צילום: , ראובן קסטרו

ניצחת איתי הכול

משבר הקורונה ("עלתה שאלה קיומית"), תיאוריית ישראל הראשונה והשנייה ("אחד הדברים שהכי כואבים לי לשמוע") והסטיגמה על הקהל ("זה בסדר לבוא לאופרה בשביל לנמנם"). מאסטרו דן אטינגר התיישב לשיחה אישית עם עמית סלונים לרגל החזרה של האופרה הישראלית לבמה, ודיבר על הכל

החלום הציוני המודרני לא נולד על רקע הרי ירושלים, מוזיקת הורה וחלוצות צעירות במכנסיים קצרים. החלום הציוני צץ במוחו של בנימין זאב הרצל כשישב בבית האופרה של פריז. הוא העביר חודשיים בבית המלון "קסטיל" עם דפוס קבוע: במהלך היום עבד על החיבור הציוני פורץ הדרך "מדינת היהודים", וכמעט מדי ערב ביקר בבית האופרה הלאומי. המוזיקה היוותה עבורו מרגוע לנפש. "בערבים בהם לא הציגו שום אופרה, הייתי מפקפק בבריאות דעתי", כתב בזכרונותיו. במיוחד השפיעה על הרצל האופרה "טנהויזר" של ריכרד ואגנר, שצליליה אף נבחרו לפתוח את הקונגרס הציוני השני. באופן אירוני, במדינת היהודים אסור לבצע את אותה האופרה שהיוותה את הפסקול לחזון של הרצל.

בדיוק 125 לאחר יציאתו לאור של החיבור המכונן של חוזה המדינה, מתכנסת האופרה הישראלית לחזרות לקראת חזרה לבמה עם האופרטה "העטלף" של יוהאן שטראוס. התחושה באוויר היא של נס. המדינה שהוקמה היא נס. העובדה שהיא שרדה עד כה למרות כל האיומים והחששות היא נס. העובדה שבין כל הטרדות הוקם פה בית אופרה ברמה בינלאומית, והעובדה שהוא עדיין משגשג במאה ה-21 - נס. אחרי כמעט שנה וחצי של שיתוק בעקבות מגפה עולמית, מדובר בנס גדול במיוחד. אם תרצו, מדובר באגדה.

על האגדה הזאת מופקדת דמות שנראית כאילו נלקחה מתוך סיפור אחר. דן אטינגר, המנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית, לא עוצב בשבלונה הקבועה של אנשי המוזיקה הקלאסית. חזותו צעירה, צבעונית, מזמינה. דמות אירופאית מאוד למראה, אך ישראלית מאוד, מתובלת בחוצפה חיובית, שמעזה "להמציא את עצמה מחדש", ביטוי שהוא עצמו סולד ממנו. זה לא הופך את האמנות שלו לפחות רצינית, להיפך.

מופקד על האגדה. אטינגר (צילום: ראובן קסטרו)

שיערו המעוצב בקפידה בוהק בבלונד פלטינה מבריק, אך קול הבריטון הרגוע שלו משדר הכל חוץ מצעקנות. עיניו הבהירות חודרות ומצליחות לשחרר תקשורת אילמת בינו לבין עשרות חברי התזמורת. הוא יודע את זה. השליטה שלו בתזמורת טוטאלית. שפת גופו מהפנטת, ויוצרת שפה משל עצמה. לעתים נדירות הוא צריך להרים את הקול ולהשתמש בתקשורת מילולית עם הנגנים. בעולם הניצוח מדובר ביכולות לא פחות חשובות מקריאת פרטיטורה מורכבת. הדרמה המורכבת שאצורה בגופו של אטינגר מספרת ליברית מרתקת, עוד לפני שהוא בכלל פוצה את פיו. למען הסר ספק, יש לו גם הרבה מה להגיד.

בשנה האחרונה, כמו כל עולם התרבות, העולם של אטינגר נעצר. בעקבות מגבלות הקורונה, האיש שנהג לבלות את מרבית השנה שלו במסעות מסביב לעולם מצא את עצמו מקורקע לביתו בגרמניה, ולמעשה לא ביקר בישראל למעלה משנה. "הייתי רגיל לעבוד ב-180% על טורבו", הוא מספר בריאיון לוואלה! תרבות, "פתאום זה ירד לאפס אחוז. פחד. בכל ריאיון שנתתי בחיים סיפרתי שלא הרווחתי אגורה שחוקה אחת שלא הייתה קשורה למוזיקה. תמיד אמרתי את זה בחצי בדיחות הדעת, ופתאום הבדיחה הזאת הופכת למציאות ואין מוזיקה".

ואיך מתמודדים עם שינוי כזה קיצוני?

"אנשים חשבו שזה יהיה עניין של כמה שבועות, אבל לי זה היה ברור שאנחנו נהיה מחוסרי עבודה לפחות למשך שנה וחצי. היה לי ברור שבכל הנוגע להופעות, אין בכלל מה לדבר. וזה לא בגלל שאני פסימי, להיפך, זה בגלל שאני מאוד מציאותי. לא עשיתי בחיים שום דבר אחר. אין לי הכשרה אחרת. זה נורא מפחיד".

עד כדי כך? עולות מחשבות על העתיד?

"אני חייב להגיד שאני בר מזל במובן הזה שאני יכול לפרוש היום אם אני רוצה. זו פוזיציה מדהימה להיות בה מצד אחד, אבל היא מפחידה, כי זה לא רק להרוויח כסף. כל המהות שלי זו המוזיקה שאני עושה. ואז הגיעה הקורונה וזה היה מעניין לגלות שזה לא באמת כל הקיום שלי. שיש גם קיום אחר".

מה גילית?

"גיליתי שאנשים נורמליים חיים בבית שלהם (צוחק). הרוב המוחלט של האנשים מבלים את רוב השנה בבתים שלהם. מבשלים במטבחים שלהם, ישנים במיטות שלהם, מכבסים עם אבקת הכביסה שהם אוהבים. ואני הייתי אחד כזה שחי בבית שלו אולי 20% מהשנה. כל השנה הייתי מתרוצץ, אם זה מלונות או דירות שאני שוכר בכל הערים שאני נמצא בהן, ואז פתאום מגיע הלוקסוס הזה של להיות בבית, ואני מגלה שאני מאוד מאוד איש של בית".

חתיכת דיסוננס.

"זה דיסוננס מאוד גדול. חשבתי לעצמי, 'וואלה, ככה חייתי את 15 השנה האחרונות שלי?' כי המהות שלי היא בעצם של בית. אבל בחיים הרגילים שלי, טרום הקורונה, זו הייתה פריבילגיה להיות בבית".

מאסטר של ריכוז. דן אטינגר בחזרה על "העטלף". ברקע: יעל לויטה בתפקיד אדלה (צילום: ראובן קסטרו)

נוצר חוסר ב-15 השנים האלה? משפחה? זוגיות? חברים? פערים שיכולת להשלים ב-2020?

"לא היו לי פערים. הפערים הם חלק מהנורמה. אז בשנה האחרונה גיליתי שבעצם גם בחיים הרגילים שלי שמרתי על איזשהו באלאנס נכון. זה גם משהו נחמד לגלות. 'וואלה, בעצם תמיד היה לי את אלמנט הבית, אבל השנה אני עושה את זה בגדול יותר'. התברר לי שגם לפני הקורונה ניסיתי לשמור על כל האלמנטים הקטנים שמרכיבים את הבית, בשביל לשמור על שפיות ובאלאנס פנימי. המטרה היא לא לאבד את זה לגמרי, כי נורא קל לאבד את זה, וזה כבר קרה לי".

אטינגר מתייחס למשבר שפקד אותו לפני כחמש שנים. עד אז, רכבת ההצלחה שלו דהרה במהירות שיא. הוא ניהל שלוש תזמורות במקביל, ניצח בבתי האופרה הגדולים ביותר והפך לאורח כבוד ברחבי העולם. "חופשה" הייתה מבחינתו מילה נרדפת למחלה. "בית" היה החדר האחרון בו הוא הלך לישון. בסופו של דבר, סיר הלחץ הזה התפוצץ ובהחלטה מודעת, אטינגר בחר להוריד הילוך, ולחזור כמה שיותר למשפחה ולחברים בישראל. כך גם נוצר החיבור מחדש עם האופרה הישראלית, אחרי שנים של נתק. בשנת 2018 התמנה למנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית, ובנוסף גם למנהלה המוזיקלי של תזמורת הבית שלה, הסימפונית של ראשון לציון.

כשהקורונה התחילה להתפשט בישראל ומוסדות התרבות החלו להיסגר, אמרתי לאחי, שהוא השותף הקבוע שלי לאופרה, שיכול להיות שיותר לא נראה אופרה בישראל. השילוב של הופעה בחלל סגור מול קהל מבוגר שנמצא בקבוצת סיכון, יחד עם ההפקות שמורכבות בעיקר מאמנים בינלאומיים, נראה בלתי אפשרי. מהכובע שלך כמנהל האופרה, היתה תחושה של סכנה קיומית?

"השאלה הקיומית הייתה אצל כולנו. כל אחד בדרגה שלו וכל אחד בתחום העשייה שלו. לא משנה מה עשינו לפני זה, פתאום הכל ירד לאפס. בית אופרה או תזמורת זה מייצג של החברה. זה מיני-חברה. מבחינה דמוגרפית, יש בה הכל מהכל. אז כמו שכל החברה בישראל ניסתה להתמודד עם המשבר בעזרת הביטוי הנורא של 'להמציא מחדש', אז גם אנחנו כמיני-חברה נאלצנו לעשות את זה. היה לנו חשוב לספק לאנשים איזושהי פרנסה ולהפיק כמה שיותר פעילות ולשמור על הזמרים בכושר. בשיחות שלי עם צח (גרניט, מנכ"ל האופרה - ע.ס) אני זוכר את המשפטים שחוזרים: 'מה יקרה עוד שנה-שנה וחצי? יהיו לנו זמרים? אנשים יישארו בכושר? אנשים בכלל ירצו להישאר במקצוע?".

"שאלתי: 'אנשים בכלל ירצו להישאר במקצוע?'". דן אטינגר (צילום: ראובן קסטרו)

אנשים לא באמת מבינים כמה כושר גופני צריך בשביל לנגן, לשיר או לנצח שעות. למעשה, זה קשה אפילו לשבת ביציע למשך שלוש שעות, אתם על הבמה או בפיט צריכים סיבולת של ספורטאים.

"אני שילמתי מחיר גדול על הנפילה הזאת מפעילות של 200% ל-0%. זה נחמד בשבועות הראשונים, עם נטפליקס על הכורסא בבית, אבל אז הגיעו הכאבים. הגוף לא יודע איך להתמודד עם הפסקה כזאת. בסוף יצרתי בחדר האורחים שלי מיני חדר כושר. קניתי מכשירים מקצועיים כדי לשמור על כושר ולזוז".

מרגישים את זה בחזרות עכשיו כשחזרתם? יש חלודה?

"בדיוק ההיפך. זה האמונה האופטימית שהייתה לי, גם באמנות הנשגבת שאנחנו עוסקים בה וגם באנשים שלנו. האמנתי שכשנחזור לבמה, נחזור בגדול. אנחנו חווים את זה עכשיו משני הצדדים. גם מהצד המבצע, אנשים בכושר שיא, וגם מהצד הנפשי. אנשים מגיעים עם סופר-מוטיבציה ומצב רוח לחזור לחיים".

וגם "העטלף" זו יצירה מושלמת לחזור איתה במובן הזה.

"לגמרי. היצירה הזאת בכלל מוציאה ממך רק את הניצוצות ומצב הרוח הטוב, ואני בונה על זה ואני מניח שגם הקהל כל כך צמא לזה. זה נשמע כמו קלישאות, אבל זה נכון. אני מאמין בזה עם הנאיביות הגדולה שלי. אני מאמין שהקהל מת לחזור. נכון, אולי עם פחדים בהתחלה. בסדר, כולנו פוחדים. גם אני יצאתי מבידוד, אני בין חיסונים, ואני זהיר ופוחד - אבל, הצמא קיים בטירוף".

"סוף סוף כשדפקנו בדלת היא גם נפתחה". שר התרבות חילי טרופר (צילום: ראובן קסטרו)

איך הרגשת את היחס של המדינה לאופרה בזמן המשבר בהשוואה ליחס של גרמניה לתזמורת שאתה מנהל בשטוטגרט?

"בגרמניה הסבסוד הממשלתי הוא אחר לחלוטין. התזמורת שלי בשטוטגרט לא יצאה לחל"ת. לא עבדה אמנם, אבל קיבלה משכורת כל התקופה".

זה משהו בתרבות הגרמנית? לשמר את מוסדות התרבות?

"גם בגרמניה יש תהליך ב-15-10 השנים האחרונות של קיצוצים. חלק מבתי האופרה נסגרו, חלק התאחדו, וגם תזמורות אוחדו. זה לא שהכל זהב. הבעיה התקציבית היא מחלה בינלאומית - ועדיין, במיוחד בגרמניה, זו מדינה שעדיין משקיעה המון המון כסף בתרבות, ומסבסדת את התרבות ואתה מרגיש בהבדל כי זה מקרין על האמנים עצמם, שזוכים להערכה וכבוד על מה שהם עושים".

ככה זה כשיש מימון מהמדינה, בעוד רוב התקציב של האופרה הישראלית בנוי על מכירת כרטיסים ומנויים.

"אני לא בקיא בזה כל כך, אני חייב להגיד לך, אבל העוגה מתחלקת בין תקציב מהמדינה, תקציב מהעיר והמון מבוסס על הכנסות, וכשההכנסות נחתכות - אז הדאגות מתחילות. תראה, אין ספק שזה פחות. מספרים זה מספרים, אין על זה ויכוח. מצד שני זה נורא תלוי איך אתה מסתכל על זה. אני יכול להגיד שאנחנו בכלל צריכים להגיד תודה שבמדינה כמו שלנו, שיש לה גם דאגות אחרות, עדיין יש בית אופרה ברמה בינלאומית עם קהל מנויים יפה מאוד, ובכלל צמא לאופרה. אם אנחנו במוד של להיות אסירי תודה, אז אני אסיר תודה שאנחנו עוד מורשים לעשות את מה שאנחנו עושים. זה לא מצדיק את זה שהתמיכה הממשלתית היא כל כך קטנה או לא מספיקה".

הרגשתם שיש לכם אוזן קשבת אצל שר התרבות חילי טרופר במהלך המשבר?

"אצל שר התרבות הנוכחי, סוף סוף כשדפקנו על הדלת היא גם נפתחה. זה משהו, שלפחות ממה שאני יודע, לא היה קודם. היה עם מי לדבר, ועובדה שכל מוסדות התרבות קיבלו מענק בשביל להתמודד עם המצב. תמיד אפשר להתלונן. שמע, להתלונן שאין מספיק זה חלק מהחיים שלנו. אבל לפחות מהבחינה של 'יש עם מי לדבר', הרגשתי הבדל. אבל זה לא משנה, כי גם זה משתנה עכשיו".

ובכל זאת, למרות הגישה האופטימית, האופרה ספגה מכה קשה. שיא המשבר התרחש בנובמבר האחרון, אז פוטרו 55 זמרי המקהלה. בשנה שעברה היה דיבור על סדרת הפקות בלי תפקידי מקהלה, זה עדיין הכיוון?

"אני מקווה שהמקהלה שנמצאת כרגע בעיצומו של מו"מ עם האופרה תגיע להסכמות ויחתמו על ההסכם הקיבוצי כי אנחנו מתכננים את כל העונה הבאה כעונה רגילה עם מקהלה רגילה, ואני מקווה שכל הדברים יסתדרו ויחזרו לקדמותם. אחרי כל הפערים והדרמות שהשנה האחרונה הציפה החוצה, כמו במגזרים אחרים ובמקצועות אחרים, כך גם אצלנו. מקווה שהדברים יירגעו ויסתדרו. הכיוון שלנו הוא להמשיך לעבוד ביחד, לפחות מהכיוון שלנו, ואני מקווה שגם מהצד שלהם".

פתח את הדלת לפרק חדש בחיים. דניאל ברנבוים (צילום: GettyImages)

"כוכב הרוקנ'רול של עולם האופרה" מעולם לא היה באמת בקטע של רוקנ'רול, והוא גם רחוק מלהיות ילד. עוד כחודש יחגוג 50, למרות ששום דבר בהופעה שלו לא מסגיר את הגיל הביולוגי. החזות הרוקיסטית שלו מסתירה מאחוריה סיפור הצלחה ישראלי מדהים, כמעט אופראי. הוא נולד בחולון, וכילד קטן חווה בבית המשפחה את מותה של אחותו הגדולה ממחלה. בתיכון "תלמה ילין" הוא התמקצע בלימודי הפסנתר, אך במטרה למצוא עיסוק משני לנגינה - הצטרף למקהלת האופרה כזמר בריטון. את קריירת הניצוח שלו התחיל בגיל מאוחר יחסית, כשהוא בן 28. למרות שלא למד ניצוח באופן מסודר, הוא קיבל את ההזדמנות לעבוד עם המאסטרו הישראלי דניאל ברנבוים בברלין. זו הייתה החלטה ששינתה לו לא רק את מסלול הקריירה, אלא את החיים עצמם. בעקבות המעבר לברלין, אטינגר נפרד מבן זוגו לאחר 14 שנות זוגיות ופצח במה שהוא מכנה "פרק ב'" של חייו. המחשבות על פרק ג', נכון לכרגע, לא מטרידות אותו.

אתה חושב שבסופו של דבר תחזור לישראל, או שהיחס לתרבות, לצד החדירה למיינסטרים של מפלגות כמו "נעם" מרחיקות אותך?

"תמיד אמרתי שאני א-פוליטי. אמרתי שזה לא מעניין אותי ושיעזבו אותי בבועה שלי. ככל שאני מתבגר זה משתנה".

זה כבר לא רק פוליטיקה, מרגישים את השינויים האלה ברחוב. אנשים הצביעו למפלגה הומופובית והכניסו אותה לכנסת.

"לא קל לי לראות בכלל לאיזה כיוון זה הולך או יכול ללכת, אבל גם קשה לי לענות על זה. אני באמת מבוסס במקום אחר, וכשאתה מסתכל על זה ממקום אחר - עד כמה שאני יכול להגיד שזה מדאיג אותי וזה מכעיס אותי וזה כואב לי - עדיין יש לי חיים במקום אחר".

שזו גם פריבילגיה גדולה. אתה יכול לראות את התהליכים שמתרחשים כאן ולכאוב אותם והכל אבל אתה גם יכול להחליט לא לחזור לכאן. זו פריבילגיה שלי אין: לחתוך עכשיו לגרמניה.

"זו סוג של פריבילגיה, אבל אני יכול להגיד לך באותה מידה שאני בא לכאן ואני מסיים יום עבודה ויש לי את חברי הילדות שלי כאן, אין לזה אח ורע. יש מחיר לפריבילגיה הזאת. אין ספק בכלל. אבל אני מסכים איתך, אני לא 'תקוע' כאן. יש לי את האופציה. המזל שלי הוא שכל השנים הייתי מחובר, אף פעם לא התנתקתי מפה לגמרי. תמיד החיבור הזה קיים".

"הדיבור הזה על 'ישראל השנייה' גמר אותי. גמר אותי". אבישי בן חיים (צילום: צילום מסך, חדשות 13)

דיברת על האופרה כ"מיני-חברה", וזה הזכיר לי קצת את התיאוריה של אבישי בן חיים על ישראל הראשונה והשנייה. בסופו של דבר, אם תסתכל על האנשים שיושבים מאחורי הפיט באופרה אתה תראה אנשים מאוד מבוגרים, מחתך סוציו אקונומי מאוד מסוים, וכנראה גם עם דעות פוליטיות מאוד מסוימות.

"הדיבור על 'ישראל הראשונה/ישראל השנייה' זה אחד הדברים שהכי כואבים לי לשמוע בטלוויזיה. אני אמנם חי בגרמניה כבר קרוב ל-20 שנה, אבל הודות לסטרימינג, פתוחה אצלי כל הזמן טלוויזיה ישראלית. אני או על ערוץ 12 או על ערוץ 13, במיוחד בתקופת הקורונה, 24 שעות ביממה, מטאפורית לפחות. הדיבור הזה על 'ישראל השנייה' גמר אותי. גמר אותי. זה מכה בך בפרצוף. גם המחשבה שאולי זה אמיתי, ובעיקר הכעס על הפילוג הזה. קשה לי מאוד עם הפילוג. והנה גלשנו לנושאים שהם פחות… קשה לי עם זה נורא".

זה פשוט מתקשר לי לאופרה. אם יש בתיאוריה אמת, אז כביכול אפשר להוכיח את זה דרך בית האופרה.

"זה נכון וזה לא נכון. אני ממש לא מסכים עם הסטיגמה הזאת. אופרה זה תרבות אליטיסטית? אופרה נכתבה לעם! זה שהמנטליות ותחומי העניין והמודה השתנו, זה לא הופך את זה לאליטיסטי. אני ממש לא מסכים עם ההגדרה הרווחת הזאת. נכון, אופרה זו אמנות יקרה, אבל היא עולה הרבה כסף בגלל שיקר להפיק אותה. זה לא בגלל שהזמרים הם מיליונרים".

חלם על בית אופרה עברי שאי אפשר להשיג אליו כרטיסים. בנימין זאב הרצל (צילום: Creative Commons)

ב"אלטנוילנד" של הרצל מתואר בית האופרה הדמיוני בחיפה, שאי אפשר להשיג אליו כרטיסים כי הכל מכור למנויים. ובחזרה למציאות שלנו, זה מתקשר לנושא הסבסוד הממשלתי. במקומות בהן המדינה מסבסדת כל כיסא ביותר כסף אז יותר קל להושיב בכיסא הזה ישבן מהעם.

"גם נכון, ואולי דרגות המחירים הן שונות. אבל זה לוקסוס שמתרחש כשהמדינה תומכת ומסבסדת הרבה. אבל לפי דעתי, פשוט טעות להתייחס לאופרה כתרבות אליטיסטית. זה נורא קל בדיוק כמו שנורא קל לעשות את ההפרדה בין ישראל הראשונה לישראל השנייה. נורא קל לפלג ולצאת גיבור. קשה לי עם זה. קשה לי מאוד. איכשהו בישראל כמו בישראל, לצערי זה גדל וגדל וגדל. הכוח שאנשים וגופים סופגים מלפלג אחרים הוא קטסטרופלי וזה בא גם על חשבון האמנות, כי לפלג נורא קל, בטח כשזה מבוסס על שקר או חצאי אמיתות, כמו הטאבו של ואגנר. הבעיה היא שאף אחד לא מוכן להקשיב בכלל אז הטעויות הופכות לאמת".

אגב ואגנר, שמעתי הקלטה שלך בספוטיפיי מבצע את "הוולקירות" יחד עם התזמורת של מנהיים מלפני עשור, וחשבתי כמה זה באסה שאני לא אזכה לראות ביצוע חי של זה בישראל. ראיינתי בעבר את זובין מהטה, שתיאר את ואגנר כשפה השנייה שלו, ואמר שזה כואב לו שהוא לא יכול להביא את היצירות האלה לקהל הישראלי. איך אתה מרגיש עם החרם הזה?

"הטאבו הזה לא מסתכם רק ב'כן נאצים לא נאצים', זה פשוט מדי לדבר על זה ככה. יש כאן פער או חור בהתפתחות שלנו כמוזיקאים בארץ. אין לסטודנטים למוזיקה או מוזיקאים מקצועיים את האפשרות לחוות את המוזיקה של ואגנר, והם לא יודעים מה זה באמת לנגן חמש שעות. לנגן חמש שעות! פתאום סימפוניה ארוכה של מאהלר או ברוקנר לא תיראה ארוכה כמו אופרה של ואגנר".

זה נכון גם לקהל.

"הקהל בישראל לא יודע מה זה אומר באמת לפנות חצי יום, אם לא יום שלם בשביל אירוע כזה. צריך להרשות לעצמך כקהל להתנתק לרגע מהיום יום. לא לשעה וחצי עד שלוש שעות, אלא באמת לסאגה של ארבע, חמש או שש שעות. הרי זה לא רק האורך. זה גם התוכן ששואב אותך. המוזיקה הטוטאלית של ואגנר לוקחת אותך למקום אחר לגמרי. עם כל הכבוד למלחינים כמו ורדי או פוצ'יני, זה הרבה יותר עמוק. ההתנתקות הזאת חסרה לנו בישראל, וזה נורא נורא חבל".

אתה רואה את זה משתנה בעתיד?

"אני לא רואה את זה קורה, אפילו שזה פשוט מבוסס על טעות היסטורית. אנשים חושבים שואגנר חי בתקופת השואה (הוא מת ב-1883, שש שנים לפני הולדתו של היטלר - ע.ס). מצד שני, 'כרמינה בוראנה' שחיבר קרל אורף? שלאגר, סולד אאוט. אף אחד לא עוצר ואומר שהיצירה הוזמנה על ידי המפלגה הנאצית. כל מיני אבסורדים כאלה. ואגנר לא? אז למה מרצדס כן? שלא תבין לא נכון, אני גם דור שני-שלישי לשואה. הכבוד לטראומה קיים, אני לא מכחיש חס וחלילה. יש לי כבוד מאוד גדול לטראומה שמקשרים את ואגנר והמוזיקה שלו אליה. אבל זה לא מסתכם בזה. כבנאדם אני יכול להבין את הטראומה, כמוזיקאי אני יכול לבקר את הפער ואת החור ואת החסר שיש לנו. אני מפוצל".

