האמיתית של פיל קולינס, בתו - לילי (צילום: נטפליקס)

ב-1980 יצא האלבום הפופי והכיפי "Duke", וכעבור שנה הושק "Abacab". הלהקה חיה באולפן פרטי בשם "החווה" והמשיכה לייצר פופ המונים. סוף-סוף הרגיש פיל בנוח לרדת על החבר'ה של הרוק המתקדם. הוא סיפר שפעם פגש את דיוויד גילמור מפינק פלויד, והוא היה בדיוק הבנאדם שפיל קיווה שהוא לא יהיה.

האלבום שיצא ב-1983, בשם הפשוט "Genesis", היה מבחינת מחנה-פיל-קולינס ראשון במעלתו. ראוי לציין לטובה כמה שירים מצויינים ממנו, כמו השיר "That's All", שמבליט את האיכויות הווקליות שקולינס פיתח.

Invisible Touch (1986), We can't Dance (1991) יצאו בשנים הבאות. שירים מתוכם מככבים בראש ההאזנות ללהקה בספוטיפיי, גם היום. הם נחלו הצלחה מטאורית. מחנה פיטר גבריאל מסרב נאמנה להקשיב להם. ג'נסיס מילאו אצטדיונים, וערכו עסקאות עם ספונסרים ותאגידים גדולים.

אמנם התהילה אמרה את שלה, אך המוזיקאים שמרכיבים את ג'נסיס החלו לשמור את החומרים הטובים ביותר לפרויקטים מהצד. בחלק מהשירים, הם חיפפו, וגם להם עצמם נדמה היה שהם הופכים למעין גימיק, מכונה נטולת לב, כבנבואה של גבריאל. ב-1996, פיל קולינס עזב את הלהקה ושלח את בנקס וראת'פורד לכתוב את הפרק הטרגי בתולדות הלהקה.

השניים התעקשו להמשיך בלי הסולן הדומיננטי, וייבאו זמר חדש בשם ריי ווילסון. כריס תומפסון, המתופף הוותיק שליווה את הלהקה במשך עשרים שנה בהופעות, ביקש להצטרף ללהקה באופן רשמי במקום קולינס שפרש - אך הלהקה החליטו להביא במקומו בחור ישראלי בשם ניר צדקיהו, חבר "החברים של נטאשה" בעבר. הכישלון האמנותי היה שני רק לכישלון המסחרי. בעיתונים אמרו: "לג'נסיס ולווילסון אין כבוד לעצמם". כרטיסים לא נמכרו להופעות והלהקה התפרקה. צדקיהו אגב דווקא המשיך לקריירה נאה, ועבד בהמשך עם אמני ענק כמו כריס קורנל ויהודה פוליקר.

פיל קולינס, טוני באנקס ומייק ראת'רפורד מודיעים על האיחוד המרגש, מרץ 2020 (צילום: AP)

ג'נסיס המשיכו לערוך מפגשי מחזור, הוציאו סרטים תיעודיים ומארזי מוזיקה ועשו כמה הופעות איחוד. חברי הלהקה נכנסו להיכלי הרוק וזכו בפרסים, ביניהם המעמד הנדיר "Prog God" שניתן לטוני בנקס ולפיטר גבריאל מאקדמיית הרוק המתקדם של לונדון. ראת'פורד היווה השראה לרבים, כמו הבסיסט של איירון מיידן סטיב האריס שהגדיר אותו כאליל. בנקס נחשב לאחד הקלידנים המוערכים בעולם המוזיקה. כיום הם עדיין בטבלת המוזיקאים המרוויחים ביותר בהיסטוריה.

בכל-כך הרבה צמתים יכלה ג'נסיס להרים ידיים. כל-כך הרבה אנשים ניסו להנמיך את הלהבה שלהם. במקום, הלהקה הייתה אורגניזם שמחליף ומאתגר את עצמו בלי הרף. הם נטלו את כל הסיכונים האומנותיים האפשריים, הפיחו השראה ותקווה ונגעו בכל סוגי הקהל. הסיפור שלהם מדהים, ונראה שהוא מסרב להיגמר. במרץ 2020, אחרי אינספור הודעות פרישה של פיל קולינס מעולם המוזיקה בעקבות בעיות בריאות, שלושת החברים הודיעו שהם יצאו לסיבוב הופעות חדש. האיחוד שתוכנן ל-2021 בינתיים עומד בסימן שאלה בעקבות התפרצות נגיף הקורונה, אבל אחרי כל מה שהם עברו, אפשר לקוות שהם לא יתנו לזה לעצור בעדם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully