"מי שלא עסוק בלהיוולד, עסוק בלגסוס"
- בוב דילן, 1965
בסוף כל משפט של זמר או זמרת שאתם שומעים ברדיו - יושב יהודי ממינסוטה עם מפוחית. זאת לא הגזמה. יש אנשים שלא מתחברים לקול השירה של בוב דילן, יש כאלה שמגחכים על כישורי הנגינה וההלחנה שלו, יש שאפילו לא עפים על הכתיבה שלו. ובכל זאת, עם עובדות אי אפשר להתווכח. כל מה שתוכל להגיד על הבנאדם ופועלו, הופך לחסר משמעות אל מול היצירה שלו.
זה לא רק המוזיקה. אלה לא רק המילים. הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר, אחד מהארכיטקטים של הסכמי השלום בין ישראל למצרים, אמר שהתרומה של בוב דילן לזכויות האדם ברחבי העולם גדולה יותר משל כל הנשיאים האמריקניים ביחד. זו חתיכת הצהרה, בטח מחתן פרס נובל לשלום.
"אלביס שחרר לנו את הגוף, אבל דילן שחרר לנו את הראש". כך, במשפט אחד, סיכם ברוס ספרינגסטין את כל מה שצריך לדעת על החשיבות של בוב דילן לעולם. דילן הראה לנו שהעובדה שמוזיקה היא עניין פיזי בעיקרו, לא אומר שהיא אמורה להיות אנטי-אינטלקטואלית. היה לו את החזון ואת הכישרון להרחיב שיר פופ עד שהוא הכיל את כל העולם. הוא המציא דרך חדשה שזמר פופ יכול להישמע. הוא פרץ את הגבולות של מה שאמן הקלטות יכול להשיג, והוא שינה את פני הרוק אנד רול לתמיד.
בעידן שבו המילים "גאון" או "אייקון" נזרקות לאוויר כלאחר יד, קשה לחשוב על אמן כותב שראוי יותר מדילן לכל סופרלטיב אפשרי. אמן שהשפיע על עולם המוזיקה יותר מכל אחד אחר במאה השנים האחרונות, וכתוצאה מכך, על שלל עולמות תוכן אחרים שאינם כוללים כלי נגינה. אנחנו מהללים יין מתוק ומשובח, שנעשה מכמה ענבים בשלים של יקב בעל שם, אבל אין לנו סיכוי להעביר אל הדף את היופי של סבך שורשי הגפן, את מגע העלים שעוטפים את הפירות ואת הרגע העצוב שבו הפרי נופל אל האדמה טרם הספיק להבשיל. בוב דילן הוא לא עוד יין משובח - הוא הכרם עצמו.
לרגל הגעתו לגבורות, כלי התקשורת ברחבי העולם יסכמו היום את פועלו, יבחרו את האלבומים הגדולים ביותר, השירים הטובים ביותר, ההופעות הכי זכורות והשערוריות הכי עסיסיות. האמת היא, שגם בגיל 80 עדיין אי אפשר לסכם את פועלו של הנפיל המוזיקלי הזה, שרק בשנה האחרונה הוציא אלבום כפול משובח משירים מקוריים (ביניהם השיר הארוך ביותר שלו אי פעם, באורך 16 דקות וחצי).
בנימה אישית אציין שבוב דילן הוא האמן האהוב עליי אי פעם, וההשראה הגדולה ביותר על חיי. שנינו מספיק מבוגרים כדי שזה כבר לא ישתנה. שמונה פעמים נסעתי לראות אותו מופיע על במה, הרחקתי ברחבי הגלובוס אחרי נקודות ציון בחייו ומצאתי את עצמי מדבר עם עשרות אנשים על האובססיה השכיחה הזאת עם אנשים משלל מדינות ותרבויות. התחקיר האישי שעשיתי עליו, בשילוב פיסות ביוגרפיות שפורסמו בצורה רשמית על ידו של האיש במהלך השנים, השתלבו יחד למסה עצומה של מידע, ולכן במקום לפרסם את הכל בבת אחת, החלטתי לפצל את התוצאה לארבע כתבות. נתחיל בצורה כרונולוגית עם 20 השנים הראשונות של האיש, ממש עד הרגע שפרץ.
במקום לסכם את פועלו האמנותי, נעשה כאן ניסיון להתחקות אחר הסיפור שאינו סופר של אחד האנשים הכי מפורסמים בעולם. פחות מוזיקה, יותר בוב. האיש המסתורי כל כך שעומד מאחורי המוזיקה ששינתה את העולם מסר לא מעט גרסאות לקורותיו במהלך השנים, בין השאר מסר הרבה פרטים דמיוניים ובלתי אפשריים. בשביל להתחיל, נצטרך לחזור אחורה בזמן, להפוך שקרים לאמיתות (ולהפך) ומדי פעם נצטרך לשים את הציניות בצד, וגם להאמין בשדים ורוחות. מוכנים? קחו מעיל, המקום בו אנחנו מתחילים את המסע שלנו קר במיוחד.
"איך זה מרגיש? איך זה מרגיש? להיות לבד לגמרי, בלי שום כיוון הביתה, כמו אלמוני גמור, כמו אבן מתגלגלת?"
- בוב דילן, 1965
זיגמונד "זיגמן" צימרמן נולד בשנת 1873 בעיר הנמל של אודסה, על גדות הים השחור. זה היה ערב השנה החדשה, אבל התקופה לא הייתה חגיגית. אלו היו ימים של ייאוש באימפריה הרוסית. אלו היו ימים של התקוממות קיצונית. אלו היו ימים של מהפכות, וכמעט כמו תמיד, אלו לא היו ימים טובים להיות יהודי. הוא פגש את אנה (חנה בת חיים) גרינשטיין והם נישאו עם סיום המאה ה-19.
בשנת 1905 ניסו הליברלים והסוציאליסטים להדיח את הצאר ניקולאי השני משלטונו. ההפיכה נכשלה, וההמונים משני הצדדים הפכו את היהודים לשעירים לעזאזל. רוחות השנאה היו באוויר, ולא היה צריך חזאי בשביל לדעת לאן הרוח נושבת. אלפים נרצחו בפוגרומים של "המאות השחורות" ברחבי האימפריה, כאשר פוגרום אודסה היה הרצחני ביותר. 400 יהודים נרצחו בעיר ביום אחד.
זיגמן, בן 30 בזמן הפוגרום, הבין שאין לו ברירה אלא להתנתק ממולדתו. הוא נפרד מאשתו ושלושת ילדיו והודיע להם שהוא נוסע לאמריקה. זיגמן הבטיח שברגע שירוויח מספיק כסף, הוא ישלח להם כרטיסים להפלגה כדי שיצטרפו אליו. כמו הרבה מהגרים, זיגמן חיפש מקום שיזכיר לו את מכורתו האהובה, ומצא את עצמו בעיירת הנמל דולות' במינסוטה. הקיץ היה קצר ומלא ביתושים, החורף היה קשוח, מריר ומלא בכוויות קור. זה הרגיש לו כמו בית.
זיגמן החל לעבוד בדוכן רחוב כמתקן נעליים. אחרי שביסס את מקומו, אשתו אנה הצטרפה אליו, יחד עם שלושת ילדיהם: מריון, מוריס ופול. שלושה בנים נוספים - ג'ק, אייב ומקס - נולדו בארה"ב. זו הייתה התגשמות החלום האמריקני. המהגרים שברחו מסכנת מוות שהחלו בחיים חדשים בארץ ההזדמנויות הבלתי נגמרות. בקצה הרחוב בו גרו הוקם בית כנסת קטן, והמשפחה החלה לפקוד אותו בחגים ובשמחות. הילדים שנולדו במינסוטה לא ידעו עד אותו רגע שהם יהודים.
בזמן שבאירופה החלה מלחמת העולם הראשונה, הילדים של אנה וזיגמן הקימו להקה מוזיקלית קטנה. מריון הבכורה ניגנה על פסנתר בזמן שג'ק ואייב ניגנו על כינור. הם אפילו עשו כמה הופעות בבתי ספר מקומיים. הלהקה התפרקה בשנת 1929 כשהבורסה בוול סטריט קרסה וגם הילדים נאלצו למצוא עבודות כדי לעזור עם כלכלת הבית.
