הרבה סיפורי מוזיקה נפתחים בליברפול, בין פני ליין לשדות התותים הנצחיים. הסיפור שלנו היום קצת שונה, למרות שהוא מתחיל בדיוק באותו מקום. בשנת 1960 נולד בעיר הנמל האנגלית ילד בשם הולי ג'ונסון. הוא למד לדבר בדיוק כשברדיו החלו להשמיע את הביטלס. הוא למד לכתוב ולקרוא כשהם הוציאו את "סרג'נט פפר". סביר להניח שכמו כל הילדים בעיר, הוא חלם להיות פול מקרטני כשיהיה גדול.
כשהיה בן 17 הולי הצטרף, כנגן בס, ללהקת פאנק מקומית בשם "Big in Japan". הסגנון המוחצן והראוותני, שיהפוך לסימן ההיכר שלו בעתיד כסולן להקת "פרנקי הולך להוליווד", גרם לו לבלוט על הבמה כבר אז. אבל זה לא סיפור על הולי ג'ונסון, אלא על אחד הצעירים שבאו לראות אותו מופיע במועדון קטן בברלין בערב אחד ב-1977. הוא היה גרמני בן 24 בשם הרטוויג שירבאום, שחי כפולש בבניין מגורים נטוש בעיר וחלם לכתוב שירים שיגרמו לכל הממשלות לקרוס.
שירבאום הצעיר הצטרף לתנועה של צעירים אנרכיסטים שחלמו לשנות את העולם. בפועל הם בעיקר עשו סמים בתחנת הרכבת התחתית שליד גן החיות של ברלין. הוא מסרב להודות שמדובר בגורל או כוח עליון. הוא אפילו לא מוכן לקרוא לזה "מזל", אבל ההופעה של הלהקה מליברפול שינתה לו את החיים. זו לא הייתה המוזיקה, אלא השם של הלהקה. בחזרה בביתו המאולתר הוא כתב שיר על זוג נאהבים שמנסים להיגמל יחד מהרואין. זה שיר טראגי, על האנשים הקטנים בצדי הדרך, שמנסים לשכנע את עצמם שיש מקום אחר בעולם שהם גדולים בו. זה שיר אוטוביוגרפי. הוא קרא לו: "Big in Japan".
ארבע שנים עברו ובשנת 1981 פגש הרטוויג את ברנרד לויד ופרנק מרטנס, שני גרמנים צעירים שחלמו כמוהו לשנות את העולם באמצעות מוזיקה. אף אחד מהם לא באמת ידע לנגן, אבל זה הספיק להם כדי לשחק עם סינתיסייזרים זולים במרתף הבניין בו גרו, ולהקליט את השיר "Big in Japan". השלושה שלחו את הדמו החובבני למספר חברות תקליטים מקומיות. להפתעתם, אחת מהן הציעה להם חוזה. הרטוויג שינה את שמו למריאן גולד, והלהקה בחרה לעצמה את השם "אלפאוויל" על שם סרט ישן שחבריה אהבו.
הסינגל "Big in Japan" הפך להצלחה מסחררת. הוא כבש את הטופ 10 במצעדי הפזמונים של אנגליה, שוויץ, שוודיה, ספרד, פולין, דרום אפריקה, הולנד, אירלנד, בלגיה, אוסטריה וישראל. באופן אירוני, דווקא ביפן השיר נכשל לחלוטין.
במכורתם גרמניה, הלהיט של אלפאוויל מכר כמות מטורפת של רבע מיליון עותקים, וכבש את פסגת מצעד הפזמונים המקומי. אנשים שאוהבים לחפש משמעות בצירופי מקרים יתעניינו לגלות שהשיר שהודח מהפסגה היה "Relax" של הולי ג'ונסון ולהקתו.
37 שנים אחרי הפריצה הגדולה, אלפאוויל חוזרת לישראל כאשר מריאן גולד הוא הנצר היחיד להרכב שכבש את המצעדים באייטיז. הבסיסטית אלכסנדרה מרל אפילו לא נולדה כשהסינגל של "Big in Japan" הוקלט לראשונה. זאת תהיה אחת ההופעות הראשונות של להקה בינלאומית בישראל מאז שפרצה מגפת הקורונה, ולמעשה תהיה ההופעה הראשונה של אלפאוויל מזה שנה וחצי. "אנחנו מאוד מתרגשים לקראת ההופעות בבאר שבע ותל אביב", אומר גולד בריאיון לוואלה! תרבות, "זו חגיגה גדולה בשבילנו".
