כשאבא של דניאל גל היה נער, פתחו לראשונה בית קולנוע בעיר מגוריהם - רמת השרון. הוא היה הולך מדי שבוע לסרט, וכשסבא שלה היה שואל אותו מה ראה, האבא היה עונה 'מכות'. בכל פעם מחדש, הסבא היה מתאכזב ושואל "'מכות? למה לא ראית סרט על אהבה?'".
יעקב, סבה של דניאל, היה לדבריה אהבת חייה. חודשיים לאחר פרוץ הקורונה, הוא מת בגיל 97, והשבוע היא מעניקה לו מתנת פרידה - סרט בכיכובה שמדבר על אהבה, בדיוק כפי שאהב.
הסרט, "עוד סיפור אחד", הוא מחזה לא שגרתי בנוף הקולנוע הישראלי - קומדיה רומנטית. מדובר בסרטו הראשון כבמאי של גורי אלפי, ובצד גל מככבים בו גם ליאור אשכנזי ודינה סנדרסון. הם מגלמים שני עיתונאים, שכדרכם של אנשי תקשורת בקולנוע יש להם הרבה כוח ואין להם עכבות, והם מבקשים להוציא לפועל קנוניה/ניסוי חברתי סטייל "חתונה ממבט ראשון".
העלילה מבוססת באופן חופשי על "לחוץ חתונה", ספרו של עומר ברק, ומתארת כיצד השניים מרימים כתבת שער שבמרכזה חנון בגילומו של מעיין בלום, שרוצה להתחתן אבל לא מוצא כלה, והעיתון מחליט למצוא לו אחת כזו, ויהי מה. במהלך החיפושים המשותפים, מתאהב השליימל במדענית יפה מבחוץ ומבפנים בגילומה של גל, שלכאורה ניצבת כמה ליגות מעליו - אבל אם ג'וליה רוברטס ויו גרנט מיסדו את הקשר ב"נוטינג היל", למה שזה לא יקרה הפעם?
גל היא כיום אחת השחקניות המקומיות המוכרות והמוערכות בדורה, אך החלה את דרכה כרקדנית, ובין השאר רקדה עם להקת בת-שבע. בתחילת העשור הקודם עברה מבמת המחול למסך כשכיכבה בסדרה "חיים אחרים", ומאז ראינו אותה גם ב"תאג"ד", "ביום שהאדמה רעדה" ועוד שלל סדרות, סרטים והצגות. "עוד סיפור אחד" המשעשע והמתקתק הוא אולי הפרויקט הכי מסחרי שלה עד כה, כי גם בלהיטים כמו "הלהקה האחרונה בלבנון", למשל, היה איזשהו מטען פוליטי או סאטירי.
"סבא שלי לא היה שואל אותי אם הסרט מסחרי או לא", היא אומרת על כך. "הוא חינך אותי שהסיבה היחידה לצאת מהבית זו אהבה".
איך חווית את הפרידה ממנו?
"אני אסירת תודה לקורונה, כי בזכותה יכולתי להיות איתו כל יום במשמרת של שמונה שעות בבית החולים. גם הייתי זו שזיהתה את הגופה שלו בבית הקברות. אמרתי לסבתא שלי שהוא הכי יפה בעולם, וכך זכיתי גם לראות אותה מחייכת בבית הקברות, רגע לפני ההלוויה. זו היתה מהתקופות המורכבות, הקשות והיפות ביותר בחיי. סבא שלי היה איש רומנטי מאוד, ואני ממש רוצה לחשוב שקיבלתי את הרומנטיקה שלי ממנו. הוא היה עף על הסרט".
כנהוג בקומדיות הרומנטיות, גם ב"עוד סיפור אחד" יש מה שידוע כ"Meet Cute", כלומר צירוף נסיבות הזוי למדי שמפגיש בין הגיבור לגיבורה. במקרה של סרט זה, המדענית בגילומה של גל דורסת את מי שהופך בסופו של דבר ליקיר לבה, וכך הם מכירים.
גל, למרבה המזל, מעולם לא דרסה אף אחד, אבל מתהדרת לדבריה ברשימה מכובדת של דייטים גרועים. "זה נובע מהעובדה שבחיים לא אעזוב דייט לפני שעברו שעתיים-שלוש", היא מסבירה. "גם אם אבין שזה לא זה כבר אחרי ארבע שניות, גם אם אשתעמם, גם אם הבן אדם מתגלה כמיזוגן וגזען - לא אקום ואלך, אלא אבחן את הסבלנות של עצמי, ומתברר שיש לי בשפע ממנה".
אם מבקשים מגל עוד סיפור אחד, אז הסיפור הוא דווקא על דייט ראשון מוצלח שהיה לה, שהוביל לנשיקה ראשונה מזעזעת במיוחד, אבל בכך לא תם הסיפור.
"פגשתי בחור ודיברנו במשך שלוש שעות. היה מעניין ומצחיק אבל לא נגענו זה בזו, אלא כל אחד הלך לדרכו", היא אומרת. "הבנתי שאני מעוניינת, אז מיהרתי לחברתי שני קליין, שאותה הכרתי במהלך הצילומים של 'עוד סיפור אחד'. התוודיתי בפניה שאני לא יודעת ליזום נשיקה ראשונה עם גבר. אני יודעת להתחיל איתם, יודעת להתקשר ראשונה ובאופן כללי מרגישה יחסית בנוח, אבל פשוט לא מסוגלת ליזום את הנשיקה הראשונה. זה לא ברפרטואר שלי".
ומה היא אמרה לך?
"שני קורסת לתוך הסקס-אפיל של עצמה. היא באה עם משאיות של קסם אישי, ובשיא הנונשלנטיות, שלא לומר החוצפה, היא אמרה לי 'תעשי מה שאני עושה'. כך מצאתי את עצמי מול הכוהנת בשיעור 'יוזמה מול גבר'. היא הסבירה לי שבסוף הדייט אני פשוט צריכה להישיר אליו מבט ולשאול אותו בלחש ובמתיקות 'אתה מתכוון לנשק אותי?'".
ואז הגיע הדייט השני, שהיה עוד יותר מוצלח מהראשון. "דיברנו שמונה שעות, אבל שוב לא נגענו זה בזו, וזה גרם לי להזיע במקומות שהיו חדשים לי", היא אומרת. "בסוף הדייט הוא הסיע אותי הביתה, וארבעה רמזורים לפני שהגענו, כבר הפסקתי לשמוע את מה שהוא אומר. רק דמיינתי איך אני משרבבת שפתיים, מניפה הצידה את השיער, מסתכלת עליו ברכות ולוחשת את המילים. הגענו מתחת לבית שלי והייתי כל כך לחוצה, שהתחלתי לבכות ולצווח בקול הכי יללני שאתה יכול לדמיין 'אני לא מבינה למה אתה לא מנשק אותי".
ואז? אנחנו במתח.
"הוא נראה נבהל ואמר 'כן...כן...אני הולך לנשק אותך עכשיו'. התקרבנו אחד לשנייה כמו שני רובוטים, וזו היתה נשיקה איומה ולא מסונכרנת. הייתי קצת נלהבת מדי מתוך צורך לפצות על המבוכה, וזה נגמר בהתנגשות פרצופים. עליתי הביתה בתחושה של 'אוי ואבוי', אבל הוא סימס לי אחרי שעתיים. מאז ועד היום, אנחנו יחד. קוראים לו יואל רוזנקיאר והוא אהבת חיי".
קולנוע הוא תעשיית אשליות - ובמציאות, כמו שדינה סנדרסון אומרת בסרט, זה הכל עניין של ליגות. האם בחיים האמיתיים יש סיכוי שמישהי כמו דניאל גל תצא עם מישהו חנוך ושמנמן?
"אני לא יודעת לענות על 'מישהי ומישהו כמו'. אני יודעת לענות על עצמי בלבד. וברור שכן. תן לי גבר עם כרס, תן לי גבר עם שיערות על הכתפיים, מעדיפה שיהיה לא מסופר ואם יש קצת שיערות לבנות בזקן ועל הראש זה ימשוך אותי. ואם אין שיער על הראש? גם טוב. יצאתי עם מעט מאוד גברים גבוהים בחיי. אלוהים חנן אותי בטעם מגוון ואני נהנית מזה. אין מה להיתמם, הקלישאה של דוגמניות וכדורגלנים קיימת במציאות, וזה אחלה גם, אבל זה פשוט לא חלקי האישי במשחק ולכן אני אולי לא האישה לשאול.
"כשהייתי רווקה, לא היו לי אפליקציות. חברות שלי ידעו שצריך לפקוח עיניים ולשדך. אני הכי בעד שידוכים בעולם. הפורמט הזה עובד לי, והקלסתרון היה פשוט: גבר שמח, כי שמחה סקסית יותר מהכל".
לקומדיה רומנטית כז'אנר יש הרבה קלישאות בכל הקשור לייצוג של דמות האישה ולמאזן הכוחות בינה לגבר. האם ואיך היה לך חשוב לשבור אותן בסרט הזה?
"כשאני לוקחת תסריט לידיים יש כמה שלבים. השלב הראשון זה אכן לוודא שזה משהו שאני רוצה לשחק בו, שאני מוכנה לעמוד מאחוריו. כבר קרה כמה פעמים שסירבתי לתפקידים כי הרגשתי שהתסריט שוביניסטי בעיני באיזה אופן - זה בהחלט קו אדום.
"ברגע שאני כבר יוצאת לדרך עם פרויקט, אני משתדלת להשאיר את המחשבות האלה מחוץ לעבודה. לתקינות הפוליטית יש הרבה מקום וקרדיט ובצדק, אבל עד גבול מסוים. כשזה נכנס בתוך תהליך יצירה, זה עלול להיות גורם מעכב. אם אשחק בצד מחשבות כמו 'רגע, אבל מה זה משדר על נשיות באופן כללי?' - הסצינה פשוט לא תתרחש. אני עוזבת את זה, ופשוט סומכת על עצמי כאישה. חוץ מזה, עם כל הכבוד לחלק שלי בסרט, בצוות הכותבות שלו ישבו גם גלית חוגי ונועה ארנברג. אם לומר את האמת, אני סומכת עליהן אפילו יותר מעל עצמי".
איך היה לעבוד עם גורי אלפי בסרט הראשון שלו כבמאי?
"גורי הוא חצי אדם חצי גלגל ענק. הבן אדם רץ מהמוניטור רק כדי ללחוש לי באוזן 'אבל תשחקי טוב הפעם'. פגשתי עשרות קומיקאים שבחיי העבודה שלהם התנהלו ברצינות תמוהית. גורי הוא ילד עם אינסוף פנטזיות, שביסודיות ובצניעות מגשים אותן אחת אחרי השנייה. הוא עושה את זה בלי להפסיק לצחוק ולעשות שטויות, ועם הכרת תודה לסובבים אותו".
כנהוג בקולנוע הישראלי, עבר לא מעט זמן מהליהוק ועד הצילומים ועוד יותר זמן מהצילומים ועד צאת הסרט. איך את מתמודדת עם ההמתנות האלה?
"אם הייתי מתייחסת לעניין ההמתנה במקצוע הזה, הייתי פורשת מזמן - אבל מזמן. תפקידי כשחקנית הוא לעשות אודישן ולשכוח ממנו כאילו הוא לא התרחש; למחרת להצטלם לסרט, להתפלל שהעורך או העורכת יחמיאו לי, ואז לשכוח גם מזה; בערב ללכת לתיאטרון לעשות הצגה ולשכוח גם ממנה כי מחר תהיה עוד אחת ברוך השם; ומהרגע שההצגה של הערב, הסתיימה ההצגה היחידה שחשובה היא ההצגה של מחר. לשכוח זו זכות גדולה בדיוק כמו לזכור. אם את מגדילה לפתח הרגלי שכחה 'נכונים', אז כשגורי מתקשר ואומר 'הסרט יוצא', זו פשוט הפתעה נעימה.
"אני מורגלת למקצוע שמתנהל בצורה הזו. שנה אחת אני יכולה לעבוד כאילו אני מנתחת מוח, ואז במשך שנה וחצי אני שומעת רק 'לא'. זה רגיל אצלי, ולכן גם לא הייתי בפאניקה כשהתחילה הקורונה".
צמחת במקצוע אחר. איך להיות רקדנית הפך אותך לשחקנית טובה יותר ולהפך?
"כסטודנטית למשחק הרגשתי שהעבר שלי כרקדנית מפריע לי. הוא לא באמת הפריע, אבל זה מה שסיפרתי לעצמי. כנראה שזו גם חלק מהתבגרות בתוך מקצוע. כשנפגשים עם דיסציפלינה חדשה, היא כביכול סותרת את הישנה, ואת רוצה להעיף את הישנה קיבינימט, כאילו זה אפשרי. היום אני יודעת שפשוט אין כמו ללמוד דברים באופן פיזי. אין כמו לא להצליח לעשות פירואט - ואז מתישהו כן להצליח. זה אשכרה מדיד וזה לימד אותי את החכמה עתיקה של ה'Fake It Till You Make It', שזה עיקרון כמעט קדוש בעיני.
"כרקדנית את לומדת שהרבה מהעניין הוא פשוט ארגון, אבל לא רק הגוף צריך להיות מאורגן. גם הנפש צריכה. וכל הארגון הזה הוא כדי לגלות את החלקים בך שלעולם לא יהיו מאורגנים ולחגוג על האמ-אמא שלהם. במובנים רבים, זה המקצוע שלי היום.
"להיות שחקנית לא עשה אותי רקדנית יותר טובה. בשביל להיות רקדנית צריך להתאמן ולהיות בכושר פיזי. במונחים של רקדניות, אני כיום עגלה. עגלה שטוב לה, אבל עגלה".
בנוסף לשלל עיסוקיה, גל עומדת בשנים האחרונים גם מאחורי הרצאה מצליחה בשם "מטראומה לגאולה". השחקנית, כדבריה, היא "בעלת פוסט-טראומה מינית", עליה דיברה לא פעם בעבר. בתקציר ההרצאה היא כותבת "כשאנשים שומעים את סיפור הטראומה שלי, התגובה המקובלת היא 'וואו, זה בטח הרס לך את החיים. זה נכון, זה הרס לי כל חלקה טובה, אבל עד שלב מסוים. לכל טראומה יש פוסט טראומה ולכל פוסט טראומה יש גאולה. היום, אחרי טיפול מעמיק, אני רוצה לשתף בדרך שלי אל הגאולה הפרטית שלי".
"קצת לפני שהתחלתי להרצות, הסוכנת שלי רינת איתן ואני חיפשנו סוכנות הרצאות שתפרוש את חסותה על הדבר הזה", מספרת גל. "נפגשנו עם שתיים או שלוש שאמרו לי בעדינות שזה לא יילך. שזה לא נושא שמח או קליט ושאנשים רוצים לצאת מהבית בשביל לצחוק וליהנות ולברוח מהבעיות שלהם. היה גם בחור אחד שאמר שזה לא יצליח כי לא מדובר במכנה משותף מספיק רחב. לצערי הרב, טראומה מינית וכאב אנושי על כל סוגיו הם בעצם המכנה המשותף הכי רחב שיש. זה חוצה מגזרים, מעמדות סוציו אקונומיים, גילאים, מיקומים גיאוגרפים ונטיות מיניות. זה בכל מקום. ביום שההרצאה שלי לא תהיה רלוונטית זה יהיה עבורי עונג להוריד אותה מסדר היום. ביום הזה אזמין את החברות שלי ממרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי טראומה לבקבוק שמפניה הכי יקרה שקיימת, ואגיד להן תודה ומזל טוב על הפנסיה.
"קרה לי הרבה פעמים שמשפחות שלמות הגיעו להרצאה בעקבות הבן הצעיר או הבת הצעירה במשפחה, ואז גם להורים היה אומץ לספר שהם נפגעו בעצמם. הרבה נשים בנות ארבעים, חמישים ואפילו שישים סיפרו לי שלראשונה עשו את הקישור בין הטראומה שעברו להידרדרות פיזית שחוו, למשל בצורת מחלה אוטואימונית. בעקבות ההרצאה, הרבה גברים ונשים מודים שהניחו חומה בין הגוף ונפש, ומקשרים את התפרצויות הזעם או ההתמכרויות שלהם לכאב העמוק שהם נושאים איתם".
מה התגובה הכי מרגשת שקיבלת?
"אולי התגובה שקיבלתי מנער בן 16. אחרי חמישים דקות של הרצאת זום, פתחתי את המפגש לשאלות ותשובות ואז הא עולה לדבר ושאל - 'מעניין אותי פשוט לדעת איך את מרגישה עכשיו?' אני מרצה המון, וזו הפעם היחידה שאיתגרו אותי רגשית בצורה שלא אשכח.
"בשביל לשאול מישהי אחרי הרצאה כזו איך היא מרגישה, השואל צריך להיות מסוגל להודות באיזה אופן שהוא לא יודע איך הוא מרגיש בעצמו, ולהיות סבבה עם זה. זו גדלות רוח, וזה ריגש אותי. אחרי כל כך הרבה מפגשים עם מיליון סוגים של קהלים, לא מפתיע שזה הגיע מבחור בן 16. נערים ונערות הם הקהל הכי מחובר רגשית שנתקלתי בו".
בעניין אחר לגמרי, מי זו הכלבה בתמונות האינסטה שלך?
"זו הכלבה הדמנטית שלי, ישע. היא בת 17, מתוכן 13 שנה איתי. אני מתכוננת לסוף, או נכון יותר לומר - עושה את עצמי מתכוננת, כי זה לא משהו שאפשר להתכונן אליו. היא יצור מופלא ומוזר מאוד, והמחשבה על המוות שלה עצובה לי ומפחידה אותי. היו לה חיים טובים ופינקתי לה את הצורה, אבל זה לא מקל עליי. יש עצב ופחד שצריך להרגיש".
ננסה בכל זאת לסיים בנימה מקפיצה. הדמות שלך בסרט אומרת שהיא מתה על פיצה מקפיצה. את מזדהה?
"לא רק שאני אוהבת פיצה מקפיצה, אבל שאני אוהבת לשים על זה אבוקדו קר. לגמרי אבין אם תחרים אותי לעד בגלל הווידוי הזה".