הבלדה לשוטר

ב-18 במרץ 1971, היום לפני חמישים שנה, פג חוזה ההעסקה של אברהם אזולאי במשטרת ישראל. ניסיונו הנואש להאריך אותו ולהמשיך ללבוש את המדים הכחולים עומד במרכז הסרט על אודותיו, שחוגג כעת חמישה עשורים לצאתו ועושה זאת בקול תרועה רמה - כיאה לאחד הסרטים האהובים בתולדות הקולנוע הישראלי.

השוטר אזולאי, בגילומו של שייקה אופיר, היה ונותר אחד הגיבורים האיקונים של התרבות המקומית. אך למעשה, מדובר באנטי-גיבור קלאסי. שם משפחתו אמנם מזרחי, אך האופי שלו מעיד על המוצא ההונגרי של התסריטאי אפרים קישון, שכן הוא גלגול קלאסי של השליימל היהודי-מזרח אירופאי, אחד שניסיונותיו להתקדם במקצועו ובחברה ממיטים אסון על ראשו ושל הסובבים אותו.

פופולרי ומיינסטרימי ככל שנהיה, השוטר אזולאי הוא אאוטסיידר מוחלט - אחד שלא מבין את כללי המשחק, שלרוב לא יזהה קומבינה גם כשהיא מונחת תחת רגליו. זה גם מה שהפך את הדמות שלו לכל כך משמעותית. התמימות שלה האירה את התחמנות שמאפיינת את הסובבים אותו. כמו בני בגין בכנסת, הנאיביות של איש המשטרה חשפה את המניפולטיביות של הסביבה בתוכה התנהל כבן חורג.

שום דבר, כמובן, לא השתנה, ולכן השוטר אזולאי נותר גם דמות כל כך רלוונטית. אפשר בקלות לראות אותו מסתובב ביפו של 2021 ותופס על חם אזרח שמסתובב בלי מסיכה, אבל קונה את התירוצים המאולתרים שלו ונמנע מלתת לו דו"ח. לא פחות מאשר דמות בפני עצמה, קישון השתמש באיש החוק כמראה - מראה שבדיעבד, מתגלה כעל-זמנית.

רק בהזדמנות אחת, לקראת סוף הסרט, חוש הריח של השוטר התתרן עולה על משהו: הוא מבין, באיחור רב אמנם, כי עברייני יפו התאגדו מיוזמתם לביים פשע ואז לאפשר לו לחשוף אותו, כדי להציל את עורו. הם עושים זאת מתוך אינטרסים אישיים, כי השלומיאליות שלו טובה לעסקים שלהם, אבל ככל הנראה גם מתוך סימפטיה כלפיו - מה שחושף כי הגנגסטרים הללו מחוספסים רק מבחוץ. מבפנים, הם טובי לב ואנושיים, לא פחות אם לא יותר מרוב אנשי החוק.

מובן שגם המסר הסולידרי וההומני הזה תרם להצלחת "השוטר אזולאי" ועדיין תורם לעל-זמניות ולרלוונטיות שלו. אפשר למצוא לו הדים ב"פדינגטון 2" ו"נס בתא מספר 7", שני להיטים עכשוויים שהציגו אף הם דמויות של פושעים המתגייסים לעזור לחברם החדש מהצד האחר של החוק, שהיושרה הנאיבית שלו עומדת בעוכריו.

מעניין לציין כי בזמן אמת, "השוטר אזולאי" אמנם הצליח - אבל לא באופן היסטרי. הוא מכר, לפי ההערכות והנתונים שישנם, 473 אלף כרטיסים. מספר עצום, אבל פחות מזה של כעשרים להיטים מקומיים אחרים. למשל, "תעלת בלאומילך", שיתוף פעולה קודם של קישון ואופיר, או "אמי הגנרלית", "איי לייק מייק", "ניפגש בסיבוב" ועוד שוברי קופות מן העבר, שכיום איש לא יקדיש להם מקום ב"אולפן שישי" לרגל יום השנה לצאתם.

הפולחן סביב "השוטר אזולאי" התפתח עם הזמן, ולשאלה למה דווקא הוא הפך כל כך מיתולוגי, אפשר לתת תשובה קלה - סצינת הסיום המרגשת והבלתי נשכחת שלו, שגם העניקה לקולנוע המקומי את הדימוי הכי מפורסם בתולדותיו, לפחות עד שהגיע אקדח הסיכות של נלי תגר ב"אפס ביחסי אנוש". אעז אפילו לומר כי יש לא מעט אנשים שמכירים את הסיומת הזו, אבל לא בהכרח ראו את הסרט כולו, בטח שלא לאחרונה.

כזכור, הסיומת המדוברת מתארת כיצד השוטר אזולאי מתבשר על אי-הארכת החוזה. בעוזבו את תחנת המשטרה, הוא נתקל בעמיתיו כחולי המדים שעורכים מסדר. הם מצדיעים לו, והוא להם.

הסיומת הזו כל כך אפקטיבית, כי היא פועלת בשני מישורים. מצד אחד, הנה עוד מעשה סולידרי ומקסים - השוטרים מן הסתם לא העריכו במיוחד את המקצועיות של חברם אזולאי, אבל בכל זאת טרחו להיפרד ממנו יפה, ולהותיר אותו עם טעם טוב בפה. מצד אחר, יש כאן גם אירוניה מרירה: האנטי-גיבור לא מנסה להתמרד נגד ההחלטה לסיים את שירותו, ולמעשה לא מוחה בשום צורה. תחת זאת, הוא מצדיע למערכת שזה הרגע הקיאה אותו מתוכה. כמו הדמות של נלי תגר ב"אפס ביחסי אנוש", שמכוונת את אקדח הסיכות לעבר עצמה ולא כלפי אחרים, כך גם השוטר. כך, אולי, נוהגים כולנו בישראל הקונפורמיסטית. את התחמונים משאירים לדברים הקטנים, לעיגולי הפינות. בסופו של דבר, אף אחד לא באמת יוצא נגד המערכת כמכלול.