יש חשש מחלודה אחרי זמן כל כך ממושך מחוץ לבמות?
"כן, יש חשש. זה הרגיש כמו שינה ארוכה. כאילו התעוררנו מתרדמת. אנחנו עושים חזרות כל הזמן, אז אני רואה שהלהקה בכושר מצוין, וכולנו מאוד נלהבים לחזור אליכם, אז אני יודע שיהיה טוב".
מלאו לך לאחרונה 67, אבל הקול שלך עדיין נשמע כמו באייטיז. מה הסוד שלך?
"אני פשוט לא שם זין (צוחק). הקול הוא שריר שאי אפשר באמת לאמן, צריך פשוט לשמור עליו. צריך להיות רגועים ובמצב רוח טוב, זה הסוד. מבחינתי זה ממש פלא שעדיין יש לי את האספקט הנערי בקול שלי, שלא בדיוק מתאים לשאר המראה החיצוני שלי (צוחק שוב, בהומור עצמי מעורר הערצה). הקול שלי עומד בניגוד לשאר המאפיינים החיצוניים שלי".
שאלתי בעבר את פול סיימון, כשהיה פחות או יותר בגילך, איך הוא שומר על הקול שלו, והוא סיפר לי שהוא נמנע מבשר ומוצרי חלב, שהוא לא שותה אלכוהול, לא מעשן והולך לישון מוקדם ועוד כל מיני דברים. אני מבין שאתה יותר בגישה של רוקנ'רול.
"רוקנ'רול זה רק לאנשים צעירים. אבל אני מבין את פול, כנראה שרוקנ'רול זה לתקופה מסוימת וקצובה בחיים. אני הפסקתי לעשן לפני הרבה זמן ובכלל, בשנים האחרונות, כשאנחנו בסיבוב הופעות, אפשר להגיד שהחיים שלי הם חיים של נזיר. שאר חברי הלהקה יוצאים לבלות אחרי ההופעות, ואני נשאר לבד במלון. אם אתה מנגן על גיטרה או מתופף אז אתה יכול לבלות כמה שאתה רוצה, עד איזה שעה שאתה רוצה ועם מי שאתה רוצה - ובפעם הבאה שתעלה לבמה התופים והגיטרה עדיין יישמעו אותו הדבר. לזמר זה משהו אחר לחלוטין כי הוא צריך לשמור על הקול. כשהייתי צעיר זה היה משהו אחר, הייתי הרבה יותר פרוע".
וזה חסר לך?
"אני מבין שאני חייב לשמור על הקול שלי אם אני רוצה להמשיך להופיע. הקול הפך ליותר עדין ושברירי, וחייבים לקבל את זה. כשאני אומר ש'אני לא שם זין', זה לא אומר שאני לא שומר על הקול שלי. אני יודע שזה הכלי הכי חשוב לי".
קשה לא להתרשם, גם אחרי כמעט 40 שנה, מאסופת שירי הפופ הקליטים שאלפאוויל פרסמו בשני האלבומים הראשונים שלהם. אני מספר לגולד שבתי בת ה-5, שלא יודעת אנגלית, כבר יודעת לשיר כמה מהפזמונים שהוא כתב בתחילת האייטיז. גולד, אבא לשבעה ילדים מארבע נשים, לא מתפלא. "הבת שלך יכולה ללמוד אנגלית דרך אלפאוויל. גם אני הייתי ככה כשהייתי ילד. למדתי קצת איטלקית וצרפתית באמצעות מוזיקה. וכן, בעיקר בתחילת הדרך עשינו מוזיקה שאפשר להגדיר אותה, בצורה מאוד חיובית, כילדותית. היינו כל כך נאיבים וחסרי ניסיון כשהתחלנו, ואפשר לשמוע את זה במוזיקה".
ובאמת כשמקשיבים לאלבומים שהקלטתם בעשור האחרון הילדותיות הזאת התחלפה במוזיקה מורכבת ואפלה, ואולי זה הופך את השירים לפחות קליטים. כשאתה כותב היום שיר אתה חושב בכלל איך הקהל של אלפאוויל יקבל אותו?
"מאז ומתמיד כתבתי בשביל עצמי. השירים הם מי שאתה, וזה מה שאתה מציג לקהל שלך, אז אתה חייב לאהוב את עצמך. בשבילי זה מאוד חשוב שאני שר משהו שחשוב לי להגיד. הרבה ממילות השירים של אלפאוויל לא ברורות למי ששומע אותן, אבל בשבילי הן מאוד הגיוניות. כשאני על הבמה, המילים הן אלה שנותנות לי את הכוח, לכן חשוב לי שהן יהיו אינטליגנטיות".
אגב מילים, מה גורם לאמן גרמני צעיר לכתוב שיר על ירושלים?
"הו, אלוהים, זה כזה סיפור מסובך. אתה באמת רוצה לשמוע אותו?"
ברור.
"היינו במסע קידום מכירות בפריז, וחברת תקליטים הזמינה אותנו למסעדה מאוד יפה במגדל אייפל. נסענו לשם מהמלון במונית עם נהג בלגי. אתה יודע, הבלגים הם כולם אנשים משוגעים. אני אומר לך. הוא היה נהג מונית אבל הוא גם היה מחזאי. הוא עבד על מחזה לתיאטרון והוא שאל אותנו אם נרצה לכתוב שיר להצגה שלו. ואז הוא סיפר לנו את שהמחזה הוא על אדם שמפתה אנשים אחרים להתאבד בקפיצה מגשר ברוקלין בניו יורק, בגלל שהוא הרגיש אשמה על המוות של חברה שלו, שקפצה מהגשר".
נשמע כמו קומדיה.
"סוג של קומדיה טרגית או משהו ביזארי שכזה. אם תקרא את המילים של השיר "Jerusalem" של אלפאוויל אתה תמצא את סיפור המחזה הבלגי בתוך זה. יש לי חברה בתל אביב שאמרה לי: 'מריאן, אתה יודע, אין נהר בירושלים'. וידעתי, זה פשוט הנהר שחוצה את גשר ברוקלין. זה שיר מורכב, כמו הרבה מהשירים שלנו. אני לא בטוח שיש לנו את השיר בסטליסט'.
אולי כדאי, אתה יודע, זאת בירת ישראל.
"אני לא בטוח, אני לא זוכר את כל השירים שנמצאים בסטליסט, אבל אני אשקול את זה מחדש אם לא".
סיבוב ההופעות הנוכחי של אלפאוויל נקרא "The Forever Young Tour", אך לטענתו של גולד אין לכך משמעות מעבר לקידום מכירות. "זה היה רעיון של אנשי השיווק", הוא מספר ומתחיל לצחוק, אך גם מבטיח שמי שמצפה לשמוע את הלהיטים הישנים יכול להיות רגוע.
יש כמה שירים שהקהל מאוד מצפה להם באופן טבעי, הקלאסיקות, לא נמאס לך לעשות אותם שוב ושוב כבר עשרות שנים?
"לעולם לא הייתי עושה שיר בהופעה שאני לא אוהב. כל השירים במופע הם שירים שיקרים לי. בסופו של דבר, אנחנו מבצעים כל שיר פעם אחת, זה לא שאנחנו עולים ומבצעים את "Forever Young" עשרים פעמים. זה באמת יכול להיות מקצוע מאוד מעייף. אני יודע שיש אמנים שמרגישים 'נרדפים' על ידי הלהיטים הישנים שלהם, והם מתלוננים על זה שהקהל רוצה לשמוע אותם, וזה מרגיש לי פשוט מגוחך. אני אסיר תודה שיש לנו הרבה שירים נהדרים והם מצליחים. 'Forever Young' עצמו הוא תופעה שאני פשוט לא יכול להסביר. לפעמים אני ממש מרגיש שזה שיר של מישהו אחר ואני זוכה לבצע אותו. אני מרגיש כאילו אנחנו להקת קאבר. זה שיר שהפך לגדול יותר מהחיים".
אגב קאברים, באחד מאלבומי הסולו שלך, שלצערי לא מצאתי באף שירות סטרימינג, עשית קאבר מאוד אפל ל-"Five Years" של דיוויד בואי.
"זה שיר אפל! הוא מספר על סוף העולם שיתרחש עוד חמש שנים!".
נכון, אבל לקחת את המוזיקה למקום הרבה יותר קודר מדיוויד.