יש לך חלום לעשות ואגנר בישראל או שאתה פשוט חושב שזה לא יקרה וזהו?

"זה חלום, אבל יש לי תחושה שהוא יישאר בגדר חלום. אני בכל מקרה לא מתכוון להילחם. כמו שאני יודע לפצל את הדעה הרגשית שלי כבן אדם ואת הדעה השכלתנית כמוזיקאי, אני מבין שברגע שאני אלחם בזה אני בוחר צד. זה אומר להילחם גם בטראומה, ואני לא חושב שבטראומה אפשר להילחם".

קאסט 100% ישראלי שאפשר להתגאות בו. החזרות על "העטלף" (צילום: ראובן קסטרו)

באמנות הריאיון, אם יש דבר כזה, קשה מאוד להתמודד עם אנשים שניחנים ביכולת ריכוז גבוהה. ככל שהמרואיין מרוכז יותר, כך קשה יותר לפרוץ את ביצורי ההגנה הטבעיים שאנחנו מציבים בפני זרים. כשאנחנו יושבים בחדר המנצח במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, אני מבין שמעולם לא דיברתי עם בנאדם מרוכז ומאוזן יותר. כל ניסיון לערער את דן אטינגר מתגלה כמשימה כמעט בלתי אפשרית. זה הגיע לשיא כאשר בזמן שאטינגר ענה לאחת מהשאלות, נכנסה לחדר מנהלת יחסי הציבור של האופרה. אטינגר עצר את תשובתו, והחל להחליף איתה כמה מילים בעניינים שוטפים. לאחר שיצאה מהחדר, המנצח חזר המשיך את התשובה לשאלה בדיוק מאמצע המשפט אותו הפסיק כמה דקות קודם לכן.

אם תסתכל בכל ביקורת שכתבתי על הפקות שעלו באופרה הישראלית, תמיד "התלוננתי" שאין מספיק תפקידים ראשיים לסולנים הישראליים. עכשיו, בגלל או בזכות הקורונה, כל ההפקה ישראלית. אני חושב שהקהל דווקא ישמח לראות את זה.

"כשאני שרתי, הייתי בין הישראלים הראשונים שהתחילו לשיר - ועוד גבר. לא היו זמרים ישראלים צעירים, זה לא התאים למנטליות הישראלית, גבר ששר אופרה. כשאני מסתכל על זה 20 שנה אחרי, אני מבין שעם כל הצניעות עשיתי משהו גדול. עד היום זמרים באים ואומרים לי שהם שרים בזכותי. לשמוע כזה דבר זה סופר מרגש. אז אני מסתכל על הקאסט היום, שהוא על 100% ישראלי, ואני מאמין שהייתי יכול למקם אותו בכל בית אופרה באירופה. זו הגאווה והתענוג הכי גדול שיש".

"חי את החלום שלי". דן אטינגר מנצח על התזמורת הסימפונית של ראשון לציון בחזרה על "העטלף" (צילום: ראובן קסטרו)

ועדיין, יש מנצחים ישראלים שמצליחים בכל העולם, וצוות ישראלי מוכשר ומעורר גאווה, ועדיין הקהל הוא אותו קהל מבוגר. יש בכלל דרך להצעיר את האופרה?

"גם לפני 15 שנה דיברו על זה שיש פחות אנשים ויותר מבוגרים, אבל זה תמיד ככה, עם כל הדאגה וכל הדיבורים. אז היה רוב מבוגר, היום יש רוב מבוגר. אבל גם אז וגם היום יש צעירים ביציעים".

אני מודה שכשהתחלתי לבוא לאופרה בישראל הופתעתי לראות כמה צעירים מגיעים להפקות פה.

"גם כשאני על הבמה, עדיין מפתיע אותי שזה מפתיע אותי!"

אתה נמצא עם הגב אל הקהל, אני לעומתך רואה שרוב הצעירים נהנים יותר מהאופרה, בעוד שהרבה מבוגרים נוטים לנמנם.

"זה בסדר לבוא לאופרה בשביל לנמנם. הרי בשביל מה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? בסדר, גם בשביל האמנות עצמה, להלל אותה, להביא אותה לבמה ולהציג איזו אומנות גדולה זו... אבל אנחנו שוכחים שזו אמנות שנכתבה לעם. ואם מישהו בא לאופרה כי זה המלטונין שלו, למה לא?"