הסיומת נכנסה לפנתיאון גם בגלל אמצעי המבע בו קישון חותם אותה. כמו ב"400 המלקות" של פרנסואה טריפו, הוא עוצר את התמונה על פניו של הגיבור, מקפיא אותו בזמן ומנציח אותו לעד. זו היתה תקופה בה הקולנוע הישראלי הושפע בעיקר מזה האירופאי, ובראש ובראשונה הצרפתי, ויש לכך הד בכמה סצינות בהן השוטר אזולאי דובר צרפתית מושלמת, מעוררת קנאה.

זו גם ההזדמנות לומר כי לא פחות מתסריטאי מוכשר, קישון היה קולנוען משוכלל. הודות לכך, לעבודת הצילום של דוד גורפינקל, לקלאסה של תצוגות המשחק ולאלמנטים אחרים, זהו סרט אלגנטי וקולנועי, שעומד במבחן הזמן, ולא בכדי הפך בזמנו לנציג השני בתולדות התעשייה המקומית שקיבל מועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר (הוא הפסיד את הפסלון לדרמת השואה האיטלקית "הגן של פינצי קונטיני").

לרגעים, אפשר לדמיין את "השוטר אזולאי" כסרט שהופק ב-2021, ואולי דווקא בשנה כזו אנחנו צריכים אותו, בגלל הסולידריות ואהבת האדם שבו. מצד אחר, יש רגעים המזכירים לנו כמה זמן עבר. מוטיב חוזר הוא הדימוי של הגיבור מסתכל בחלון ראווה שבו טלוויזיה למכירה. מחירה: 1950 לירות ב-24 תשלומים; סכום שווה ערך לעשרת אלפים שקל בימינו ותזכורת עד כמה היה מדובר במוצר יקר בזמנו. משעשע גם להתבונן בגזרה של הגברים בסרט - רובם רזים למדי, כהמחשה לתקופה בה הגבר הישראלי הממוצע עוד לא פיתח כרס.

כמובן שאי אפשר לדבר על הסרט בלי לומר מילה על שיר הנושא מתוכו: אהוד מנור כתב את המילים, נורית הירש את הלחן, ואושיק לוי ביצע. גם בארץ וגם בעולם, זו היתה תקופה בה טרנד שירי הנושא הקולנועיים התחיל לפרוח - תור זהב שנמשך עד תחילת שנות האלפיים. כיום, קשה לחשוב על "השוטר אזולאי" בלי לחשוב על "הבלדה לשוטר" ולהפך, והפופולריות של כל אחד מהם הזינה את האחר. העובדה שבלדה כל כך יפה הפכה כעת לפרסומת דוחה למדי, אומרת הרבה על מה שהשתנה כאן בחמישים השנה האחרונות.

עם זאת, לא צריך להתרפק יותר מדי על הנוסטלגיה. "השוטר אזולאי" אמנם לא זחוח ובוטה כמו הפרסומת המדוברת של yes, אבל אינו חף מבעייתיות.

קודם כל, העניין העדתי: הסרט נקרא "השוטר אזולאי", אבל התסריטאי-במאי קישון היה אשכנזי, כמו רוב אנשי הצוות. שייקה אופיר גילם את "אזולאי", אבל נולד בירושלים כישעיהו גולדשטיין, ואמנם למד לדינו וערבית בצעירותו - אבל אלה לא היו השפות שלו. בקיצור: האמא של הניכוס התרבותי, ומשהו שהיום כנראה לא היה מתאפשר.

לעומת זאת, רוב הפושעים בסרט מזרחיים. את הבכיר שבהם מגלם יוסף שילוח, ובצידו גבי עמרני. שניהם התלוננו בעבר, באוזניי ובאוזני אחרים, על הליהוק הסטריאוטיפי של שחקנים שכמותם בקולנוע הישראלי, וזה משהו ש"השוטר אזולאי" הנציח וחיזק.

בעייתי לא פחות הוא הייצוג של נשים. תסמונת קולנוענית נפוצה היא "המדונה-זונה", נטייה לתאר אישה כאחת משתי אופציות: קדושה א-מינית או פרוצה. למרבה הצער, שתי הנשים כאן נופלות לקטגוריות הללו. זוגתו של השוטר אזולאי מנהלת איתו קשר נטול מיניות, ומנגד עומדת אישה אחרת שהוא פוגש, בגילומה של ניצה שאול (המהממת!), שמייצגת קלישאה נדושה במיוחד - דמותה של "היצאנית טובת הלב". גם על כזה לא מגיעות לסרט נקודות, וגם זה ודאי משהו שישתנה אם וכאשר יעשו לו עיבוד מחודש.

עיבודים שכאלה בדרך כלל נתפסים כדבר מגונה, אבל במקרה זה, אולי מדובר ברעיון לא רע. סדרה בכיכובו של יניב ביטון, למשל, שתשאב את האלמנטים החיוביים הרבים מן המורשת של הסרט, ותתעמת עם כל מה שבעייתי בה - תקרוץ למורשת הזו, אבל לא תצדיע לה, בדיוק כמו שאולי כולנו צריכים לעשות.