"אני מעריץ גדול של דיוויד בואי, הוא השפיע רבות על המוזיקה של אלפאוויל. אני זוכר שבפעם הראשונה ששמעתי את האלבום (זיגי סטארדאסט - ע"ס) פשוט התאהבתי בשורה "Don't think you knew you were in this song" וידעתי שיום אחד אני אשיר אותה. כשהקלטתי את אלבום הסולו הראשון שלי, ידעתי שאני חייב לכלול בו את השיר הזה. מבחינתי זאת הייתה אחת הסיבות שהפכתי למוזיקאי מלכתחילה".
מעניין מה דיוויד חשב על הגרסה שלך, יצא לך לדבר איתו?
"לא לא, מעולם לא דיברתי איתו. היו לי שתיים או שלוש הזדמנויות לפגוש אותו אבל לא רציתי לעשות את זה. כולנו בסופו של דבר אינדיבידואלים קטנים וחסרי חשיבות, למרות שאנחנו אוהבים לחשוב לפעמים שאנחנו יותר מזה. מבחינתי דיוויד בואי היה אלוהי הרוקנ'רול, ואם הייתי פוגש אותו יכול להיות שזה היה הורס לי את התחושה הזאת כלפיו. זו הייתה יכולה להיות אכזבה אדירה".
אולי ככה ג'יי זי הרגיש כלפיך כשהוא הקליט את הגרסה שלו ל-"Forever Young". דיברת איתו?
"דיברנו כמה פעמים בטלפון. היינו חייבים לדבר כי הוא עשה כמה שינויים במילים והוא היה צריך את האישור שלי. זו הייתה שיחת עסקים, אבל הוא היה ממש נחמד. איש ממש מגניב למען האמת".
התפלאת כשזה הפך ללהיט באמריקה?
"ממש לא. היה לי ברור שזה יצליח. זה שיר טוב, והעובדה שביונסה שרה אותו בהופעות זה פשוט נפלא. אם הייתי יודע לפני 35 שנה כשכתבתי את השיר שיבוא יום ואחת הנשים היפות בעולם יום אחד תשיר את השיר הזה, כנראה שהעט הייתה נופלת לי מהיד. ראיתי את ביונסה מבצעת את השיר באצטדיון האולימפי בברלין לפני כמעט 120 אלף איש, וזה היה פשוט מושלם. ההופעה כבר נגמרה, והם חזרו לשיר אחד בהדרן, ופתאום ביונסה שרה את השיר שלנו. לא יכולתי להאמין לזה. כל הקהל שר איתם, זו הייתה הרגשה מדהימה. הרגשתי כמו בהופעה ממש גדולה של אלפאוויל. חשבתי לעצמי: 'היי, ככה זה בטח מרגיש לאנשים שלא נמצאים על הבמה כשאני שר את השיר הזה'. זאת באמת הרגשה נהדרת".
בדיוק לפני חמש שנים, ביולי 2016, עלתה בנטפליקס הסדרה "דברים מוזרים" שחגגה בגאון את האופנה, התרבות והמוזיקה של שנות השמונים. גם סדרות אחרות כמו "Glow", "הגולדברגים" ו"קוברה קאי" שיחקו על הרגש הנוסטלגי שיש לצופים מבוגרים יותר כלפי העשור ההוא. במקביל, ילידי שנות האלפיים, הזומרים, זכו להכיר את הצדדים הכיפיים של האייטיז. גולד עצמו טוען שלא מדובר במשהו חדש, ולמעשה האייטיז תמיד היו איתנו.
"שלא תעז להגיד שהאייטיז עושים עכשיו קאמבק", הוא טוען נחרצות, "אני שומע על הקאמבק הזה כבר 30 שנה. אני לא יודע על מה כולם מדברים. אני חושב שהאייטיז תמיד היו שם. האייטיז מייצגים עבורי מצב מסוים של אושר, שקיים תמיד בראש של אנשים. ובמקביל, שנות השמונים גם מייצגות את סוף עידן התמימות, במובן הפוליטי. זו התקופה האחרונה שבה הכל היה מאוד פשוט. העולם היה מחולק למזרח ומערב, דמוקרטיה וקומוניזם. הכל היה פשוט. ידענו שיש פצצות אטום אז נצטרך לחיות במלחמה או בשלום, לא היה משהו באמצע. עכשיו אנחנו במצב א-סימטרי לחלוטין. קשה מאוד להבין אם אתה נמצא בצד הנכון או לא. בהשוואה להיום, שנות השמונים הייתה תקופה ממש פשוטה".
כן, אבל זה נכון לאנשים כמוך וכמוני שחיינו באייטיז, לא לילדים בני 15 שצופים בהתלהבות בנטפליקס. הם זוכים להצצה נוסטלגית לעשור שהם בכלל לא נולדו בו.
"אבל זה היה נכון תמיד. גם אנחנו הסתכלנו על שנות ה-20 של המאה הקודמת במבט נוסטלגי. קראנו להם 'שנות העשרים הסוערות' (Roarin' 20s). הכרנו את מסיבות הקוקטייל, והשמלות, והסופרים האמריקניים שחיו בפריז ועשו קוקאין".
קוקאין זה עדיין דבר פופולרי במקומות מסוימים.
(צוחק). אתה מבין למה אני מתכוון. עמית, אני רואה שאתה מעריץ של לאונרד כהן (לבשתי חולצה של הקנדי המנוח - ע"ס), וגם אני. לא מזמן ניגנתי למנהל המוזיקלי של אלפאוויל את 'סוזאן' של לאונרד כהן, והוא לא הכיר אותו. 'איזה מין מוזיקה מוזרה זאת?', הוא אמר לי וממש נעלבתי. המוזיקה הזאת היא חלק מהחיים שלי ומבחינתו זה היה איזה משהו שהוא לא יכול היה בכלל לעכל. מניח שזה ככה גם לצעירים שנחשפים היום למוזיקה מהאייטיז".
ובכל זאת יש מיליוני אנשים בעולם שמכירים את השירים שכתבת. אספת במהלך השנים גדודי מעריצים ומעריצות, והכל התחיל די במקרה בהופעה של הולי ג'ונסון. אתה מסתכל לפעמים במראה ושואל: "למה אני?".
"לא. זאת מחשבה מסובכת מדי בשבילי. יש יותר מדי שאלות אחרות שקשורות לשאלה הזאת. זה יהפוך ברגע אחד למחשבות קיומיות על גורל, או תכנון תבוני".
או שזה פשוט עניין של מזל.
"אבל מה זה מזל? זה עוד הסבר לשאלה קיומית שאין לנו תשובה עליה, ואז 'מזל' הופך לעוד שם קוד למשהו מיסטי. זה מיותר לחשוב על דברים כאלה לדעתי, ועדיף במקום פשוט לעשות את המיטב מהסיטואציה".
אז תן לי לנסות לשאול את השאלה הזאת בצורה הפוכה, יצא לך לחשוב מה היה קורה לך אם 'Big in Japan" לא היה הופך לכזה להיט ענק?
"לא מזמן מנחת טלוויזיה גרמנית מפורסמת נשאלה מה היא הייתה עושה אם היא לא הייתה הופכת לסלבריטי, והיא אמרה שהיא הייתה ממשיכה לעבוד כזבנית בסופרמרקט. אני מניח שאותו דבר נכון גם לגביי. גם אני הייתי מוכרת בסופרמרקט (השגיאה המכוונת במקור - ע"ס)".
במצעד העשור המחודש של שנות ה-80 שנערך בגלגלצ בשנת 2019, היו לאלפאוויל יותר שירים בטופ 10 מכל אמן אחר, כש-"Forever Young" ו-"Big in Japan" כבשו את המקומות 6 ו-7 בהתאמה. יותר גבוה מכל להיט של קווין, פרינס, מדונה, אלטון ג'ון או פט שופ בויז. גם בזמן אמת אלפאוויל היו הצלחה ענקית בישראל, ובמצעד הלועזי השנתי של רשת ג' הגיע "Big in Japan" למקום השני אחרי ג'ורג' מייקל והלחישה הפזיזה שלו. הם הקדימו להיטי אייטיז ענקיים כמו "Hello" של ליונל ריצ'י, "Girls Just Want to Have Fun" של סידני לאופר, "Dancing in the Dark" של ברוס ספרינגסטין ועוד להיטים של פיל קולינס, פול מקרטני, דוראן דוראן וקווין. במועדוני תל אביב, מריאן גולד היה לא פחות גדול מהם באותם ימים.
הרומן שלכם עם ישראל נראה לנו היום מובן מאליו, אבל בשנות ה-80 כל דבר גרמני עדיין נחשב בישראל לסוג של טאבו. מעטים נסעו לטייל בגרמניה, ומוצרים תוצרת המדינה נמכרו בישראל תחת השם "מיוצר באירופה" בגלל המטען הרגשי שהתלווה לתוצרת הגרמנית. הבנתם בזמן אמת שאתם מנגישים איזושהי "גרמניה אחרת" לישראל?
"כן, בהחלט! ובכלל, היחסים בין ישראל לגרמניה מאוד מורכבים ומסובכים. זה ממש ביזארי כשחושבים על זה. עכשיו אנחנו גם רואים התפרצות של אנטישמיות באירופה, וגם בגרמניה ואני חייב לשאול: יש לך הסבר לזה? איזשהו הסבר לגזענות? אני יכול להבין שאם יש מדינה שיש בה באופן פעיל פעולות נגד נשים, ילדים, יהודים, גייז, אז זה סימן מדאיג וזה מעיד על חברה חולה. אבל אם שואלים אותי למה זה קורה, אז אין לי פשוט שום תשובה. ההסבר היחיד שיש לי זה כי זה נוגע למיעוטים. תמיד יש רוב שמנסה לפגוע במיעוט. למה זה קורה? אני לא יודע".
נעשו ניסיונות לשכנע אותך לא להופיע בישראל?
"לא, לא. למרות שיש עלייה באנטישמיות בגרמניה, זה כבר הפך להיות משהו ממש שגרתי. זה קיים, וזה מדאיג".
אני לא מתכוון בהכרח לאנטישמים, אלא לאנשים כמו רוג'ר ווטרס.
"רוג'ר הוא אדם פוליטי. זה מאוד מאוד קשה כי אני לעולם לא אלך עם התנועה שרוג'ר ווטרס תומך בה (ה-BDS - ע"ס). אני לא חושב שרוג'ר ווטרס נגד היהודים במובן של אנטישמיות, בשבילו, בהשקפה הפוליטית השמאלנית, הוא מאמין שצריך לפגוע בממשלה בישראל בצורה כלכלית בגלל שמתרחשים דברים נוראיים בין הפלסטינים והישראלים. ובהחלט יש הרבה דברים שראויים לביקורת. אני אישית לא חושב שחרם כלכלי הוא הצעד הנכון. למעשה, ואני חושש שזה מסוכן להגיד את זה, הדבר הטוב היחיד שטראמפ עשה בכהונה שלו הוא להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים. זאת נקודת ההשקפה שלי".
בשנות ה-70 כשחיית בסקוואט בברלין היית פעיל שמאל קיצוני בעצמך, אולי אז היית חושב אחרת.
"הייתי חלק מהתנועה האנרכיסטית. היינו מפגינים נגד כל דבר שקשור לממשלות. הכרזנו על קרויצברג (שכונה בברלין המערבית שהייתה מוקפת בחלקה על ידי חומת ברלין - ע.ס) כמדינה עצמאית, וחשבנו שאנחנו יכולים לנהל את העולם בצורה אלטרנטיבית. אלה הדברים שחלמתי עליהם כשהייתי ילד בן 17-18. זה פשוט הייתה שאיפה נערית לעצמאות".
בפזמון המפורסם של "Forever Young" אתה שואל את השאלה הפילוסופית: "אתה באמת רוצה לחיות לנצח?". היום, כשאתה מבוגר וחכם יותר, יש לך תשובה לשאלה?
"החיים והמוות הם דברים שמחוברים. אם אתה מקבל את האחד, אתה חייב לקבל את השני. אני מפחד מאוד מהמוות, אבל זו עובדה. אי אפשר לברוח מזה".
ואם הייתה ניתנת לך האפשרות, היית רוצה לחיות לנצח?
"הייתי קופץ על זה, בגלל שאני פאקינג פחדן. מצד שני, אין לנו את הבחירה הזאת כרגע, ואולי זה עדיף מכיוון שאנחנו מפנים את המקום שלנו בעולם עבור הילדים שלנו. ילדים זו המתנה הכי גדולה שיש לנו בחיים. לא היה היגיון בלעשות ילדים בעולם בו כולם חיים לנצח. בבחירה בין חיי נצח לילדים, הייתי בוחר בילדים".
תודה על הריאיון, מריאן, מניח שגם בגיל 67 אני אגיע לראות אותך שר שאתה מקווה להיות צעיר לנצח.
"כשאתה תהיה בן 67 אני אהיה עמוק באדמה, אבל השיר עדיין יהיה שם. זה שיר אלמותי, וטוב שכך".