למרות תעשיית הדיג שהתקיימה בעיר, כלכלת דולות' התבססה בעיקר על "טבעת הברזל", שרשרת עיירות כורים שהקיפה את העיר. הכורים העבירו את עפרת הברזל שמצאו ברכבות לעיר, ומשם הם יצאו דרך הנמל לערי התעשייה הגדולות של ארה"ב. העיירה הגדולה ביותר ב"טבעת הברזל" הייתה היבינג, עם אוכלוסייה של קצת פחות מ-10,000 תושבים. מרבצי ברזל היו שם בשפע עדיין, אבל כמעט שלא ניתן היה למצוא שם יהודים צעירים, למעט אצל משפחת סטון.
בן סטון, יהודי יליד ליטא, ניהל את חנות הבגדים היחידה בעיירה. הוא נשא לאישה את פלורנס אדלשטיין, גם היא ילידת ליטא, שהגיעה לאמריקה בתחילת המאה. נולדו להם ארבעה ילדים בארה"ב, ורנון, ביטי, לואיס ואיירין. כמו למשפחתו של זיגמן, גם לילדי משפחת סטון הייתה נטיה מוזיקלית, ובעיקר לבת השניה ביטריס, או כמו שכולם קראו לה: ביטי. דגש על ה"טי".
כשהגיעו לגיל בגרות, נהגו בנות המשפחה לצאת לדולות', העיר הגדולה, כדי לנסות ולמצוא שידוך יהודי כשר. באופן אירוני, שידוך כזה קרה דווקא במסיבת סילבסטר, כאשר את'ל, דודתה של ביטי, הכירה לה את אייב (או בשמו היהודי, אברהם בן זיסל). הוא היה שקט ומופנם, היא הייתה מוחצנת ומלאת חיים. זו הייתה אהבה ממבט ראשון.
ב-10 ביוני 1934, שלושה ימים אחרי יום הולדתה ה-19 של ביטי, הם באו בברית הנישואין כדת משה וישראל. אלו היו ימי השפל הגדול, ולזוג לא היה כסף להקים משפחה. למעשה, בשנים שלאחר החתונה, השניים המשיכו לחיות בבית משפחתו של אייב.
בשנת 1941, בזמן שמלחמת העולם השנייה וזוועות השואה התחוללו באירופה, בצד השני של האוקיינוס קיבל הזוג הזעיר חדשות טובות. אייב זכה לקידום למשרה ניהולית בחברת "סטנדרט אויל", וכעת היה להם מספיק כסף לשכור דירה צנועה בעיר. הם עברו לביתם החדש, דירת שני חדרים בקומה השנייה של דופלקס בפינת רחוב 519 והשדרה השלישית בעיר. ביטי כבר הייתה בהיריון.
בשעה 21:05, בערב ה-24 במאי 1941, בדיוק היום לפני 80 שנה, ביטי ואייב הפכו להורים לבן זכר. התינוק שקל 3.22 קילוגרם. אמא שלו אמרה שהוא כל כך יפה, שהיא חשבה בהתחלה שנולדה לה בת. בברית המילה ניתן לו השם: שבתאי זיסל בן אברהם. בתעודת הזהות האמריקנית שלו ניתן לו השם רוברט אלן צימרמן. בעתיד יקראו לו בוב דילן. "העולם נקרע לגזרים, ותוהו ובוהו כבר הנחית את אגרופו בפני כל המבקרים החדשים", כתב על יום לידתו באוטוביוגרפיה שלו, "אם נולדת סמוך לזמן הזה או שחיית בו, יכולת להרגיש את העולם הישן נעלם ואת העולם החדש מתחיל".
השם "רוברט" היה הנפוץ ביותר בקרב ילדים בשנות הארבעים בארה"ב, אך ממילא אף אחד לא קרא ככה לבכור לבית צימרמן, שנקרא בפשטות על ידי כולם "בובי". צלילים קבועים, משעממים, ליוו את ילדותו של בובי הקטן. רכבות משא רעמו מחוץ לחלונו. רכבות נוסעים נהמו בדרך לערים רחוקות. צופרי קטר במרחק קבוע ייללו. מעבר לרחוב, מגדל פעמון של כנסיה צלצל בשעות קבועות. זה היה פסקול ילדותו. אלו היו צלילים של בית. של ביטחון. בדולות' מינסוטה אף אחד לא חולם על מקומות רחוקים, אלא רק על בית חם שיגן מהכפור והשלג.
את המציאות המונוטונית הזאת קטע הרדיו. רהיט גדול עשוי עץ מהגוני, שהונח אחר כבוד במטבח המשפחתי. בובי הקטן, בסך הכל בן ארבע, האזין ללא הפסקה למוזיקה, עם כישרון בלתי רגיל לשנן שירים אחרי האזנה אחת או שתיים.
השנה הייתה 1946 כשבובי, עדיין בגן ילדים, עלה לראשונה לשיר בפני קהל. זו הייתה מסיבת יום ההולדת של סבתא אדלשטיין, והוא הקדיש לה את השיר "Some Sunday Morning". הלהיט של השחקנית אלקסיס סמית' מתוך הסרט "סן אנטוניו" היה מועמד לפרס האוסקר לשיר הטוב ביותר והפסיד, אך לנצח ייזכר כשיר הביכורים של בוב דילן. הישג לא פחות חשוב.
בובי המשיך להופיע באירועים משפחתיים, כאשר כולם התלהבו מהגימיק של ילד בן 4 ששר שירי פופ של מבוגרים. קרובי משפחה אמרו לביטי ואייב שהם צריכים להשקיע בכישרון של בובי הצעיר, אך הם קיבלו את המחמאות האלה בערבון מוגבל. מי אי פעם שמע על זמר שהגיע מדולות', מינסוטה?
אחיו הצעיר של בובי, דיויד בנג'מין, נולד בזמן שהשתוללה בארה"ב מגפת הפוליו. בעוד ההורים ניסו לשמור ככל האפשר על הילדים, היה זה דווקא אבי המשפחה שנדבק בנגיף. אייב שותק בפלג גופו התחתון, ונאלץ לזחול בבית כתינוק. המצב בבית היה קשה. אייב איבד את עבודתו ואיתה גם את הכבוד העצמי שלו. במצב גופני ירוד, כשהוא בקושי מצליח ללכת, המשפחה עברה לגור בהיבינג אצל אמה של ביטי, שהתאלמנה שנה קודם לכן.
בובי, עדיין בגן ילדים, שנא את עיירת הברזל הקטנה, אך אהב את סבתו פלורנס סטון, ששימשה עבורו אמא שניה. ההורים נאלצו להילחם בו מדי בוקר כדי שיסכים ללכת לגן הילדים. אחיה של ביטי נתנו לאייב עבודה בחנות למוצרי חשמל שלהם. בימים בהם בובי סירב "בבעיטות ונשיכות" ללכת לגן, הוא נגרר יחד עם אביו הצולע לחנות. בובי הקטן קיבל משימות ניקיון בחנות. הוא טאטא את הרצפה והבריק את המוצרים בחלון הראווה. הוא הבין שאלה יהיו החיים שלו. עובד פשוט, בחנות פשוטה, במשפחה פשוטה, בעיירה פשוטה. יציב כמו סלע בתוך קיום חד-גוני. הכי רחוק מ"אבן מתגלגלת".
אחרי שאביו חזר לאיתנו (חלקית, הוא המשיך לצלוע עד יומו האחרון), המשפחה נכנסה לבית חדש בשדרה השביעית בהיבינג. בובי כבר היה בן 7. הבית החדש הגיע עם שתי מתנות קטנות שהושארו על ידי הדייר הקודם. קוראים שמאמינים ביישות עליונה בוודאי לא יופתעו, אבל בובי הקטן בהחלט לא ציפה לגלות בחדרו החדש גיטרה אקוסטית ופטיפון קטן. בפטיפון הונח תקליט של האנק וויליאמס. זה היה קאבר ללהיט הגוספל של צ'ארלס מודי, "Drifting Too Far From The Shore". הוא לימד את עצמו לנגן את השיר בגיטרה המסתורית שמצא בחדרו.
