הייתי ילד בן 5 בערך. ירדתי לשחק בכדור בגינה ליד הבית שלי ואז ראיתי אותו. ג'וליאן פאקינג שגרן. זה היה רגע רב משמעות בשביל ילד קטן - לראות מישהו מהטלוויזיה במציאות. בלי לחשוב יותר מדי רצתי לחנות כלי כתיבה. קניתי מחברת חומה כזאת, של פעם, שעלתה איזה 30 אגורות, ועיפרון בעוד כמה אגורות, ומיהרתי חזרה לגינה. לשמחתי ג'וליאן עדיין היה שם.
את חצי השעה שלאחר מכן ביליתי בניסיונות לחשוב איך לבקש ממנו חתימה. איך בכלל ניגשים לנפיל כמו ג'וליאן שגרן? האם הוא בכלל מדבר? הרי הוא פנטומימאי. ואיזה מין שם זה ג'וליאן? אולי הוא לא יודע בכלל עברית? וגם אם כן, האם הוא יסכים לחתום לי? בסוף ג'וליאן אסף את הילדים שלו והתחיל להתקפל לכיוון המכונית, ואז החלטתי לעשות את זה, למרות שכשהוא היה מוקף בילדים הוא נראה לי אפילו גדול יותר. הגשתי לו את המחברת והעט ואמרתי: "אפשר חתימה?" והוא כמובן חייך, וחתם, ועשה לי פרצוף מצחיק שאני זוכר עד היום. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שביקשתי ממישהו חתימה.
הרבה שנים אחרי, אבא שלי שכב בטיפול נמרץ באיכילוב אחרי התקף לב טיפוסי של מעשן סדרתי של 30 שנה. בחדר ליד שכב ג'וליאן שגרן, גם אחרי אירוע לב. בחדר ההמתנה ישבנו עם אשתו רולנדה שגרן ודיברנו לא מעט. אני לא אוהב להגיד את זה על אנשים, אבל היא באמת אישה מאוד מיוחדת. כל הזמן רציתי לספר לה את הסיפור על מחברת החתימות שיש בה רק חתימה אחת, אבל אחרי כמה ימים ג'וליאן ואבא שלי שוחררו למחלקות שונות ולא ראיתי אותה שוב. ככה זה.
נזכרתי במחברת החתימות היתומה לאחרונה, קצת לפני יום הולדתה החמישי של ניל, בתי הבכורה. בדרכה התמימה והמתוקה, ניל ביקשה להזמין למסיבה שלה את גל גדות. לא את וונדר וומן, לא את דיאנה פרינס - את גל גדות. שנה שלמה של צפייה בריפיט בסרטיה של אשת החיל שלנו עשו את שלהם. זו הייתה בסך הכל התקדמות טבעית של הערצה ילדותית טהורה. בדיוק כמו זו שגרמה לי להתחפש בגילה למייקל ג'קסון. נאיביות ברמה פלילית כמעט.
זה התחיל כשהיא ביקשה בובה של גל גדות, המשיך כשהיא ביקשה להתחפש בפורים לגל גדות, וחשבתי שזה נגמר כשהיא ביקשה לסייר ברחובות שכונת מגוריה של גל גדות, שבאופן די נוח נמצאת במרחק נסיעה קצר מביתנו. אלא שאז, רגע לפני גיל חמש, נאלצה הילדה היצירתית ומלאת הפנטזיות להבין את ההבדל בין עולם האמת לעולם החלומות. גל גדות לא תגיע ליום הולדת שלך, נאלצנו לבשר לה. לא כל המשאלות שלנו מתגשמות. זה היה שובר לב. זה היה רגע סנטה-קלאוס-לא-קיים, בגרסה עברית מודרנית.
השחקן סטיב בושמי פעם נשאל מה זה אלוהים בשבילו. "אלוהים? ובכן, מכירים את זה שאתם רוצים משהו עם כל הלב שלכם, ואז אתם עוצמים את העיניים חזק ומתפללים שזה יקרה? אלוהים הוא זה שמתעלם מכל זה". גל גדות, כך מתברר, לא מסוגלת להתעלם מתפילות של ילדות קטנות. איפשהו בחמ"ל של גל גדות מצלצל פעמון ומתריע בכל פעם שלמעריצה שלה נשבר הלב.
רצתה הגורל, ובערב יום הולדתה של הבכורה שלי, נקבע לי ריאיון עם גל גדות. הרקע: קידום של הסדרה הדוקומנטרית "Impact" שהפיקה גדות יחד עם בעלה ירון ורסנו לרשת "נשיונל ג'אוגרפיק". הסדרה מורכבת ממספר פרקים קצרים, כ-12 דקות כל אחד, שמופצים בחינם בעמוד היוטיוב של הרשת. במרכז הסדרה: נשים חזקות ומעוררות השראה. לפעמים גם נערות וילדות, אבל תמיד נשים. רגילות, אנונימיות, מהאזורים הפחות נוצצים של העולם.
אישה שאיבדה את אחותה התאומה בקורונה ועוזרת לאחרים להתמודד עם אובדן באמצעות גלישה; בת 19 מפוארטו ריקו שנפגעה קשות באסון הטבע שפקד את המדינה, ויצאה למסע להביא מים נקיים לכל העולם; ילדה מרחובות מישיגן הזועמים שמוצאת פורקן דרך החלקה על הקרח וכתיבת שירה מפוצצת מוח. זו מין גרסת המציאות של וונדר וומן. נשים בלי כוחות על, יופי בלתי רגיל או אמצעים אינסופיים - שעדיין מצליחות לעשות טוב בעולם שסובב אותן.
זה לא דומה לשום דבר שגל גדות עשתה קודם בקריירה שלה. הזכרתי לה שהיא הגדירה בעבר את הסרט הראשון של וונדר וומן במילה "אהבה" ואת הסרט השני היא הגדירה במילה "אמת". שאלתי אותה באיזו מילה היא תגדיר את "Impact". היא בחרה במילה "טוב". Goodness. קשה לחשוב על מילה טובה יותר לתכנית, לנשים שמשתתפות בה, וכן, גם לאישה שמאחוריה.
הפרק הראשון של "Impact"
בעולם בו המילה "אינפלואנסר" מתארת לרוב אדם עם הרבה עוקבים ברשתות החברתיות, המשמעות האמיתית של "משפיע" השתנתה. "Impact" של גל גדות מזכירה שזה לא הכסף שלך ובטח לא מספר העוקבים שלך, זה מה שאתה בוחר לעשות עם ההשפעה שלך. לא במקרה העולם כולו נשא עיניו אל עבר עמודי הסושיאל של גדות בתקופת הלחימה בעזה. אנשים רצו לשמוע מה יש לה להגיד. היא נתנה מסר של אחווה, שלום ותפילה לסיום האלימות. רבים כעסו עליה, משני הצדדים. הקיצוניות השתלטה על השיח. מסרים של פיוס נתפסים כבגידה. ככה זה.
אני שואל אותה מי האישה שהכי השפיעה עליה בחיים והיא מבהירה שאין אחת. "יש לי את אמא שלי שהייתה אחלה דוגמה ומופת. היא הייתה ועדיין מורה, והכי גידלה אותי ואת אחותי דנה לאהוב את עצמנו, להיות עם ביטחון, ולסמוך על עצמנו. היא השרישה בנו תחושת מסוגלות מאוד גדולה. והייתה את סבתא שלי, אמא שלה, שתמיד הייתה ראש השבט הנשי והבלבוסטה שדואגת להכל. ויש עוד מלא נשים אחרות - אנגלה מרקל, מדונה שגדלתי והערצתי אותה בטירוף שלי. מאיה אנג'לו. יש מיליון ורסיות של נשים שהשפיעו עליי".
בזמן שניל בוהה בה בהערצה על המסך, אני שואל אותה אם היא מבינה שהיא הופכת להיות חלק מהשרשרת הזאת של נשים חזקות. בסקאלה שנעה בין מאיה אנג'לו למדונה, לגל גדות ובטח לבת דמותה הקולנועית כבר יש מקום של כבוד. "אני לא חושבת על זה אף פעם. זה לא משהו שמעסיק אותי", אומרת גדות עם חיוך נבוך על הפנים. זו לא צניעות מזויפת. כפי שהיא טבעית ונעימה במפגש עם מעריצות, כך היא מבוישת כשמנסים להפגיש אותה עם החתיכה שלה בתוך הפאזל הגדול. "אני לא שם. אני ממש משתדלת להתמקד רק בעשייה ובדברים האלה ופחות בכל הטייטלים והכתבות".
הריאיון נערך בערב יום ההולדת של ניל. לא ידעתי בדיוק איך הוא יתנהל אז הכנתי אותה בצורה הכי כנה שאני יכול: "אבא הולך לדבר היום עם גל גדות, את יכולה להצטרף אליו, אבל בלי להפריע". בתוך רגע, בסצנה שנראתה כאילו מתוך חוברת קומיקס, ניל רצה לחדר שלה, ויצאה ממנו אחרי דקה בתור וונדר וומן. זה כלל את הכל. מדים, מגפיים, חגורה זהובה, מגיני ידיים כסופים, טיארה וכמובן את לאסו האמת. בידה האחת היא אחזה בבובה של וונדר וומן, ביד השניה היא החזיקה את מנורת הלילה שלה, עם הלוגו המפורסם של הפרנצ'ייז. "אני מוכנה", היא אמרה, "מבטיחה לא להפריע".
השיחה שלנו נערכה בזום, כשאני הייתי האחרון בתור אחרי המון עיתונאים מרחבי העולם, וגם מישראל. דמיינו כמה סבלנות צריך בנאדם כדי לשבת ולענות על אינסוף שאלות זהות במהותן, בידיעה שהמילים שלה מאבדות ממשמעותן ברגע שהן יוצאות מהפה שלה. כמה בקלות אפשר לעוות את דבריה, להוציא אותם מהקשרם. כמה קל יהיה לפגוע בה. בשביל רייטינג, טראפיק, כוח רגעי חסר משמעות. כמה דרוך אדם צריך להיות בשביל להתמודד עם זה. כמה אנרגיות מצריך ממנו החיוך המנומס, גם לאדם הזר ה-84 באותו יום שמנסה להתקיל אותו עם איזו שאלה ייחודית.
למזלנו, גל גדות עשויה מחומרים אחרים. הקסם האישי שלה אמיתי ובלתי ניתן לחיקוי. חבל שאי אפשר לסנתז את הצ'ארם שלה, ולפזר אותו ממטוסים מעל המזרח התיכון. יכול להיות שזה היה פותר לנו את כל הבעיות. אם כולנו היינו קצת פחות אנושיים, וקצת יותר גל גדות, יכול להיות שהעולם הזה היה מקום הרבה יותר יפה לחיות בו. נראה לכם שאני מגזים ונשמע כמו מעריץ קיצוני? זה כנראה קצת נכון, אבל זה בגלל שעוד לא סיפרתי מה קרה בריאיון.
גל גדות, בקלות בטופ 5 של האנשים הכי פחות מכוערים שאמרו לי: "היי עמית" בחיים שלהם, אמרה לי "היי עמית". התחלתי לשאול אותה איזו שאלה טיפשית על איך זה היה להיות "הבת של דודו טופז" בסדרה "בובות", אבל עוד לפני שהספקתי לסיים את השאלה, אחת הכוכבות הגדולות בהוליווד הבחינה בוונדר וומן הקטנה שיושבת לידי.
"איזה מתוקה", אמרה הסופרסטארית, ופנתה לילדת יום ההולדת: "איך קוראים לך?". ניל, שהבטיחה לא להפריע, הביטה בהלם באישה שהיא הכי מעריצה בעולם ולחשה בקול קטן: "ניל". זו תהיה ההברה האחרונה שהיא תצליח להוציא באותו יום. "ניל? איזה שם יפה!", חייכה אליה וונדר וומן, בלי טיפה של התנשאות.
אחת הנשים המפורסמות והנערצות בעולם המשיכה לדבר במשך דקה וחצי עם ילדה בת 5 שמעריצה אותה. להגיד שהיא הייתה "לבבית ומקסימה" זה יהיה אנדרסטייטמנט. היא זיהתה אצל הילדה את הביישנות הכל כך טבעית שיש בנו כשאנחנו פוגשים אנשים גדולים מהחיים, וביטלה אותה באנושיות חמה וכל כך לא ברורה מאליה.
