באמצע העשור הקודם, הבמאית נעה גוסקוב חיפשה שחקנית שתככב בסרטה עטור השבחים "חייל לארג'", והמליצו לה על ילדונת בשם נטע רוט. "מרגע שהיא נכנסה לחדר, היה ברור שיש בה משהו אחר", נזכרת הקולנוענית. "היא מיד אכלה מחבילת העוגיות שכולן סירבו לה בנימוס, שפכה כוס מים על השולחן וסיפרה שהחלום הגדול שלה זה להיות בת 35 ולשלם מיסים. כשהאודישן התחיל, התגלתה שחקנית מחוננת, טבעית, מפוצצת בכישרון ומחויבת בכל רמ"ח איבריה. על הנייר, אני מי ש'גיליתי' את נטע, אבל זאת לא חוכמה גדולה, כי כל מי שיש לו זוג עיניים ואוזניים היה יכול לגלות אותה".
בתקופה האחרונה, גוסקוב ביימה את רוט גם בסדרת הלהיט לנוער "פלמח", ובהמשך השחקנית הצטלמה לדרמה תקופתית אחרת - "תמונת ניצחון" של אבי נשר, מן הסרטים היחידים שצולמו כאן בקורונה, ואחת ההפקות המורכבות בתולדות הקולנוע הישראלי. "היא כמובן כשרון משחקי גדול, אבל היא גם בחורה שלא יודעת פחד, ובעיניי אומץ הוא אחת התכונות החשובות ביותר אצל שחקן צעיר - האומץ להיות עצמך", אומר עליה הבמאי, שכבר פגש שחקנית או שתיים בחייו. "אני תמיד מחפש בשחקן או בשחקנית את הצד היצירתי, ולא רק את הצד המשחקי. נטע בחורה מבריקה, חדת לשון, מעמיקה וכמובן מחוננת באותה איכות חמקמקה: אבק כוכבים".
"אין לי ספק שעוד נראה אותה בכל מקום, וטוב שכך", חוזה ניר ברגר, שביים אותה השנה ב"טאץ'", אחד הסרטים הקצרים הטובים והמהוללים שנעשו כאן בשנה האחרונה, והוא כנראה צודק. בתור התחלה, אפשר יהיה לראות אותה מיום ראשון הקרוב מככבת ב"לבד בבית", סדרה קומית חדשה של כאן חינוכית, המגיעה מבית יוצר שכבר הוכיח את עצמו: כתבו אותה יניב זוהר ונדב פרישמן ("קופה ראשית") וביים אותה דן מסר, שעבד איתה גם ב"זאת וזאתי", וגם לו כמובן יש מה להגיד על הכוכבת שלו - "היא אחת השחקניות הכי מקצועיות שראיתי, ללא קשר לגילה. היא נכנסה לי ללב מאוד עמוק, ואני חושב שזה יקרה לה עם עוד המון אנשים במקצוע - תענוג לראות אותה קוטפת עוד ועוד תפקידים, ואם היא תתמיד היא יכולה להיות בחוד החנית של השחקנים בארץ".
עלילת הסדרה נשמעת כמו תגובה לקורונה, אבל באופן מדהים למדי - התסריט נכתב עוד לפני המגיפה.
עדי אשכנזי ויוסי מרשק מגלמים זוג שיוצא לחופשה ביוון ונתקעים בגלל וירוס שמשתק את האי, מה שמאלץ את ארבעת ילדיהם להסתדר בכוחות עצמם. רוט מגלמת את האחות הבכורה בכנופייה, שמאבדת כל רסן בלי מבוגר אחראי, והתוצאה היא אנרכיה גמורה.
"אבא שלי הכין אותי לסדרה הזאת מאז שנולדתי. הוא היה נוהג להעמיד פנים שהוא רץ לקיר, או נופל והופך לגובלין, ואין דבר שהצחיק אותי יותר מאשר לראות את זה", מספרת רוט, שלייחוס המשפחתי יוצא הדופן שלה עוד נגיע בהמשך. "הוא כל כך התרגש כשקיבלתי את התפקיד, כי זה כאילו שכיבדתי את מורשת השטות שהוא העביר לי במתנה. היו בצילומים חופש מוחלט ויראת כבוד אמיתית לשטויות וצחוק. ואני גאה להיות חלק מזה, כי אני גאה בטפשת של עצמי".
את גם אוהבת להיות לבד?
"מצד אחד לא כל כך, מצד אחר אני זקוקה לחופש שלי. אמא שלי תמיד מספרת איך נוגה אחותי אהבה להתלטף ולהתחבק שעות כתינוקת, ואני הארורה לא אהבתי שנוגעים בי יותר משלוש דקות. יש סיפור מפורסם במשפחה: נסענו כולנו לסיני כשהייתי בת שלוש, ופתאום נעלמתי להורים. הם חיפשו אותי, ואחרי כמה זמן מצאו אותי צועדת לבד במדבר. הם החליטו לעשות ניסוי - לא לקרוא לי ופשוט לעקוב אחרי. ככה הלכתי המון עד שלבסוף מצאתי בדואי שמן, התרציתי והתיישבתי עליו מאושרת".
יש לך משפחה חמה וזוגיות יציבה. מתי בכלל היית לבד בפעם האחרונה?
"לכבוד יום הולדתי 16, נסעתי עם אבא שלי ליער לשרוד, רק עם אוהל ושימורים. עשיתי את זה כי תמיד בסרטים האמריקאים, בנים הולכים עם האבות שלהם לטיולים כאלה, ורציתי גם כזה".
זו היתה הרמה להנחתה לשאלה הבאה שלי - האם את מרגישה כי בסרטים שהתבגרת על ברכיהם, לא הציעו לך מספיק מודלים נשיים לשאוב מהם השראה?
"כשהייתי בכיתה ח' פניתי למורה שלי לקולנוע, רתם קידר, בדיוק בנושא הזה. אמרתי לה שאני מרגישה לא פמיניסטית, כי כל הדמויות שאני הכי מעריצה הן דמויות של גברים ושכל הדמויות שאני רוצה לשחק זה דמויות של גברים. היא ענתה לי 'נטע, תני לי חמישה סרטים שראית עם דמויות נשיות שאת מרגישה שאת יכולה להזדהות איתן'. פה קפאתי. עדיין אין לנו מספיק. המצב משתפר מעט אמנם, אבל יש עוד כברת דרך לעשות. תודה לאל, המזל שיחק לי פנים וכשחקנית, אני זוכה לעשות רק דמויות שבאמת מעניינות אותי, והן שונות מאוד אחת מן השנייה. אנחנו צריכים עוד דמויות כאלה".
בחרת להצטלם עם חולצה של קוונטין טרנטינו. ייצוג הדמויות הנשיות אצלו שנוי במחלוקת.
"מצד אחד, הוא עושה פטישיזציה של פמיניזם ושל נשים חזקות. מצד אחר, הוא עושה את זה גם לסמים, לדם, לרצח, ולגברים באותה המידה. זה הז'אנר שלו, ואני אשקר אם אגיד שסבתא שלי היא לא זו שהראתה לי את 'להרוג את ביל' בגיל 14".
ועכשיו הגיע הזמן לדבר על הפיל שבחדר. שם משפחתה של רוט לא מסגיר זאת, אבל אותה סבתא היא הסופרת שולמית לפיד, וסבה המנוח היה טומי לפיד. דודה הוא כמובן יו"ר האופוזיציה. אמה מירב רוט היא אחת הפסיכולוגיות הקליניות המוערכות בישראל. אביה דני רוט היה שחקן בצעירותו והופיע בין השאר ב"אוונטי פופולו".
היא עצמה, לדבריה, התאהבה במשחק בגיל 12. "הייתי חולה, ואמא גילתה שיש בטלוויזיה עיבוד של 'המלט' בהפקת ה-BBC וחשבה שזה זמן מעולה לחשוף אותי למחזה. התיישבתי לראות, וחיי השתנו".
רוט עוד לא בת עשרים, אבל בחייה הקצרים הספיקה לא מעט. נוסף למה שכבר הוזכר, היא גם כיכבה בהצגה "מי כמוני" בתיאטרון גשר, והרשימה עוד ארוכה. כיום מייצגת אותה סוכנת-העל זוהר יעקובסון, מי שגם עובדת עם שירה האס, בין השאר. הכל היה טוב מכדי להיות אמיתי, ואז הגיעה הקורונה.
"אם העולם היה ממשיך כהרגלו, זו היתה השנה הכי טובה בחיי", היא אומרת. "ערב אחד אחרי יום צילום בדרום לסרט של אבי נשר, ביקשתי מחברה דתייה שתשלח לי תפילת הודיה לאלוהים, ואני משתדלת להגיד אותה כל יום. חטפתי קשה רק את הסגר הראשון. ומה שעדיין כואב בבטן זה המחסור בתרבות, בתאטרון בעיקר".
רכשת לעצמך חברים חדשים במהלך הסגרים?
"במהלך הסגר הראשון התחברתי לאישה מקסימה בשם תקווה, שהייתה בקבוצת סיכון והיה אסור לה להיפגש עם הילדים והנכדים ולכן הרגישה בודדה. דיברנו כל שבוע, ואנחנו עדיין חברות ומדברות. כשהיא תתחסן נפגש פנים מול פנים. הבדידות שלה ושל אחרים, המוות שמקיף אותנו, המוות הכלכלי וההשבתה של כל עולם התרבות - קשה לעכל שזאת המציאות, ולא תסריט אפוקליפטי".
ב"טאץ'" גילמת נערה ישראלית שמכתבת באינסטגרם עם בחורה סורית. יצא לך במציאות לנהל התכתבויות שכאלה?
"שיחקתי שח לאחרונה בchess.com עם בחור מאיראן, אבל הפסדתי לו, ואני לא אוהבת להפסיד, אז לא התכתבתי איתו".
סבא שלך טומי היה שחמטאי מדופלם, אז השח זורם אצלך בדם. איך הרגשת כש"גמביט המלכה" הפך אותו לאופנה?
"ראיתי את הפרק הראשון של הסדרה, ולא עפתי. הרגשתי ששחמט על התקרה זה נוח מדי תסריטאית ולא מספיק מתוחכם. כשהייתי בת שלוש סבא טומי החליט שזה הזמן הנכון ללמד אותי לשחק שחמט. הוא היה החבר הכי טוב שלי. לא הספקתי לנצח אותו אף פעם. אני חושבת שגם אם הוא עוד היה חי הייתי מפסידה. ואני נוטרת לו על כך טינה, כי כמו שאמרתי: אני לא אוהבת להפסיד".
מי שהכיר את טומי ידע שבאופן אישי, הוא היה אחד האנשים הנפלאים בעולם - אדם חד-פעמי. הוא מת כשהיית מאוד צעירה. את מרגישה לפעמים שהוא מת לך מוקדם מדי, ותוהה איך החיים היו נראים אם הוא עדיין היה בהם?
"הפתעת אותי עם השאלה הזו. אני ממש בוכה. הוא היה החבר הכי טוב שלי. המוות שלו זה הדבר היחיד כנראה שאני באמת 'מצטערת' עליו בחיים שלי. מאז שאני ילדה כולם אומרים לי כמה אני דומה לו בלהט ובג'ינג'יות, ואני כל כך רוצה לדעת מה הוא היה חושב עכשיו עליי, ומה הוא היה מייעץ לי. אני מתייעצת איתו כל הזמן, אני מאמינה שהוא שומע. בדיוק לאחרונה שוחחתי עם חברה על זה שהדמות האהובה עליי ב'חזרות' היא ורה, ואולי זה בגלל שדמויות כאלה מזכירות לי את סבא שלי. הוא היה האיש הכי חזק הכי חכם, ואמר תמיד את האמת. הוא לא התבייש בכוח שלו, היה לו אכפת מכל הלב. והיה לו הלב הכי גדול. מאוד חשוב לי להיות מישהי שהוא היה גאה בה אם הוא היה פה".
רוט כבר מתורגלת לדבר על המשפחה שלה, ועושה זאת בלי שום תסביכים. "המשפחה שלי הם האנשים הכי חכמים, רגישים, טובי לב, נדיבים, אדיבים וחזקים שאני מכירה. אני גאה להיות חלק מהמורשת הזו כי אני אוהבת אותם יותר מהכל", היא אומרת. "לדוד שלי אף פעם לא יפריע אם תשאל אותו עליי, אז למה שלי יפריע אם ישאלו אותי עליו? אני שמחה לדבר עליו כמו שאני שמחה לדבר על אמא ואבא ועל האחיות שלי".
בקרוב תעלה בכאן סדרה נוספת, "המפקדת", שמככבת בה לא אחרת מאשר אלונה סער. אתן מתייעצות לפעמים איך לדבר על המשפחה שלכן בראיונות?
"לא דיברנו על זה. אני אבל מתייעצת איתה הרבה ברוב הנושאים שמעסיקים אותי. אני קצת מעריצה אותה, קצת הרבה אפילו, והיא גם ממש יודעת את זה. היא נופלת בדיוק בקטגוריית 'בנות אינטליגנטיות חזקות ופמיניסטיות שלא מתביישות להגיד את דעתן' שזו הסוגה האהובה עליי של נשים. אני לומדת ממנה המון בכל תחומי החיים. גם ברעב שלה לידע ובכמה שהיא משכילה, בכישרון האדיר שלה, וגם בכמה שהיא חברה טובה ואדיבה. רק אתמול היא עזרה לי באיזה עניין. אני אוהבת אותה מאוד".
בצד קריירת המשחק, חשבת פעם לכתוב ספרים? גם זה חלק מהמורשת המשפחתית.
"אתה זורק אותי לפעם היחידה שרבתי עם סבתא. סיימתי לראשונה לקרוא את 'גיא אוני'. התקשרתי אליה וצעקתי עליה בבכי על מה שקורה בסוף הספר: 'איך יכולת?!' היא התייחסה לזה מאוד בהבנה, אז סלחתי לה מהר ובאתי אליה לאכול דייסה. ואפרופו 'גיא אוני' - אם כבר דיברנו על גיבורות פמיניסטיות, אז סבתא שלי האיקונית המציאה אותן.
"תראה, כתבתי 'ספרים' כשהייתי קטנה יותר. זה עזר לפופולריות שלי בבית ספר היסודי. ילדה אחת שהייתה מקובלת לעומתי היתה הראשונה שקראה את הספר שכתבתי והדפסתי והבאתי לכיתה, והבנות העבירו אותו מאחת לשנייה בזכותה. אני כותבת כל החיים שלי, ומקווה שככל שאגדל זה יהיה פחות ופחות למגירה. העניין הוא שאני מתייחסת לכתיבה ביראת כבוד גדולה, ואני עדיין לא מרגישה ראויה לכתוב ספר".
הראית פעם לאדון יאיר לפיד משהו שכתבת?
"כשהייתי בכיתה ו' או ז' שלחתי לו תסריט שכתבתי באורך מלא. כל דוד רגיל היה עונה 'וואו כל הכבוד נטוש את מדהימה!' לא משנה מה. הוא, לעומת דודים אחרים, ענה מייל באורך הגלות, עם כל הערה קטנה שהייתה לו על התסריט. המייל הסתכם ב'את עוד לא יודעת לכתוב. בשישי אני אביא לך ספר על תסריטאות, תקראי אותו ואז נדבר שוב' זה היה 'סיפור' של רוברט מקי. כשסיימתי את הספר הוא שאל אותי - 'אוקי, נטע. ממה מורכב סיפור טוב?' עניתי '99 אחוז עבודה קשה, ואחוז אחד של כישרון'. הוא חייך בגאווה, זה מה שהוא ניסה ללמד אותי. וזה הבית שאני באה ממנו".
מה סבא שלך היה אומר על מה שקורה היום במדינה?
"לעומת רוב המדינה - לא הכרתי את סבא הפוליטי, הכרתי את סבא השמן שבא עם חלוק כחול בבוקר אחרי שסבתא הכינה לי דייסה. הייתי עוד ילדה. אחר כך למדתי את דמותו. קראתי את הביוגרפיה שדוד שלי כתב עליו בשנייה שהיא יצאה. אני חושבת שהייתי קטנה מדי בשביל זה, כי זה יצר לי עיסוק לא נגמר עם טרגדיות כמו השואה. בקיצור, אני לא יודעת יותר טוב ממך מה הוא היה אומר".
ומה הוא היה אומר על "לבד בבית"?
"הוא היה צוחק נורא. אני בטוחה. זה מטופש ומחוכם ויש שם את הנכדה שלו. הוא היה אומר משהו כמו 'מרישקה, זה נורא מצחיק! רק זה לא קצת מוזר שיש באותה משפחה שניים חומים ושניים כתומים?'".
מה את יותר, ג'ינג'ית או אשכנזיה?"
"ג'ינג'ית, קל. אני מרגישה יותר ג'ינג'ית מאישה, עזוב אשכנזייה".
אף שהריאיון מתקיים לרגל עליית "לבד בבית", אי אפשר כמובן שלא להתייחס להשתתפותה ב"תמונת ניצחון", בו היא מככבת בצד ג'וי ריגר, אליאנה תדהר, משי קליינשטין וגם בן הזוג שלה, ניר כנען.
"תקופת הצילומים הזו שמורה לי במין קפסולת זמן קסומה, מהרבה בחינות. קודם כל, מהבחינה המקצועית", היא אומרת. "אבי מוצא בך את הדמות ובדמות אותך. הוא כל הזמן משכתב את הדמויות בהתאם לדברים שהוא מוצא בנו, וזה כיף אדיר - ומאפשר קרבה מאוד גדולה בינינו לבינן. חוץ מזה, עברנו ממש שרשרת חיול ולמדנו לירות בנשק תקופתי לקראת הצילומים. לכל שחקן היה אתגר משלו: אחד השיל 60 קילו, אחד העלה 17 קילו, חלק למדו ספרדית ואני פולנית. ניר, בן הזוג שלי, למד גרמנית וגם שלוש מנגינות מורכבות לפסנתר בעל פה".
"הייתי הכי קטנה בסט, ואני גם ככה בנאדם 'מוזר' אם ארצה בכך או לא, אז לתת לי עוד אלמנט שמבדיל אותי חברתית גורם לי לחרדה לא קטנה. לפני שהתחלנו את הצילומים התכוננתי נפשית להיות שוב העוף המוזר. אמרתי לעצמי שאחזיק חזק את משי, שהיא האחות הגדולה של החברה הכי טובה שלי ואני מרגישה איתה בבית, ואת בן הזוג שלי - וככה לא אהיה בודדה. בסופו של דבר, ההרגשה היתה שהגענו לבית יציב, וזו היתה החוויה שעברה לי הכי חלק בחיים".
ואיך היה לשחק עם ניר?
"יום אחד, עמדתי ליד המוניטור וראיתי את ניר ישן על כיסא פלסטיק בזווית העין. כיאה לבכיינית שאני, התחלתי לבכות. בשקט אמנם, כדי לא להפריע, אבל לא הצלחתי לעצור את הדמעות.
"התחברתי לכל דמות, אבל הכי ריגשה אותי הדמות של זיגי, ניצול שואה שניר מגלם. אני נורא מפחדת לעשות ספוילרים, אז רק אגיד ככה - ניר כנען הוא השחקן הכי מרגש בארץ".
ואת אובייקטיבית.
"בנוגע לניר? למה אתה חושב שהתאהבתי בו! נטו הכישרון! אני אדם שטחי, אם אתה ממיר מראה חיצוני בכישרון, זה כל מה שמשנה".
לפניו, היו לך גם בנות זוג.
"אני לא חושבת שההגדרות של סטרייט או גיי רלוונטיות יותר. זה דברים שכפינו על עצמנו כחברה, כי בני האדם רודפים אחרי תבניות. זה בנוי בנו. אבל האמת היא שכולנו פלואידים. לפני ניר הייתי בזוגיות שנתיים עם מישהי, יצאתי עם עוד כמה בנות ורק אז איתו. ואני אתחתן איתו, ואני רוצה רק אותו בעולם - אבל אני לא החלפתי 'בנות' ב'בן'. החלפתי אנשים באנשים. אני מאוהבת בו כי הוא הישות הכי מופלאה, אבל זה לא קשור למגדר".
נוסף ל"תמונת ניצחון", רוט ובן זוגה שיתפו פעולה גם במחזמר שכתבו בשם "שני אלה", שיעלה בתיאטרון אורנה פורת כשהדבר יתאפשר.
"יש לי הפרעות קשב מאוד חמורות. היה לי מאוד קשה להתרכז, לשבת, לשתוק. והייתי מאוד בודדה, כי לא הייתי מווסתת בגלל ההיפראקטיביות ולילדים היה קשה להתמודד איתי", מספרת רוט על ההשראה לכתיבתו. "מצד אחר, אובחנתי כמחוננת והרגשתי שאני כל הזמן חייבת להוכיח את עצמי, ולהיות הכי חכמה שאפשר, כי אם לא אז אני מאכזבת את כולם.
"נפלתי תחת שתי סטיגמות - החננה מצד אחד והמופרעת מצד שני, ופיצלתי אותן לשתי דמויות - דריה המופרעת ויותם המחונן. כתבתי על הניכור שהם חווים מהמערכת, והבדידות הנוראית שלהם, שהם מצליחים להתמודד איתה דרך הידידות המשונה שנרקמת ביניהם. ניר הלחין, ושנינו מגלמים את הדמויות. כשהיינו בני 16, הקראנו את זה לתום ווליניץ, מורה נערץ עלינו, והוא התנדב לביים את זה והפך את המחזמר הבוסרי שלנו למחזמר מקצועי לכל דבר. המחזמר הוא ביקורת על המערכת שדוחפת אותנו לסטיגמות או נותנת לנו כדורים במקום לראות אותנו בתור הילדים שאנחנו".
מה היית רוצה שיהיה? בעולם בכלל ובחיים שלך בפרט.
"בעולם? שוויון. שנפסיק לזהם, ושנפסיק לאכול חיות. סליחה על התשובה הכללית, אבל היא הכי אמיתית שיש.
"באופן אישי? לפני שנה הייתי עונה 'לטוס לאנגליה, לשחק שבע שנים ברויאל שייקספיר קומפני, לחזור לארץ ולהיות מורה'. ככל שאני מתבגרת, התשובה משתנה. כרגע, החלום זה תיאטרון גשר. להמשיך שם. האולם הזה ביפו מביא לנו את האמנות הכי גבוהה בארץ, הכי מיוחדת והכי לא מתחנפת. ואמנות אמיתית אפילו יותר מרגשת כשהיא בעיר שלנו, לא? לא חייבים את לונדון כשיש את אולם נגה. ואם לענות תשובה שאפתנית ממש? אז לא רק להיות שחקנית שם, אלא גם ליצור שם, אם כי האמת - הייתי מסתפקת בלהיות סדרנית ולראות שם הצגות בחינם".
מכל הדברים, על מה היה לך הכי קשה להתגבר?
"קשה לי לענות על השאלה הזאת, כי הכל ממש קשה לי, אבל אני מדהימה בלהתגבר על דברים".
"לבד בבית" תשודר בכאן חינוכית ובדיגיטל מהיום (ראשון), בימים א'-ד' בשעות 16:05 וב-19:35.