מילות השיר הרוחניות דיברו על חזרה בתשובה אל חיקו של ישוע הנוצרי, אך בובי הצעיר, שמעולם לא ביקר בכנסייה, הבין את המילים אחרת לגמרי. "מדוע לפגוש גורל אכזר, כאשר יש נחמה בשפע", זימר וויליאמס בתקליט, "הסתובב ועזוב עכשיו, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, אתה נסחף רחוק מדי מהחוף". בובי הרגיש שהוא מדבר אליו. לפתע, הוא הרגיש כמו נטע זר במשפחתו. בביתו. במדינתו. הוא הבין שבשביל למצוא את עצמו, ולחמוק מגורל אכזר, הוא חייב לברוח ממינסוטה. הוא חייב להמציא את עצמו מחדש. באותו רגע, בראשו של רוברט בן ה-7, כבר התחילה להיבנות המסגרת שבתוכה המציאות תצייר את היישות המוכרת כ"בוב דילן".
זה סיפור שדילן סיפר בעצמו בכמה הזדמנויות שונות. בשנת 1986 אפילו כתב גרסה חדשה לשיר. כמו הרבה מהמעשיות שדילן סיפר במהלך חייו על ילדותו, צריך לקחת גם את הסיפור הזה בערבון מוגבל. סביר להניח שאף אחד לא שכח בטעות גיטרה ופטיפון בבית. מאוד יכול להיות שבובי הקטן אכן שמע את השיר ברדיו, אבל ספק אם בהיותו ילד בן 7 הוא כבר הרגיש את תהפוכות הגורל הפשוטות שימשכו אותו בעתיד אל ניו יורק.
זו הזדמנות טובה לעצור ולהזכיר שהרבה מהמידע שמופיע כאן מבוסס על דברים שדילן שיתף בראיונות, כתב בספרים או חשף בתכנית הרדיו שלו. הנטייה של דילן למלודרמה ושיוף המציאות היא חלק מהקסם שלו. בסרט דוקומנטרי שהפיק לפני שנה עם מרטין סקורסזה לנטפליקס הוא פשוט הוסיף מלא בדיות מכוונות ומבוימות לתוך ההיסטוריה האישית שלו, ולא בפעם הראשונה. אך הקסם הזה הופך את הניסיון להגיע לחקר האמת, בוודאי על דברים שקרו לפני 70 שנה, לכמעט בלתי אפשרי.
האמת לגבי הילדות של דילן, כמו לא מעט פעמים, הרבה פחות מסתורית וקסומה, אבל אפשר ללמוד ממנה הרבה. בובי היה ילד ביישן, ולקח לו זמן למצוא חברים חדשים בביתו החדש בהיבינג. אמו ביטי, שהייתה תמיד אהובה בעיירת ילדותה, ארגנה מסיבות רבות בבית המשפחה, ודאגה "לשדך" לבובי חברים בני גילו. זה הצליח. היא הייתה אמא טובה, ואישה טובה. בובי העריץ אותה. כשהיה בן 10, הוא כתב עליה שיר לרגל "יום האם". זו הייתה הצהרת אוהבים חד משמעית. בובי הוסיף בדרמטיות שאלמלא האהבה של אמו, הוא היה כבר מזמן קבור באדמה.
בסופו של דבר, ילדותו של בובי הייתה טובה למדי. הייתה לו אמא שהוא אהב, אבא שהוא כיבד, אח צעיר וחכם והרבה חברים לשחק איתם על הגבעות והפארקים שהקיפו את העיירה הקטנה. ובכל זאת היה אירוע בילדות שלו שעיצב את תפיסת עולמו, וגם הגיע בסופו של דבר ליצירה שלו. בשנת 1949 החלה שביתה של כורי הברזל. זה היה אירוע גדול. במשך חודשיים נאבקו הכורים, שדרשו לקבל פנסיה וביטוח. הם נכשלו.
ב-1952 החלה שביתה נוספת, קשה יותר. זו הייתה תקופה קשה עבור תושבי העיירה, ומצד שני הייתה באוויר תחושה של סולידריות אנושית. בעלי החנויות נתנו לכורים אשראי בלתי מוגבל. הכורים התנדבו בעבודות ניקיון וסדר בבתי התושבים. בעיירה הקטנה נבנתה מין קומונה של ערבות הדדית. זו הייתה ההזדמנות הראשונה של בובי לראות כיצד אנשים פשוטים יכולים להשיג דברים גדולים. בלי כסף, הרחק מהמוקדים הפוליטיים, אבל עם אמון מלא במושגי הצדק והחמלה האנושיים.
השובתים ניצחו, והעיירה - כמו אמריקה כולה - נכנסה לתקופה של שגשוג כלכלי. הרבה מהברזל שבנה את גורדי השחקים של ניו יורק, את המכוניות של דטריוט ואפילו את הטלוויזיות שהפכו למוצר בסיסי, הגיעו מהמכרות בהיבינג, שהכפילה את גודלה ואוכלוסייתה בתוך כמה שנים.
ברקע השפע הכלכלי שהציף את העיירה, רכשו אייב וביטי לביתם פסנתר ספינט פשוט תוצרת שיקגו. ההורים, שנהנו לנגן כילדים, קיוו להמשיך את המסורת גם עם הילדים. דיוויד בן ה-6 ניגן הרבה יותר טוב מאחיו הגדול. בובי התרגז. קרובי משפחה ניסו ללמד אותו לקרוא תווים אך לשווא, זה רק תסכל אותו יותר. לבסוף הוא הכריז שהוא הולך לנגן בפסנתר כמו שהוא רואה לנכון, והחל ללמד את עצמו נגינה. לימים, כשיפגוש את חברי הביטלס, הוא ירגיש קרבה קוסמית אליהם, בשל היכולת לכתוב מוזיקה בלי לדעת לקרוא תווים.
בעידוד הוריו, בובי המשיך לנסות כלי נגינה שונים. בני המשפחה זיהו אצלו חוש קצב מפותח, ולכן ניסו למשוך אותו לנגן על חצוצרה, סקסופון, צ'לו ואפילו על תופים - אבל בובי כבר ידע על איזה כלי הוא רוצה לנגן. עוד לפני בר המצווה שלו, הוא שכנע את הוריו לקנות לו גיטרה אקוסטית.
היהדות של בובי לא הייתה מרכזית בחייו, היא בוודאי לא הגדירה אותו, אבל היא בהחלט גרמה לו לבלוט. הקהילה היהודית בהיבינג הייתה קטנה ומאוד חילונית. לא היה בית כנסת בעיירה, השבת לא היוותה פקטור והגברים היו מגולחים ובטח שלא הלכו עם כיפות. זה כמובן לא אומר שלא הייתה אנטישמיות באזור. בובי עצמו זכה לכינויי גנאי בבית ספר. זו תקופה שהוא כמעט שלא מדבר עליה, אבל הותירה בו שריטה מסוימת, שתלך ותתבהר ככל שיתבגר.
שנה לפני שהגיע למצוות, החליטו הוריו שהגיע הזמן שבובי יחל בלימודי עברית לקראת העלייה לתורה. הבעיה: בהיבינג לא היה רב. הם התייעצו עם הקהילה היהודית בדולות', ואספו כסף כדי להביא רב לעיירה - לתקופה של שנה בלבד. בריאיון בשנת 1985 סיפר דילן על הרב ראובן מאיר שהגיע ללמד אותו את ההפטרה. "הוא היה איש זקן מברוקלין. הוא הגיע עם אשתו אוטובוס מניו יורק עם הזקן הלבן הארוך שלו, הכובע השחור שלו והבגדים השחורים שלו. שיכנו אותו בקומה העליונה מעל בית הקפה L&B, וזה הפריע לי כי זה היה מועדון הרוק אנד רול המרכזי שבו נהגתי לבלות". מיותר לציין שכהרגלו דילן קצת מפריז, בית הקפה המקומי ממש לא היה "מועדון רוק אנד רול" אלא מקום מרבץ לפועלי העיר, ובכל מקרה בובי הביישן בן ה-12 עדיין לא "נהג לבלות" בשום מקום. אבל למה להרוס סיפור טוב עם עובדות?
אירוע בר המצווה שלו היה רהבתני ובזבזני. אמו לא חסכה סנט על המסיבה, ושכרה את אולם הנשפים של מלון "אנדורי" עבור 400 המוזמנים שלה, שכללו כמעט את כל מכובדי הקהילה היהודית של הערים הסמוכות. דווקא האירוע המשמח הזה שבו הפך מילד לגבר, הבהיר לבובי כמה שהוא מרגיש חריג בנוף ילדותו.
סבתא אנה מתה בהמשך אותה שנה, ונקברה בבית העלמין "תפארת ישראל" בדולות'. בריאיון למגזין לייף ב-1964 הוא יגיד שבהלוויה שלה הוא הבין שהוא התרגל למוות. "נולדתי עם מוות סביבי. גדלתי בעיירה גוססת".
היבינג הייתה עיירה לבנה לחלוטין. בהיעדר שחורים, היהודים של העיירה היו הטרף הקל ביותר לגזענים ובריונים שחיפשו להציק לשונה. ההבנה הזאת חלחלה אל בובי ברגע שנחשף למוזיקת הבלוז השחורה. ברדיו באזור מינסוטה השמיעו בעיקר קאנטרי, ולעתים גם פופ לבן. אלו היו השירים אליהם נחשף בובי כילד. זו גם הייתה האהבה הראשונה שלו, והחיבור הראשון שלו לעולם המוזיקה. בהמשך, גילה שהוא יכול לקלוט ברדיו הביתי גם תחנות ששידרו בתדרים בינוניים ממקומות רחוקים, וכך נחשף ל"מוזיקת גזע", ז'אנר שזכה לימים לכינוי "רית'ם אנד בלוז".
למען הסר ספק, "רית'ם אנד בלוז" לא היה באמת סגנון מוזיקלי שונה מפופ, כל ההבדל היה קהל היעד. אם קהל היעד היה קהילות שחורות: זו הייתה מוזיקת רית'ם אנד בלוז, אם לקהילות לבנות: פופ. המפץ הגדול של הרוק אנד רול האמריקני הגיע בתחילת שנות החמישים, כשצעירים לבנים בערים הגדולות התחילו להאזין למוזיקה הקצבית אליה הקשיבו חבריהם השחורים והבינו שהיא מדברת אליהם.
בשעות הקטנות של הלילה, לפעמים עד שלוש לפנות בוקר, בובי נשאר ער והאזין לתחנות רדיו מדרום ארה"ב, וממעמקי אזור הדלתא של מיסיסיפי. הוא שמע את האולין וולף זועק בקולו החריג, וגם מעבר לסאונד המרוחק של הרדיו הקטן, העוצמה נגעה בלבו של בובי. הוא שמע את מאדי ווטרס שר על כך שהוא מרגיש כמו "רולינג סטון", הוא לא הבין בדיוק מה זה אומר, אבל הוא הזדהה עם תחושת חוסר היציבות. הוא שמע את ג'ימי ריד, בי.בי. קינג, ג'ון לי הוקר ואחרים והבין שזו המוזיקה שהוא רוצה לנגן.
בובי נסע על אופניו לחנות המוזיקה "קריפה" במרכז היבינג וביקש לרכוש תקליטים של האמנים ששמע ברדיו, אך המוכר אמר לו שהם לא מחזיקים "מוזיקת גזע" בחנות. בובי לא התייאש. כמה דורות לפני המצאת "אמזון", הוא הניח בתוך מעטפה שלושה שטרות של דולר, ארבעה מטבעות של דיים, מטבע ניקל אחד ועוד מטבעות פני ושלח לחנות תקליטים שנהגה לפרסם את המבצעים שלה בתחנת הרדיו של שברפורט, לואיזיאנה. מספר שבועות אחר כך הוא קיבל בחזרה בדואר שישה תקליטי בלוז חדשים.
בשביל להבין כמה חשובים היו ששת התקליטים האלה, צריך לחזור לציטוט שנתן דילן בריאיון ב-1997, לאחר צאת אלבום הסולו ה-30 שלו: "הסיבה שאני יכול להישאר כל כך מרוכז בכיוון של המוזיקה שלי היא בגלל שהייתה לי השפעה מאוד חזקה כבר מגיל מאוד צעיר. מוזיקה הייתה כל מה שהשפיע עליי. זה הדבר היחיד שנשאר אמיתי בעיניי, מאז ומתמיד. אני בר מזל שזו הייתה המוזיקה הספציפית הזאת שהשפיעה עליי באותה תקופה, מכיוון שבכנות, אם לא הייתי מוצא אותה, אני לא יודע מה היה נהיה ממני. אני מגיע מאזור מאוד מבודד של אמריקה".
בובי אולי לא הפך ל"גבר" בבר מצווה שלו, אבל מבחינתה של היידישע מאמע שלו זו הייתה קריאת השכמה. בקרוב הילד תכול העין שלה יהפוך להיות רווק מבוקש, וצריך כבר להתחיל לטפח אצלו את השורשים העבריים, לקראת חתונה עם כלה יהודיה. כנגד רצונו, ביטי רשמה את בובי ל"קאמפ הרצל", מחנה קיץ יהודי בוובסטר, וויסקונסין. למרות שהתנגד לרעיון, ובוודאי לא חשב בגיל 13 על חתונה, רצה הגורל והיציאה למחנה הקיץ עשתה לו רק טוב. הוא בילה את חודש אוגוסט בבקתת עץ יחד עם עוד מספר בנים - אחד מהם היה ילד בן 12 בשם לארי קיגן, שהגיע מסיינט פול, עיר הבירה של מינסוטה.
לארי ובובי הלכו לחדר המועדון במחנה, שם הוצב פסנתר, ובובי החל לנגן את אחד משירי הבלוז שנהג לשמוע בביתו. להפתעתו של בובי, לארי הצטרף אליו בשירה. הוא מעולם לא הכיר אף אחד ששמע את השירים האלה לפני, ובטח לא מישהו שיודע לשיר את השירים האלה. הם החלו להופיע יחד במחנה, כשבובי מנגן ולארי שר. כמעט כל הילדים במחנה באו להאזין להם, וכך במקום להתחבר לסיפורי התנ"ך ולניגוני "הבה נגילה", המתבגרים היהודים נחשפו לראשונה למוזיקה שחורה שמבוצעת על ידי ילדים לבנים. לשמחתה של ביטי, אחת מ"המעריצות" החדשות במחנה הייתה נערה בשם ג'ודי רובין, שהתאהבה בבובי. בדיעבד ניתן לומר שהיא הייתה הגרופית הראשונה שלו.
לארי הזמין את בובי אליו לסיינט פול וכך הוא נחשף לראשונה לעיר אמריקנית גדולה בגיל 14. זו הייתה חוויה מכוננת. לראשונה, בובי ראה מגדלים גבוהים, מוסדות תרבות מרשימים, בנייני ממשל מרהיבים, תחנת רכבת סואנת של יותר ממסילה אחת ומקומות בילוי מלאים בצעירים מלאי חיים. יותר מהכל, הוא התרגש לראות את האנשים. בליל צבעוני של בני אדם משלל מקומות, גזעים ורקעים. זו הייתה הפעם הראשונה בה פגש באופן אישי אדם שחור וניהל איתו שיחה. לארי הופיע בלהקה יחד עם עוד שלושה חברים אפרו-אמריקניים. בובי הרגיש שהם הדבר האמיתי. שחורים שעושים בלוז, כמו שהוא שמע עד עכשיו רק מבעד לרמקול הפשוט בביתו.
החבורה ניגנה ובילתה ביחד במשך ימים, בזמן שבובי השתכן אצל חבר אחר שפגש במחנה. השיחות לעתים גלשו לעניינים רציניים, על ההפרדה הגזעית בארה"ב, על חוסר שוויון, על אפליה. בובי נחשף להרבה מהעוולות האלה בפעם הראשונה. הוא הרגיש שאין לו יותר מדי מה לתרום לשיחות האלה, ובעיקר ניסה להשתלב בחבורה דרך הנגינה. החברים לא הבינו אותו. רגע אחד הוא מסוגר ואדיש, ואז, רגע אחרי הוא עולה על הבמה, והופך לאדם אחר לגמרי, עם רצון עז להתבטא בצורה מוזיקלית. זה הרגיש כאילו יש שני בובי צימרמן.
כמו הרבה מבני הנוער של ארה"ב ב-1955, האישיות המרדנית של בובי התעוררה לחיים סביב מותו הטראגי של ג'יימס דין. הסרט "מרד הנעורים" הגיע לבית הקולנוע היחיד של היבינג אחרי תאונת הדרכים הקטלנית של דין. מבחינתו של בובי, הסרט דיבר ישירות אליו, ובעיקר דמותו של ג'ים סטארק שחתרה תחת המוסכמות של אמריקה השמרנית, וביקשה לחיות בהווה. זו הייתה מחשבה כמעט בלתי נתפסת באותם ימים, בטח בעיירות הקטנות של המערב-התיכון. בובי קנה לעצמו ג'קט אופנוענים מעור, בדיוק כמו זה שלבש האליל שלו בסרט, ואימץ לעצמו מראה זועם, שנראה מעט מגוחך על פניו הילדותיים.
החבר הטוב ביותר של בובי בתיכון היה ג'ון באקלן, גם הוא מעריץ של ג'יימס דין המנוח. הם החלו לנגן יחד שירי פופ קצביים פרי מוחם הקודח. בובי כתב את שירו הראשון, מלא בהומור טפל וגסויות של נערים, על כוכבת הקולנוע בריז'יט בארדו. בובי ידע שזה רק תחביב. משחק. הוא לא ראה בזה אמנות ובטח שלא אפשרות קריירה סבירה, עד שיום אחד הוא פתח את הטלוויזיה וראה בחור צעיר מממפיס ששר על כלב ציד. "בפעם הראשונה שראיתי את אלביס פרסלי מופיע, ידעתי שאני לא הולך לעבוד בשביל אף אחד, ואף אחד לעולם לא יוכל להגיד שהוא הבוס שלי", יספר בעתיד דילן, "לראות בפעם הראשונה את אלביס פרסלי הרגיש כמו לברוח מהכלא".
בפעם הבאה שהוא יגיע לבקר את חבריו בסיינט פול, הם יקימו להקה. הם קראו לעצמם "הג'וקרס" וביצעו שירי רוק אנד רול מוכרים שכתבו אחרים, בדיוק כמו אלביס פרסלי. בובי האמין שהם יכולים לעשות את זה בגדול. הם לא. הם הקליטו תקליטון אחד ביחד, אפשר לשמוע שם את בוב דילן (אז עדיין לא בשם הבמה המפורסם שלו) מנגן על פסנתר. אפשר גם לזהות את קול השירה הייחודי שלו הולך לאיבוד ברקע של חבריו, שמזייפים מרוב התרגשות. הלהקה נרשמה גם לתחרות כישרונות בסיינט פול, אך למרות האמביציה הגדולה של חבריה, הם לא הצליחו לשכנע אף אחד שיש להם כישרון.
בובי עדיין היה נער צעיר, בקושי בן 15, אבל הוא הבין שהלוק המרדני של ג'יימס דין והאמביציה האנרגטית של אלביס פרסלי לא יספיקו לו. הוא צריך להתחיל לעבוד, והשקיע את כל כולו במטרה לעשות מוזיקה טובה שאנשים ירצו לשמוע. זה לא עבד ביום אחד, אבל בובי הצליח למצוא חבורה של חברים בסביבת היבינג שתתאמן איתו ותנגן איתו. הוא החל לקרוא להם "הלהקה שלו", והם זרמו, בעיקר כי הוא מצא להם הופעות צנועות באירועים ומסיבות באזור היבינג. הם לא חלמו לקחת כסף על ההופעות האלה, הם פשוט שמחו שמישהו שם לב אליהם. לפתע, הילדים הדחויים הפכו למקובלים - גם אצל הבנות.
בובי אמנם לא זכה לחינוך דתי, אבל בהחלט זכה לחינוך שמרני סטייל המערב-התיכון של ארה"ב. אביו השריש בו קוד מוסרי נוקשה, שליווה אותו בהמשך חייו הבוגרים. גם כשהפך למיליונר וכוכב-על, משהו בערכים הבסיסיים של מינסוטה עדיין נשארו בו. הוא נשאר נאמן לחבריו, לא הסתבך עם החוק, ושמר על קשר קרוב עם משפחתו. גם כשלא נותר לו דבר להוכיח מבחינה אמנותית, הוא המשיך לעבוד קשה על המלאכה. מעולם לא הפסיק לכתוב שירים, וגם בעיצומה של מגפה עולמית, בגיל 80, הוא המשיך ליצור ולתכנן את סיבוב ההופעות הבא שלו.
בגיל 16 בובי הצעיר השיל לגמרי את ביישנותו, ולאחר דין ודברים עם המשפחה, אביו קנה לו רכב עם גג נפתח וגם אופנוע של הארלי דיווידסון. הפוזה כבר הייתה שם. הוא למד מחבריו שזה לא משנה אם אתה מנגן טוב או שר טוב, כל עוד אתה עומד על במה ומנגן, אתה הופך לאדם מעניין בעיניי אנשים. בין אם זה נכון או לא, זה גרם לבובי להיוולד מחדש כאדם מלא ביטחון. בתקופה הזאת הוא הכיר את החברה הרצינית הראשונה שלו, בחורה בעלת השם הלא שגרתי אקו סטאר. הם היו ביחד כמעט שנתיים.
אקו, כמו רוב חבריו של בובי, בלטה בייחודיותה בסביבת היבינג השמרנית. היא חיה עם משפחתה בקרוואן ביערות שמצפון לעיר, שיערה היה בצבע בלונד-פלטינה טבעי, עיניה בהקו בצבע הברקת וכל הוויתה ולבושה שידרו "מרד נעורים". אלא שהמראה החיצוני שלה היה מטעה, אקו הייתה בעלת מזג עדין, עם חיוך קבוע על הפנים, וסלידה מכל הזעם שבובי החל לפתח כלפי הממסד השמרני. למעשה, היא די שנאה את ג'יימס דין, אבל בחרה שלא לספר את זה לבובי, מסיבות מובנות.
מוזיקת הבלוז חיברה בין אקו לבובי וחבורתו. יום אחד היא נתקלה באחת מההופעות החובבניות של הלהקה והתיידדה עם בובי וחבריו. הנערה העליזה פשוט שמחה להכיר אנשים חדשים ומוכשרים שאוהבים את אותה מוזיקה שהיא אוהבת. בובי הזמין את אקו אליו הביתה לשמוע תקליטים (כן, ילדים, זה משהו שבאמת היה קורה בעבר) ובזמן שהאזינו לאיזה תקליט בלוז ישן, הוא נישק אותה.
הם החלו במערכת יחסים חצי סודית, מכיוון שבובי לא רצה שהוריו ידעו שהוא יוצא עם בחורה לא יהודיה. ובכל זאת, זו הייתה אהבת נעורים אמיתית, על כל המשמעויות שלה. בובי אמר לה שהיא הראשונה שלו, זה היה (עוד) שקר.
אחרי שתי תאונות דרכים כמעט קטלניות עם האופנוע שלו (באחת מהן הוא שלח ילד קטן לבית חולים), הוא נהיה חבר באופן טבעי של לירוי, עוד אופנוען שלמד איתו בתיכון. הם אימצו לעצמם את הסטייל של מרלון ברנדו מהסרט "הפרא", ואמא של בובי אפילו רקמה להם על הג'קטים את האותיות "BRMC", קיצור של: "Black Rebel Motorcycle Club", שם הכנופייה מהסרט. כנראה שהאירוניה של "מורדים" שמבקשים מאבא שלהם שיקנה להם אופנוע ומאמא שלהם שתרקום להם על הג'קט חלפה מעליהם.
לירוי ניגן על תופים יחד עם חבר אחד בשם מונטי שניגן על גיטרה. בובי ניצל את ההזדמנות והזמין אותם להתאמן איתו. ברגע קפריזי אחד הוא נטש את "הלהקה שלו" והקים יחד עם מונטי ולירון להקה חדשה. במהרה, בובי השתלט על כל העסק, החליט איזה שירים הם ינגנו, באיזה סגנון ואפילו באיזה מקצבים צריכים להיות קטעי התופים. החברים האחרים לא התווכחו, היה בו משהו מיוחד כבר אז. מוזיקלית הוא הרשים את חבריו בקטעי אלתור מורכבים, אלה שלבסוף נתנו ללהקה את שמה: "האקורדים המוזהבים".
אקו נהגה להגיע לכל ההופעות של "האקורדים המוזהבים", אך הגיעה תמיד בגפה. היא לא רצתה שחברים שלה יבואו איתה. היא ידעה למה. חבר שלה עמד על הבמה, ניגן ושר, והקהל היה עושה בוז. זה היה מביך. קול השירה של בובי, במיוחד, גרם להקטנות ולעג מצד הקהל. "אף אחד לא אהב את המוזיקה שהם ניגנו, קיללו אותם. אבל בוב היה מאוד רציני, הוא לא נתן לזה להפריע לו והוא המשיך להתאמן ולעשות חזרות בלי הפסקה כדי להשתפר", סיפרה אקו. בשנת 2018 היא מתה, ולעד תיזכר כ"בריז'יט בארדו של היבינג". האישה שעליה נכתב "Girl From The North Country", אחד משירי האהבה היפים בכל הזמנים.
ב-5 ביוני 1959, רוברט צימרמן בן ה-18 סיים בהצטיינות חלקית את לימודיו בתיכון היבינג. בספר המחזור נכתב עליו ש"הוא רוצה להיות ריצ'רד הקטן כשהוא יהיה גדול". ההערצה של בובי לליטל ריצ'רד הגיעה אחרי שאלביס פרסלי הפך ל"מלך". מבחינתו של בובי, ההצלחה המסחרית של אלביס פגעה ביושרה האמנותית שלו, בעוד ריצ'רד היה ההפך הגמור. המנהלים של ליטל ריצ'רד אולי התעשרו מהמוזיקה שלו, אבל האמן עצמו חתם על חוזה דרקוני על סך 50 דולר בנוסף לחצי סנט מכל תקליט שלו שיימכר ("לא ידעתי שאפשר לחתוך פני לחצי", הוא כתב לימים באוטוביוגרפיה שלו). בשלב הזה של הקריירה המוזיקלית שלו, בובי היה חותם גם על זה.
בכל מקרה, הקריירה המוזיקלית שלו תאלץ לחכות. ימים ספורים אחרי שסיים את לימודיו, הוא לקח את רכב הפורד שאביו קנה לו, ונסע לפארגו, צפון דקוטה (כן, זאת מהסרט ומהסדרה). הוא הציג את עצמו בשם "אלסטון גאן" ומצא לעצמו עבודה כפיקולו בבית הקפה "רד אפל" בעיר. זו תהיה הפעם היחידה בחייו שהוא יתפרנס מעבודה שאינה קשורה למוזיקה, אבל ממש לא הפעם האחרונה שהוא יסתיר את שמו האמיתי.
בפארגו הוא פגש מוזיקאי בשם בובי וי, שבדיוק התחיל לבנות שם לעצמו. בובי וי לא ידע את שמו האמיתי של נגן הפסנתר שהציע לו את שירותיו, אך הוא ידע שאין לו באמת מה לתרום ללהקה שלו. נגינת הפסנתר שלו הייתה פראית, אך מוגבלת, ובכלל, הוא לא ראה את התועלת בלהיגרר ברחבי המדינה עם פסנתר במהלך סיבוב ההופעות שלו. בובי וי אמר "לא" לאלסטון גאן, והמשיך לקריירה מכובדת עם חברי הלהקה שלו.
כשגיבור סיפורנו חזר לבסוף להיבינג, הוא סיפר לכל מי שרק רצה לשמוע שהוא הקליט יחד עם זמר בשם בובי וי סינגל חדש. זה היה שקר, אבל בובי האמין שאף אחד לא יעלה עליו. השמועה עשתה לה כנפיים, ולבסוף, כשהסינגל המדובר יצא, הוא אף הצליח ושמו של בובי וי התפרסם גם באזור רצועת הברזל. רבים, שהתבלבלו מהסיפור של בובי צימרמן, חשבו בטעות שבובי וי הוא צימרמן עצמו. הוא לא טרח לתקן אותם.
בובי התקבל ללימודים באוניברסיטת מיניאפוליס, העיר הגדולה במדינה. ההורים היו שמחים שבנם מוותר על החלומות המטופשים להיות אמן, והולך לרכוש לעצמו השכלה. הבן שמח סוף סוף לעזוב את היבינג. "עזבתי בגלל שלא היה שם שום דבר", הוא סיפר בריאיון ב-1965, "ידעתי רק דבר אחד, שאני עוזב ולא חוזר לעולם. הייתי חייב את זה לעצמי, לחושים שלי. ידעתי שיש משהו בחוץ מעבר לסרטים של וולט דיסני".
עם הגעתו למעונות הסטודנטים, חיכה לו מברק מאמו. חברו הטוב מהמחנה, לארי קיגן, נפצע בצורה אנושה בתאונת צלילה, והפך למשותק בכל גופו. זו הייתה טרגדיה אמיתית. אמו סיפרה בריאיון בסוף שנות השישים ש"הטרגדיה של קיגן בטוח השפיעה על הקריירה של בובי. זו הייתה הטרגדיה הראשונה שהוא חווה באופן אישי". הרחק מאור הזרקורים, בובי המשיך לבקר את לארי. בשנת 1978 הוא הקדיש לו את האלבום "Street Legal", והמשיך לנהל איתו מערכת יחסים חברית קרובה עד יום מותו ב-11 בספטמבר 2001. באותו יום התרחש פיגוע הטרור הגדול בתולדות ארצות הברית, ובוב דילן הוציא את אחד מאלבומיו הגדולים ביותר.
כשעלה על הכביש המהיר מספר 61 לכיוון מיניאפוליס, בובי נפרד באופן סופי לא רק מהעיירה בה גדל, אלא גם מהשם "רוברט צימרמן". לאוניברסיטה הוא נרשם תחת השם "בוב דילן". עכשיו זה השלב בסיפורנו בו צריך רגע להתעכב על למה הוא בחר דווקא בשם הזה. דילן עצמו הסביר את הנושא לא מעט, ונתן כמה גרסאות סותרות. הגרסה האמינה ביותר מגיעה דווקא מחברתו בתיכון, אקו, שחשפה לימים שבובי הסתובב לכל מקום עם ספר של המשורר האירי דילן תומאס, עוד בימי נעוריו. לדבריה, הוא התוודה בפניה שהוא מתכוון לשנות את שמו ל"דילן" ברגע שהוא יוכל לעשות זאת חוקית.
בין אם הוא יודה בזה או לא, דילן תומאס כנראה היה המשורר הראשון שהדליק את התשוקה הפנימית של בובי לשירה. חברו לארי קיגן סיפר שכשהיה מגיע לבקר אותו בבית החולים בו היה מאושפז, הוא נהג להגיע עם ספרי שירה של תומאס, ומקריא לו פואמות נבחרות. מעבר לכישרון, גם האופי של תומאס התאים לסגנון החיים שבובי העריץ באותם ימים. המשורר הוולשי מצא את מותו הרומנטי מהרעלת אלכוהול בחדרו במלון צ'לסי המיתולוגי בניו יורק. הוא היה רק בן 39. עוד איש מוכשר מאוד שמת בגיל צעיר מדי. כמו אליליו של בובי: ג'יימס דין, רוברט ג'ונסון, באדי הולי והאנק וויליאמס.
אלא שההחלטה לבחור דווקא בשם "דילן" פחות חשובה מאשר השאלה למה הוא החליט בכלל לשנות את השם. צריך לזכור, הוא בסך הכל נרשם לאוניברסיטה במרחק נסיעה קצרה מבית משפחתו. הוא לא חתם על חוזה תקליטים או עמד להופיע בטלוויזיה. מי משנה את השם שלו כשהוא מתחיל ללמוד באוניברסיטה?
התשובה לשאלה הזאת, כמו בהרבה מקרים בסיפורים על דילן, מורכבת. ראשית, גם אם לא סבל מרדיפה אנטישמית אלימה, בובי סבל מהזיהוי שלו כיהודי במהלך ילדותו. הבחירה בשם "דילן" הרחיקה אותו, לפחות מבחינה קוסמטית, מזיהוי עם העם הנבחר (באופן אירוני, דילן יהפוך להיות אחד היהודים המפורסמים והמשפיעים בעולם, והשם "דילן" יהפוך להיות מאוד מזוהה עם היהדות).
אלא שהבחירה לברוח מהשם לא הייתה רק בגלל הזיהוי עם היהדות, אלא ספציפית עם משפחת צימרמן. היחסים של בובי הצעיר עם אביו לא היו אידיאליים, והוא הספיק גם להתרחק מאמו האהובה במהלך השנים, כשהרגיש שהיא רחוקה מלתמוך בשאיפות המוזיקליות שלו. הקורא המעמיק ישים לב בוודאי ששמו של אחיו הצעיר דיוויד לא הוזכר כמעט לחלוטין. זה לא מקרי. כל חברי הילדות של דילן מספרים שהוא מיעט לדבר על אחיו, ונהג אליו כמעט בהתנכרות בתקופתו בהיבינג.
אבל כנראה שיותר מהכל, שינוי השם ל"דילן" נתן למורד הצעיר בן ה-18 את האפשרות לפתוח דף חדש. להמציא פרסונה חדשה מאפס. הוא הרגיש שבכל חייו הוא לא צבר חוויות משמעותיות, ובעצם לא היו לו חיים של ממש. הוא האזין לשירי בלוז וקאנטרי ברדיו, ושמע זמרים ששרים סיפורי חיים מלאי חוויותת ועניין - ולא אין שום דבר שראוי להפוך לשיר. כושר ההמצאה והדימיון שלו יעזרו לו ליצוק בחייו של "בוב דילן" את כל הפנטזיות שהוא עצמו טרם מימש. הוא לא ידע שהשם הזה יהפוך להיות אחד המפורסמים בעולם, להפך, כשהוא בחר לעצמו את השם הוא רצה שהשם הזה לא יהיה מוכר לאף אחד. כך הוא יוכל לצקת לשם הזה היסטוריה פראית ומוגזמת. כך הוא גם עשה.
הסטודנט בוב דילן נרשם ללימודי אמנות. לא המקצוע הפרקטי שההורים שלו קיוו לו, אבל הם הסתפקו בידיעה שלילד הולך להיות תואר. הוא התגורר בבית האחווה היהודי "סיגמה אלפה מו", אך לדברי סטודנטים שלמדו איתו, הוא מיעט להגיע לשיעורים, וגם כמעט שלא נראה בבית האחווה. חלק מהסטודנטים טענו שנראה שהוא מנסה להסתיר את הזהות היהודית שלו, חלק טענו שמרוב שהוא ניסה להתרחק מהיהדות ומחבריו לאחווה, הוא שידר וייב אנטישמי.
לבסוף, בוב עזב את בית האחווה והחל לשכור דירה באזור האוניברסיטה. אביו עזר לו עם שכר הדירה, אבל לראשונה בחייו בוב נאלץ להתמודד עם קשיים כלכליים. בשלב מסוים הוא אפילו משכן את הגיטרה שלו. הלימודים לא כל כך עניינו אותו, אבל הסביבה האינטלקטואלית העשירה אותו, והוא נחשף לשפה ההיפסטרית של התקופה, למשוררי הביט, לכתביו של ג'ק קרואק, וגם למוזיקה שהוא לא הכיר קודם: פולק.
שינוי השם מצימרמן לדילן היה בלתי צפוי, אבל בסופו של דבר הוא היה עניין סמנטי. המעבר ממוזיקת בלוז ורוק אנד רול למוזיקת פולק היווה את ההפתעה ששינתה את גורלו. המטמורפוזה האמיתית לתוך היישות המכונה "בוב דילן" החלה כשהסטודנט הצעיר השאיל מחבר תקליט של הזמרת אודטה. למעשה, הוא גנב את התקליט, אבל ההיסטוריה תסלח לו על זה.
"ביום ששמעתי את אודטה הלכתי ומכרתי את הגיטרה החשמלית והמגבר והחלפתי אותם בגיטרה אקוסטית מתוצרת גיבסון", יספר דילן ב-1978, בהגזמה טיפוסית, "זה קרה מהרגע להרגע. התקליט שלה היה כל כך אישי ומלא חיים. למדתי את כל השירים בעל פה. מאודטה המשכתי להארי בלפונטה, לקינגסטון טריו, לאט לאט נחשפתי לעוד ועוד אמני פולק עד שלא שמעתי שום דבר אחר".
עד סוף שנת הלימודים הוא ייחשף לאמן שישנה את גורלו, זמר פולק מניו יורק בשם וודי גאת'רי. כמוהו, לוודי לא היה קול שירה מרשים. הוא לא היה נגן גיטרה מוכשר מדי. אפילו כישרון הכתיבה שלו היה מוטל בספק, כאשר רוב השירים שלו היו מבוססים על שירי פולק עתיקים, עליהם הוא הוסיף פרשנות אישית. אלא שוודי הציע משהו נוסף - מחאה מוזיקלית. וודי לקח שירי עם ישנים, ועטף איתם שירי מחאה על אירועי השעה. זו הפעם הראשונה שדילן הרגיש שמוזיקה יכולה לשמש כנשק. כשהוא ראה שוודי הדביק את הסטיקר "המכשיר הזה הורג פשיסטים", על הגיטרה שלו, הוא הפך סופית לאליל שלו.
מוקף בחברה אינטלקטואלית וליברלית, המעבר של דילן למוזיקת פולק הפכה אותו לפופולרי באזור הקמפוס. לראשונה, הוא לא היה חלק מלהקה בינונית עם קול בעייתי, אלא זמר פולק עם קול מעניין. העניין במוזיקת פולק הייתה בתוכן, במהות ובהגשה - ואלה באו לו בקלות יחסית. חבר לימד אותו לנגן על מפוחית, ובתוך זמן קצר הוא מצא לעצמו פינה קבועה להופעות. זה הספיק לו כדי לגרום לכמה סטודנטיות לאמנות להגיע אליו למיטה, אבל הוא עדיין רצה לפרוץ את גבולות העולם הקטן בו הוא חי. הוא ידע שאם הוא רוצה להצליח באמת, הוא צריך להגיע לניו יורק.
ניו יורק הייתה רחוקה באותם ימים ממינסוטה לא רק במובן הגיאורפי, אלא גם מבחינה מנטלית. הוא הרגיש שבאותה מידה הוא יכול היה לחלום להגיע לירח. הסביבה הקרובה שלו ראתה ברצון שלו לעבור למנהטן התנשאות. חברו לספסל הלימודים סטנלי גוטליב סיפר: "כשהוא אמר לנו שהוא מתכוון לנסוע לניו יורק, חשבנו שהוא משוגע. אמרנו לו: 'אתה לא הצלחת להתפרסם במינסוטה, איך לעזאזל אתה תצליח להתפרסם בניו יורק?'".
דילן העדיף להקשיב לאינסטינקטים שלו. "כשהגעתי למיניאפוליס בפעם הראשונה היא הרגישה לי כמו עיר ענקית, כשעזבתי אותה לניו יורק היא הרגישה כמו פרבר מוזנח", סיפר בריאיון ב-1985, "למדתי כל מה שיכולתי במקום הזה, והלכתי לנצל את האופציות שלי במקום אחר". ועדיין, בשביל לנסות להגיע בכלל לניו יורק, הוא נאלץ לחזור לבית הוריו בהיבינג, ולבקש מהם כסף בשביל התחלה חדשה בתפוח הגדול.
מעניין מה היה קורה אם הוריו של דילן היו מסרבים. מעניין אם היינו מכירים את השם בוב דילן. מעניין אם הביטלס היו מקליטים את סרג'נט פפר. ובכלל, איך עולם המוזיקה היה נשמע היום אם דילן לא היה מגיע לניו יורק. מה היה קורה אם אמו, שחששה לעתיד בנה הבכור הייתה אומרת שהיא מסרבת לממן את ההרפתקה בעיר הגדולה והמסוכנת. איך העלילה הייתה ממשיכה אם אביו השמרן היה מתנה את הכסף בכך שיסיים את הלימודים. לא ברור מה קרה באותו יום בבית משפחת צימרמן בהיבינג, כנראה שרק דילן עצמו יודע מה בדיוק נאמר שם, אבל ההורים של דילן נתנו לו את הכסף שהוא היה צריך. זו הפעם האחרונה שהוא היה צריך לבקש מהם כסף.
הסיפור על הדרך שדילן עשה ממינסוטה לניו יורק מלאה בחורים וחצאי-אמיתות. דילן עצמו מספר שהוא נסע לדנבר, משם לשיקגו, ואז לניו יורק - ואז גר במשך חודשיים בטיימס סקוור והתפרנס מנגינה ברחוב. עדויות אחרות מספרות שהוא אכן הגיע לדנבר ולשיקגו, אבל בהמשך עוד חזר להיבינג. הוא ביקר את האקסית אקו בבית החולים כשילדה את בנה הבכור (הוא היה בטוח שהילד שלו, אך אקו הסבירה לו שהמתמטיקה לא מסתדרת), הוא עבר אצל ידידתו בוני שעשתה לו תספורת קצוצה שתסתיר את "עבר הרוק אנד רול" שלו. הוא הלך להיפרד שוב מהוריו, שביקשו ממנו שאם בתוך שנה הוא רואה שהקריירה המוזיקלית שלו לא מתקדמת, הוא יחזור ללימודים. הוא הבטיח.
על דבר אחד אפשר להסכים, בינואר 1961 בוב דילן התחיל את החיים החדשים שלו בניו יורק. דילן מספר שהוא הגיע למנהטן כשהיא הייתה מכוסה בשלג. בשירו "Talkin' New York" הוא יטען שהוא לקח טרמפ ישר לווסט ווילג'. בגרסה אחרת של השיר הוא טען שהוא נסע במשך יומיים שלמים בסאבווי בלי לצאת כדי לא לצאת אל הקור. האמת לגבי איך הוא הגיע לקפה Wha בגריניץ' ווילג' פחות חשובה, אבל הוא הגיע לשם. ב-24 בינואר הוא עלה על הבמה הקטנה והופיע בפני הקהל הקטן במקום. העבירו כובע במקום, אנשים שמו כמה מטבעות. הוא היה זמר פולק, הוא הופיע בניו יורק, אנשים אפילו שילמו. מבחינתו, הוא "עשה" את זה.
יום לאחר מכן הוא החליט לנסוע לבקר את אלילו וודי גאת'רי. הוא השיג באחד מבתי הקפה בווילג' את הכתובת של משפחתו של וודי בקווינס, ונסע אליו. בבית היו הילדים של וודי יחד עם הבייביסיטר שלהם. נורה בת ה-11 שמעה את הדפיקה בדלת בזמן שצפתה בטלוויזיה. היא ניגשה לדלת וראתה שם בחור בעל מראה מוכר. היא מעולם לא ראתה אותו קודם, אבל הדבר הראשון שהיא ראתה זה יהודי ממוצא רוסי. בדיוק כמוה וכמו משפחת אמה. הלבוש שלו נראה דומה להפליא לזה של אביה, כאילו ניסה לחקות אותו. בוב נאלם דום מול פני הילדה הקטנה, שבהתה בו לרגע ואז התפכחה ואמרה: "אבא שלי לא בבית", וטרקה את הדלת.
האמת היא שדילן לא ציפה שוודי יהיה בבית. הוא ידע שהאליל שלו מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי מזה שנים. לכן, לא ברור למה הוא הגיע עד למפתן ביתה של אשתו (שהתחתנה מאז בשנית), עוד יותר לא ברור למה הוא דפק בשנית. "אני מצטער", הוא אמר לנורה, "אבל הגעתי מאוד מרחוק, אני מחפש את וודי גאת'רי". הילדה ענתה לו בנימוס: "אני מצטערת, הוא לא נמצא כאן ואמא שלי בעבודה ואסור לי להכניס זרים הביתה".
דילן לא התייאש ודפק בפעם השלישית. הפעם, נורה שלחה את הבייביסיטר בת ה-16 לפתוח את הדלת. "וודי לא גר כאן", הסבירה בסבלנות הבייביסיטר, "אם אתה רוצה אתה יכול להשאיר אצלי הודעה בשבילו ואני אדאג שהוא יקבל אותה". בוב חשב שניה, עד שפלט לבסוף: "הגעתי מרחוק, ואין לי שום מקום אחר ללכת אליו".
ארלו, בנו של וודי, פתח לבסוף לדילן את הדלת והזמין אותו להיכנס. "הוא נראה ממש מגניב, והייתה לו גיטרה על הגב, אז ידעתי שאין מה לפחד", סיפר לימים מי שהפך לכוכב פולק בעצמו. הבייביסיטר נכנסה להיסטריה, והתקשרה למקום עבודתה של גברת גאת'רי. בינתיים, דילן בן ה-19 וארלו בן ה-13 החלו לנגן יחד משיריו של וודי. שוב, לא ברור מה היה קורה אם דילן לא היה מתעקש ודופק שלוש פעמים על דלת ביתו של וודי גאת'רי, אבל ההתעקשות השיגה את המטרה. יומיים לאחר מכן הוא פגש את וודי.
לא ברור בדיוק מתי בוב דילן פגש את השטן. ייתכן שזה היה בדרך ממינסוטה לניו יורק, ייתכן שזה היה בדרך לאחד מהמפגשים עם וודי גאת'רי בבית החולים בניו ג'רזי - יש שטוענים שוודי היה השטן בכבודו ובעצמו. ובכל מקרה, אין הסבר אנושי ורציונלי שמסביר מה קרה בתקופה הקצרה מהרגע שבוב דילן פגש את וודי גאת'רי ועד שהפך פתאום לאחד מהאמנים הכי מדוברים בניו יורק.
מכל סיפורי הבדייה והמסתורין שאופפים את דילן, זה כנראה הקיצוני ביותר. כמה חודשים אחרי שהוא עזב את מינסוטה, הוא חזר לבקר את החברים בהיבינג. לא עברה אפילו שנה, אבל בוב נראה כמו איש אחר לגמרי, ובוודאי מוזיקאי אחר לגמרי. "כשהוא עזב הוא היה מוזיקאי ממוצע, היו עוד חמישה חבר'ה באזור שלנו ברמה שלו", סיפר אחד מחבריו, "וכשהוא חזר אחרי כמה חודשים, הוא פתאום היה ברמה אחרת לגמרי. כששאלנו אותו מה קרה הוא צחק ואמר שהוא עשה עסקה עם השטן".
הוא חזר על הסיפור הזה בסרט הביוגרפי "No Direction Home" של מרטין סקורסזה, והסביר שבתקופה הזאת הוא יצא לצומת ועשה "דיל". חובבי בלוז יבינו מיד את הרפרנס הזה. המיתולוגיה מספרת שרוברט ג'ונסון, אמן הבלוז האגדי פגש את השטן בצומת שמפגישה את כביש 61 עם כביש 49 במיסיסיפי. ג'ונסון מכר לשטן את נשמתו בתמורה לכישורי הגיטרה הנדירים שלו, בסיפור שהפך לחלק מהפולקלור האמריקני. דילן הפך את הסיפור הזה לשלו.
בריאיון לתכנית "60 דקות" ב-2003 הוא הסביר בהרחבה שה"העסקה הגורלית" מחייבת אותו להמשיך לצאת לסיבובי הופעות ארוכים וקשים גם בגיל 62. זה נכון גם היום, כשהוא בן 80. המראיין, אד בראדלי המנוח, שאל אותו עם מי הוא חתם את העסקה הזאת, ודילן השיב: "אתה יודע, עם המפקד הראשי". בראדלי זרם אך התעקש על תשובה ברורה: "המפקד של העולם הזה?". דילן חייך, והגיב ברצינות: "של העולם הזה, ושל העולם שאנחנו לא יכולים לראות".
בין אם אנחנו בוחרים לראות את היופי הפואטי בתשובה של כוכב רוק שמדבר על "העולם שאנחנו לא יכולים לראות", ובין אם נתעקש לקבל תשובה ברורה יותר על מה בדיוק קרה בחודשים הראשונים של בוב דילן בניו יורק, הסיפור הזה יישאר תמיד עטוף במסתורין. העובדה היא שבגיל 20 דילן היה מוזיקאי בינוני בלי גרוש על התחת, שנאלץ לישון בכל יום על ספות של אנשים שלא באמת הכיר. בתוך שנה הוא יחתום על חוזה בחברת התקליטים הגדולה בעולם ויפרסם את אלבום הבכורה שלו. בתוך שנתיים הוא יהפוך לקול של הדור שלו. מה בדיוק קרה שם? על כך, בפרק הבא (ספוילר: התשובה, חברים, נישאת ברוח).