זה היה משחק בשבילה, אבל לא במובן התיאטרלי של המילה אלא במובן הכי ילדותי וטהור. לא היה שום זיוף בקשר המיידי שנוצר בין הילדה הקטנה לכוכבת. ניל הראתה לה את הצעצועים שלה של וונדר וומן, את התחפושת ואפילו איך היא יודעת לעשות את התנועות האיקוניות מהסרטים. גל הגיבה בהתלהבות. היא יודעת שיש עוד מיליארד ילדות בעולם שמעריצות אותה, אבל כרגע כל תשומת לבה הוקדשה לאחת מהן.
בניסיון לשמור על מינימום של מקצועיות, שאלתי אותה איך היא התגלגלה לתחומי ההפקה ואם היא מתכוונת להמשיך בכיוון הזה. "זה משהו שמושך אותי לא פחות ממשחק", היא מסבירה, "זה משהו שנותן לי את היכולת לבחור איזה סיפור אני רוצה לספר. זה נותן לי את היכולת להיות מעורבת. זה בדיוק האאוטלט שנותן לי את ההזדמנות לעשות את זה וזה כיף גדול. זה מאוד שונה ממשחק. משחק זה המקום שאני עדיין הכי מתרגשת, ואני מרגישה כמו ילדה קטנה, כמו ניל".
ניל, נדהמת לשמוע את שמה יוצא מתוך פיה של גיבורת על, מרימה את ראשה בהתלהבות. בדיעבד גיליתי שמה שהדהים אותה באותו רגע היה לגלות שהיא מדברת עברית. "זה עוד כוח על שיש לה", היא תסביר לי בהמשך הערב, "היא יכולה לדבר בכל השפות". לא העזתי לתקן אותה.
אני מזכיר לגדות שבסופו של דבר, ילדות קטנות לא מעריצות מפיקות - הן מעריצות שחקניות. "נכון, אבל העניין עם ההפקה זה שהוא נותן לך הזדמנות לספר דברים שחשובים לך ומעניינים אותך". היא מסבירה, "הרבה נשים שהיו בקדמת המצלמה עוברות עכשיו לאחורי המצלמה ומפיקות סדרות וסרטים".
הריאיון נערך באותו יום בו התפרסמה עוד כתבה על התעללות לכאורה בשחקנית של המפיק ג'וס ווידון. אני מנסה להבין מגדות אם לתנועת ה-MeToo, שהחלה כזכור בעקבות התקיפות השיטתיות של מפיק-העל הארווי ויינשטיין, יש קשר לתור הזהב של ההפקה הנשית.
"זה בטוח קורה היום הרבה יותר מאשר כשהתחלתי לשחק", אומרת גדות, ומוסיפה בדיפלומטיות שמכיוון שמעולם לא הייתה גבר בתפקידי הפקה, היא לא יודעת לענות אם עדיין יותר קשה לאישה בפוזיציה בכירה בהוליווד, "אני מכירה את זה רק מפרספקטיבה נשית, אבל זה שינוי חיובי, עצם זה שזה קיים וזה נהיה דבר כל כך שכיח".
הזמן הקצוב שלי עם גדות נגמר מהר, יכול להיות שיש קשר לעובדה ששליש מהריאיון הוקדש לילדת יום ההולדת שממילא איבדה את היכולת לדבר. ראיינתי עשרות אנשים חשובים יותר או פחות בחיים, אני מתפרנס מזה. זה היה הריאיון הכי קצר שערכתי אי פעם, אבל גם הכי מרגש והכי אנושי. אי אפשר היה להוריד את החיוך מהפרצוף של ניל גם עם מגרפה במשך שבועות. היא עדיין מספרת לאנשים איך היא דיברה עם גל גדות ביום הולדת שלה, ושהיא קראה לה מתוקה ואמרה לה שיש לה שם יפה. "באמת באמת", היא מדגישה תמיד, בניסיון להבהיר שזה לא היה חלום או פנטזיה.
בקטנה
הקולנוע חוזר היום, אחרי תקופה מטורפת של קורונה ומלחמה ובלאגן פוליטי שממשיך להמיט חרפה על המדינה היפה הזאת. אחרי אלף פעמים שראינו בבית את וונדר וומן 1984, סוף סוף נוכל לראות אותו על המסך הגדול. אולי זה היופי שחסר לנו כל כך בשנה וחצי האחרונות כדי להיכנס לאיזון ולהיזכר שלא הכל נורא כל כך. אולי זה בכל זאת היה רק חלום רע.