זו לא תשובה שציפיתי ממנצח אופרה מהולל.

"אבל באמת למה לא? כשאני על הבמה אני רוצה להביא טוּב לאנשים. לגרום להם ליהנות. כל אחד נהנה ממשהו אחר. תשמע, זה לא שזה לא מעליב, כן? לפעמים אני מסתכל בשורה הראשונה ואם אני רואה מישהו מנמנם אז מיד בא לי להגיד לו: 'הלו, אני עושה אמנות גדולה פה!'. מצד שני, אולי ככה הוא נהנה? מי אני שאפריע לו ליהנות".

זה מזכיר לי שפעם ראיתי את דניאל אורן יוצא מהפיט ומעיר לקהל שהוא מחא כפיים במקום הלא נכון.

"על זה חבל לבזבז אנרגיות".

יש לך עוד חלומות שלא הגשמת בעולם המוזיקה?

"תראה, אני בסך הכל חי את החלום שלי. שזו גם פריבילגיה להגיד בכלל משפט כזה. הופעתי בכל בתי האופרה הגדולים. אני בפוזיציה שאני יכול להשפיע ולכוון כדי לעשות איזו יצירה שאני רוצה, אבל אני באמת לא יכול להגיד 'זה אני חייב לעשות' או 'זה אני רוצה לעשות'. אני גם מסוג האנשים שמה שאני עושה כרגע, כדי לעשות אותו אני מאוהב בו ב-100%. זו פילוסופיית חיים, ואולי אולי זה סוג של מגננה, אבל אני מאוד מאוד חי את העכשיו. אני עכשיו מאוהב ב-100% ב'עטלף' כי זה מה שאנחנו עושים עכשיו, אז אני לא אחשוב על לעשות בישראל את 'טריסטן ואיזולדה'".

"לפעמים החדשות דביליות ברמה של נטפליקס". דן אטינגר נוגס בחברו הטוב ביותר של המנצח, השרביט (צילום: ראובן קסטרו)

בריאיונות בעבר סיפרת שאתה לא מקשיב למוזיקה עכשווית כי אין לך זמן לאור הלו"ז הצפוף, זה השתנה בתקופת הקורונה?

"לא האזנתי למוזיקה, אבל צפיתי הרבה בנטפליקס".

מה ראית?

"אני מאוד אוהב את הבריחה לנטפליקס ואת מה שנטפליקס מייצג. אני מחפש את כל מה שאני יכול לקבל ממנו אינפורמציה, אבל להישאר פאסיבי. מה מספק את זה יותר מטלוויזיה?".

אז אם כבר, באמת עדיף נטפליקס על לצפות בחדשות.

"לפעמים החדשות הם כל כך קריטיות ודרמטיות שהן ברמה של נטפליקס. לפעמים הן גם דביליות ברמה של נטפליקס".

כנראה שכבר לא יגיע לתל אביב. פלסידו דומינגו (צילום: GettyImages, Greg Doherty/Getty Images)

ולסיום, שאלון מהיר

לנגן או לנצח?
"לנצח. לנגן זה הרבה יותר סטרס. זה הרבה יותר השקעה. יש גם בניצוח קשיים, אבל עדיין אחרים מנגנים. רמת הסטרס היא אחרת".

ריכרד שטראוס או יוהאן שטראוס?
"ברור שריכרד שטראוס אבל זה לא לוקח מהקסם של יוהאן, ועובדה שאנחנו עושים עכשיו את 'העטלף' שלו".

מוצרט או ואגנר?
"ואגנר לא היה קיים בלי מוצרט. תבין מזה מה שתבין מזה".

מי הספר שלך בתל אביב?
"מה, לעשות פרסומת? סטודיו חפיף, מה זאת אומרת, כבר 18 שנה".

פברוטי, דומינגו או קאררס, המוכר בתור תפקידו האגדי בסיינפלד כ-The Other Guy?
"אי אפשר לענות על זה. את שלושתם, כל אחד מהם בהזדמנות אחרת. הם כל כך שונים שבאמת כל אחד היה לו את המשהו האחר להציע".

אגב דומינגו, מרגישים כבר את תנועת ה"מי טו" בעולם האופרה?
"זה כמו ששואלים אותי על אנטישמיות. זה קיים, זה הולך ומתגבר, אבל אני עצמי לא נתקלתי בזה ישירות אז אני לא יכול להגיד. למזלי".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully