נוסטלגיה יכולה להיות דבר מזויף, מתעתע ושקרי, אך לא במקרה של "שכחו אותי בבית", שחוגג כעת שלושים שנה לצאתו. הזדמן לי במקרה לצפות בו בחורף שעבר, ואני יכול להעיד שהוא נותר מרגש, סוחף ומופתי כשהיה.
את הסרט, כזכור, כתב ג'ון יוז וביים כריס קולומבוס, ומקולי קאלקין מככב בו בתור ילד שנותר לבד בבית בחופשת חג המולד, אחרי שמשפחתו שכחה אותו מאחור במהלך נסיעתה לפריז, ומוצא עצמו נאלץ להתמודד עם שלל איומים דמיוניים ואמיתיים - בראשם שני פורצים המשתוקקים לפרוץ למעונו.
לא אגזים אם אומר שזה סרט עם איכויות היצ'קוקיאניות. התסריט שלו מתגלה למעשה כהתגשמות כל הפנטזיות אך גם כל הפחדים של הילדות. נוסף לכך, הוא עוסק גם בקשר המטאפיזי בין אם לבנה וברוח של חג המולד. התוצאה יפה בצורה בלתי רגילה.
"שכחו אותי בבית" הוא מה שנהוג לכנות בהוליווד "תאונה שמחה". אף אחד לא התכוון ליצור כאן סרט על-זמני, אבל כל הכוכבים הסתדרו בשמים, ואיפשרו לתסריט המבריק לצאת לפועל בצורה הטובה ביותר. קצרה היריעה מלמנות את כל האלמנטים המעולים כאן, אז נציין רק את המובן מאליו: הליהוק ותצוגת המשחק של מקולי קאלקין, ילד פלא חד פעמי שבלעדיו, הסרט לא היה אותו דבר.
וכמו כל קלאסיקה, גם במקרה של "שכחו אותי בבית", הסיפורים שמסביב מעניינים לא פחות מהסרט עצמו, אז לרגל חגיגות השלושים - הנה שלושים עובדות על עשייתו והמורשת שלו.
1. "שכחו אותי בבית" הכניס כמעט 500 מיליון דולר, שבר שיאים קופתיים והפך מיידית לקלאסיקה מודרנית, אך לפני שהגיע לאקרנים, איש לא האמין בו.
אפשר להבין למה: בזמנו, השוק נשלט בידי סרטים עמוסי הורמונים שהעמידו במרכזם גברים סוג אלפא, מל גיבסון, ארנולד שוורצנגר וכדומה. "שכחו אותי בבית", לעומת זאת, היה קומדיה נטולת כוכבים לכל המשפחה, שהגיבור שלה הוא ילד אלמוני. נוסף לכך, הבמאי כריס קולומבוס עדיין ליקק את הפצעים מכישלון סרטו הקודם, "מלון הלבבות השבורים". כתוצאה מכל זה, אולפני וורנר דחו את התסריט ואולפני פוקס קיבלו אותו אבל העמידו תקציב נמוך. השחקנים הבכירים יחסית בצילומים היו ג'ון הרד, שגילם את אבא של קווין, ודניאל סטרן וג'ו פשי, שגילמו את הפושעים, ולפחות לפי פרסומים שונים - שלושתם חשבו שהסרט ייכשל. הצלחתו התגלתה כאחת ההפתעות הגדולות והנעימות בחייהם.
2. בעת יציאת הסרט, המבקרים הכי חשובים ומשפיעים בארצות הברית היו ג'ין סיסקל ורוג'ר איברט, והשניים קטלו אותו בתוכנית הטלוויזיה שלהם.
"זה התפקיד הגרוע הראשון בקריירה של ג'ו פשי", חרץ סיסקל. "הסלפסטיק צפוי והתסריט לא מבריק דיו. הילד היה צריך להיות מפוחד יותר וחכם יותר. מורגשת כאן עייפות החומר של הנוסחה של ג'ון יוז". איברט, מצידו, הסכים והוסיף - "הבעיה של הסרט היא שהוא לא מציאותי מספיק". השניים סיכמו שהקונספט מעניין, אבל הביצוע מאכזב. הקהל חשב אחרת.
3. ג'ון יוז לא אהב שנוגעים לו בתסריטים, אבל כריס קולומבוס בכל זאת העז לשכתב אותו קמעה, ולקחת אותו לכיוון קצת יותר סנטימנטלי ממה שהיה במקור הקומי. בין השאר, הוא הוסיף דיאלוג שבו מארלי, השכן המאיים למראה אך טוב הלב, מספר לקווין על הנתק מנכדתו. בהמשך לכך, נוספה גם סצינת הסיום המרגשת בה השניים מתאחדים.
4. תקציב הסרט היה פחות מעשרים מיליון דולר - סכום נמוך יחסית גם במושגים של תחילת שנות התשעים, שהצר את צעדיו של הבמאי כריס קולומבוס. הוא תיכנן לצלם כמה סצינות בהן קווין חולם שחפצים שונים מתעוררים בתוך הבית ורודפים אותו, אבל הן היו יקרות מדי להפקה ונשארו על הנייר בלבד.
5. המלהקת של הסרט היתה ג'אנט הירשנזון, מי שמאוחר יותר גם ליהקה את ילדי הפלא לפרק הראשון בסדרת העיבודים הקולנועיים של "הארי פוטר". ג'ון יוז כתב את התסריט של "שכחו אותי בבית" במחשבה על מקולי קאלקין, אותו הכיר מסרטו "הדוד באק", אבל היא בכל זאת בדקה גם אופציות אחרות - ואף אחת מהן לא השתוותה לילד הפלא. "היתה לו איכות מיוחדת שלא היתה לאף אחד אחר", אמר קולומבוס. "כל מי שפגש אותו מיד התאהב בו ומיד קלט שמדובר בכוכב של ממש".
6. בכמה הזדמנויות בשנים האחרונות, כריס קולומבוס סיפר על שיחותיו עם מרטין סקורסזה, שביים את ג'ון פשי לפניו ואחריו, למשל ב"השור הזועם", "החבר'ה הטובים" ו"האירי".
"הוא סיפר לי שג'ו אמר לו שלמרות כל התפקידים שעשה, הקהל מזהה אותו בעיקר עם 'שכחו אותי בבית'. גם כשצילמו את 'האירי', עוברי האורח רצו לדבר איתו רק על זה", דיווח קולומבוס. "אמרתי לסקורסזה - 'מה אני יכול להגיד? את הסרטים הכי טובים שלו הוא עשה איתך. אני מתנצל".
7. פשי אכן היה מורגל בזמנו להשתתפות בסרטים מחוספסים לקהל בוגר יותר. מתוך הרגל, הוא שכח שמדובר בצילומים לסרט לכל המשפחה וקילל ללא הרף, כשהמצלמה פעלה וגם כשלא. מרוב שחזר על המילה האסורה שמתחילה ב-F, הבמאי הציע לו להגיד "Fridge" כתחליף.
8. לעריכה המצוינת של הסרט אחראי ראז'ה גונסל, מי שקודם לכן עבד עם קולומבוס ב"מלון הלבבות השבורים". בסוף שנות התשעים הוא הפך לבמאי בזכות עצמו: לראשונה עמד מאחורי המצלמה בפרק השלישי של "שכחו אותי בבית", ומאוחר יותר זכה להצלחה קופתית עצומה עם שני הפרקים הראשונים בסדרת העיבודים הקולנועיים ל"הדרדסים". לאחרונה כשל עם "מילה של כלב" המושמץ.
9. כמו הרבה דברים בסרט, גם אחד הרגעים הכי איקונים שלו לא היה מתוסרט. מדובר ברגע שבו קווין שם אפטר שייב וצווח כשידיו עוד צמודות לפניו. התכנון היה שיסיט את הידיים, כפי שרוב האנשים היו עושים במצב הזה, אבל קאלקין השאיר אותם צמודות, ולמרות שצולמו עוד כמה גרסאות לקטע הזה, קולומבוס קיבל את עצתו של גונסל ובחר בגרסה הראשונית.
10. הליהוק שהירשנזון הכי גאה בו הוא של מרלי, השכן של קווין שהופך מהסיוט הכי גדול שלו לאחד מחבריו הטובים. מגלם אותו רוברטס בלוסום, שהתחיל את הקריירה שלו בשנות השישים, אך נותר אלמוני למדי. "חיפשתי שחקן שתביט בו וישר תגיד 'אוקיי, הנה מישהו שיכול לרצוח אותך עם גרזן", אמרה עליו המלהקת. "היו לו פנים נהדרות ומפחידות, אבל הוא היה שחקן מקסים".
11. דניאל סטרן הסכים להשתתף בסרט במחשבה שהצילומים יימשכו שישה שבועות. כשהמפיקים הודיעו לו כי שירותיו יהיו דרושים לשבועיים נוספים, אך סירבו לפרגן לו בתוספת תשלום, הוא אמר להם יפה שלום. במקומו, לוהק דניאל רובאק, שהסכים לתשלום נמוך יותר, אבל בעקבות חוסר הכימיה שלו עם פשי, העיפו גם אותו וחזרו עם הזנב בין הרגליים לסטרן, שהפעם קיבל את התוספת. רובאק, מצדו, נפגע מאוד - אבל התנחם בכך שבכל זאת קיבל כסף, והשתמש בו כמקדמה לרכישת בית.
12. הקשר המטאפיזי בין קווין ואמו כל כך חזק, שהוא השפיע גם על החיבור בין מי שמגלמים אותם - קתרין או'הרה ומקולי קאלקין. לפי עדותה של השחקנית, כשהשניים נפגשו לפני כמה שנים באירוע, הוא נפל על צווארה בקריאות "אמא" והיא בתגובה ענתה לו "בייבי". מרגש.
13. ג'ון קנדי, המגלם את סולן להקת הפולקה שמציעה לאמא של קווין טרמפ, צילם את כל הסצינות שלו ביממה ארוכה אחת - ואילתר את כל השורות. למעשה, הוא השתתף בסרט כטובה לשותפו הוותיק ג'ון יוז, וקיבל תמורת מאמציו 414 דולר בלבד, מה שבדיעבד הותיר אותו עם תחושה מרה.
14. הסרט ניסה להיות ריאליסטי ככל האפשר. בין השאר, ג'ון יוז ישב וטרח לסתום כל חור עלילתי שעלול לסתור את היתכנות המאורע המחולל - העובדה שהוריו של קווין לא שמו לב להיעדרותו. כך, בין השאר, חדי וחדות העין יבחינו כי האבא זורק בהיסח הדעת לפח את הכרטיס של בנו בערב הטיסה, מה שמסביר למה איש בחברת התעופה לא שם לב למחרת לנוסע החסר.
15. מה שפחות ריאליסטי הוא העמידות של שני הפושעים מול המגננה האלימה של קווין. לפני כמה שנים, פנה האתר Mental Floss לרופא ריאן סן קלייר כדי לבדוק מה היה קורה להם במציאות. התשובות מחרידות: רובה האוויר, הלהביור, המגהץ, המעדר וכיוצא בכך היו גורמים להם לעיוורון, לשברים, לנכות קשה וככל הנראה גם למוות - וזה עוד לפני תום הסרט.
16. בהקשר זה, הטרנטולה שמטיילת מעל פניו של הפורץ בגילומו של דניאל סטרן היתה עכבישה על אמת. "הם אמרו לי שיש להם גם אחת מגומי, אבל הם ישתמשו בזו האמיתית", סיפר. "שאלתי אותם אם הם בטוחים שלא אמות מזה, וכולם נראו מאוד רגועים, אז נתתי להם לשים לי אותה על הפרצוף".
17. סרט הגנגסטרים בשחור-לבן שבו צופה קווין בטלווויזיה הוא יצירה פיקטיבית לחלוטין שסצינות מתוכה צולמו במיוחד לכבוד "שכחו אותי בבית", וזה נעשה בצורה כל כך מדויקת, עד שרבים נפלו בפח. סת' רוגן, למשל, צייץ לפני שנתיים "כל הילדות שלי, הייתי בטוח שזה סרט אמיתי". כריס אוונס ענה לו בתגובה "זה לא?" ומאות אלפי גולשים וגולשות הביעו הזדהות עם התחושות. עוד סיבה לבלבול היא שלסרט הפיקטיבי יש שם שמצלצל מוכר - "Angles with Filthy Souls", וזאת בהשראת "Angels with Dirty Faces", קלאסיקת פשע קולנועית שיצאה ב-1938.
18. בין השחקנים שמגיחים לכמה שניות אפשר למצוא גם את הופ דיוויס, באחד מתפקידיה הראשונים, כעובדת דלפק בשדה התעופה. מכאן והלאה היא תפתח קריירה מרשימה שכוללת ברקורד שלה את להיטי האינדי "אודות שמידט" ו"אמריקן ספלנדור", הופעות כהילרי קלינטון וכאמא של איירון מן ואת הגרסה האמריקאית של "בטיפול", ובקרוב גם נראה אותה בגרסה האמריקאית של "כבודו".
19. גם קיראן קלקין, אחיו של מקולי, מגיח לסרט - וזאת כפולר, בן דודו של הגיבור, הנוהג להרטיב את המיטה. השחקן היה בן שמונה בזמנו, ועם הזמן פיתח קריירה קולנועית מרשימה יותר משל אחיו הגדול. בעשור האחרון אפשר היה לראותו בסרטי אינדי מוערכים כמו "סקוט פילגרים נגד העולם", "מרגרט" ו"ווינר דוג"
20. מי שלא פיתחה קריירת משחק היא הילרי וולף, המגלמת את מייגן, אחותו של קווין. השחקנית הצעירה נטשה את המסך לאחר שהופיעה גם ב"שכחו אותי בבית 2", ותחת זאת הפכה לג'ודוקא שאף ייצגה את ארצות הברית בשתי אולימפיאדות.
21. בשלב מסוים, מביט קווין בזעזוע בתמונה של זוגתו הפצלוחה של אחיו השנוא באז. כריס קולומבוס לא רצה להשתמש בתמונה של בחורה אמיתית לצורך העניין, מחשש שההשפלה הפומבית תגרום לה לטראומה, ולכן בחר בתמונה של בחור - בנו של המעצב האמנותי של הסרט, דן וובסטר.
22. הגרסה המקורית של הסרט כללה לא מעט סצינות שנחתכו בעריכה, בהם עוד כמה קטעים המתרחשים בפריז, אך הם נחתכו לאחר שבהקרנות המבחן, הקהל לחץ לחזור מהר ככל האפשר לשיקגו ולהראות מה קורה עם קווין.
23. הסרט מתרחש לפני שפיגועי ה-9/11 שינו את עולם התעופה האמריקאי. בהתאם לכך, הגיבורים יוצאים לשדה רק 45 דקות לפני הטיסה, ואז עולים אליה בלי בדיקה ביטחונית, כשההושבה במחלקת התיירות אינה שמית וממוספרת. כמובן שיש כאן קצת הגזמה תסריטאית, אבל גם גרעין של אמת ועדות לימים בהם ההתנהלות בשדה ובמטוס היתה תמימה ומופקרת
24. את המוזיקה המקורית לסרט כתב ג'ון וויליאמס, אחד המלחינים הקולנועיים המוערכים והפוריים בימינו, שבין השאר התפרסם בזכות שיתוף הפעולה הקבוע שלו עם סטיבן ספילברג. התחרות קשה, אבל עבודתו ב"שכחו אותי בבית" נכנסה לפנתיאון האישי שלו, ושל התרבות האמריקאית בכלל, ואף בוצעה בין השאר בידי התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק. "ברגע שנכנסה המוזיקה של וויליאמס, הסרט השתנה לחלוטין", הודה קולומבוס. "העוצמה הרגשית שהיא הכניסה היתה פשוט מפעימה".
25. בצרפת הסרט הופץ בשם "אמא, פספסתי את המטוס". בצרפתית זה נשמע טוב יותר - "Maman, j'ai raté l'avion".
26. ואם כבר צרפת: ב-1989 יצא בה סרט עלום למדי שממש במקרה עוסק בילד הנשאר לבד בחג המולד, ונדרש להתגונן בכוחות עצמו מפני ניסיון פריצה. הבמאי שלו, רנה מאזור, טען שג'ון יוז העתיק ממנו. הקולנוען האמריקאי אמר בתגובה שמעולם לא שמע עליו, וחשב על הרעיון של "שכחו אותי בבית" בלי קשר אליו. הצרפתי התחיל בהליכים משפטיים, שלא יצא מהם דבר, אבל עם ובלי קשר לכך, סרטו הפך עם השנים לפולחן אצל יודעי דבר, והוקרן בארצות הברית בכמה שמות שונים, בהם "גיים אובר".
27. בפולין נקרא הסרט "קווין לבד בבית" והוא הפך לא סתם להצלחה, אלא לפולחן לאומי של ממש - כזה שמוקרן בטלוויזיה כל חג מולד ורושם נתוני צפייה גבוהים. בתחילת העשור הקודם, כשערוץ הטלוויזיה המקומי המחזיק בזכויות ההקרנה הודיע על הכוונה לביטול המסורת, התעוררה מחאה ציבורית בגללה הוא נדרש לחזור בו.
28. כנהוג באותם ימים, "שכחו אותי בבית" לא עלה בישראל בו זמנית עם ארצות הברית, אלא כמה חודשים לאחר מכן - במרץ 1991.
"שכחו אותי בבית הוא הקומדיה המצליחה בכל הזמנים בארצות הברית. אין זה מעיד על איכות הסרט, אך מדובר בלי ספק בעדות ברורה לטעמו של הקהל הצעיר", כתבו בידיעות אחרונות לפני ההפצה כאן, ואחריה פרסם המבקר יהודה סתיו ביקורת קצרה בה החמיא - "הסרט חוזר על עצמו שוב ושוב, אבל איזו חזרה נהדרת! אחת מבדחת יותר מן השנייה...לכו לראות ואל תשכחו את הילדים".
29. כבר בזמן אמת, מגזין טיים מיהר להכריז כי "שכחו אותי בבית" מסמן קו פרשת מים בהוליווד שיאיץ את המעבר של התעשייה להפקת סרטים הפונים לקהל צעיר יותר - תהליך שאנחנו רואים את השלכותיו עד היום.
30. לפני כשנה, נודע על כוונת אולפני דיסני להפיק עיבוד מחודש לסרט הפולחני, שיעלה ישירות בשירות הסטרימינג. המעריצים והמעריצות כמובן לא שמחו מן הבשורה הזו, וגם כריס קולומבוס מתקשה להתלהב. "הפרויקט הזה הוא בזבוז זמן", אמר. "מה הטעם? אי אפשר ליצור ברק בבקבוק יותר מפעם אחת. אני עצמי חטאתי בכך עם 'שכחו אותי בבית 2', שהוא למעשה עיבוד מחודש של הפרק הראשון. רוצים לעשות רימייק ל'שכחו אותי בבית'? יאללה, תבלו. החיים קצרים, עדיף לעשות משהו חדש".
כל האמור בכתבה מתבסס על צפייה כפייתית בסרט ועל המקורות הבאים: הפרק המוקדש לו בסדרה התיעודית "הסרטים שגדלנו עליהם" בנטפליקס; עמוד הטריוויה של IMDB; ארכיון ידיעות אחרונות; ארכיון מגזין טיים; ומאמרים בפרסומים הבאים: דה אינדיפנדנט; קוסמופוליטן;הוליווד ריפורטר;ואניטי פייר; אינסיידר.