רשתות חברתיות. ShutterStock
רשתות חברתיות(צילום: ShutterStock)

בלי סטיקרים ובלי גיפים: ביום שווטסאפ נפל

ביום שני קיבלנו ערב בלי ווטסאפ ובלי רשתות חברתיות. ג'ון לנון כתב על זה שיר פעם: אימג'ן אול דה פיפל ליבינג לייף אין פיס. לא היה לו ווטסאפ אז, אבל ככה זה אנשי חזון. שימו שנייה את הדאחקות בצד: לא הרגשתם שהכול קצת יותר קל לכם בזמן הזה?

07/10/2021

לא הבנתי את זה מיד. בהתחלה חשבתי שזה איזה גליץ' רשת זמני שיסתדר מעצמו. זה קורה לפעמים. בחלוף כמה דקות שקטות מדי, ריקות מצלילי נוטיפיקציה הבטתי שוב בבאפר הקטן שהופיע בראש מסך השיחות באפליקציית הווטסאפ - השמש האפרורית הסתובבה סביב עצמה שוב ושוב והמסך לא התרפרש. אחר כך הגיעו הפושים (לפחות משהו החריד את דממת האייפון. השקט הזה כבר התחיל להקריפ): "דיווחים על תקלה עולמית: ווטסאפ, פייסבוק ואינסטגרם קרסו".

האם זה מה שפיללנו לו או שאשר יגורנו בא לנו? ערב בלי ווטסאפ ובלי רשתות חברתיות. ג'ון לנון כתב על זה שיר פעם: אימג'ן אול דה פיפל ליבינג לייף אין פיס. לא היה לו ווטסאפ אז, אבל ככה זה אנשי חזון. הם רואים את הנולד. זה מה שהיה ביום שני: שקט ושלווה. שימו שנייה את הקלישאות והדאחקות בצד (כן, גם אני קראתי ספר באותו ערב. לא, אפילו קריסה של אמות הסיפים הדיגיטליות לא גרמה לי ולבעלי לפצוח בשיחה קולחת על הספה). לא הרגשתם שהכול קצת יותר קל לכם בזמן הזה?

עוד בוואלה!

כוכבי "משחק הדיונון" התארחו אצל ג'ימי פאלון: "אנשים התחברו למשחקי הילדים"

לכתבה המלאה
פתאום שקט. ווטסאפ(צילום: ShutterStock)

התקלה החלה בשעות הערב - זה סוג של ראש האוור מהגיהנום אצלי בבית. צריך להכין ארוחות ערב לילדים, לקלח, להשכיב, לסדר איתם מערכת בתיקים למחר... מלא מנהלות ומטלות מעצבנות שלכולן הם כמובן מתנגדים באופן עקרוני ומצפוני. כל הזמן הזה אני חותרת רק לדבר אחד: להצליח לסיים עם זה כבר ושהם ילכו לישון ויתחיל הזמן "שלי". הזמן שלי זה חלון זמנים חמקמק ויקר ערך שמתקיים בין ההירדמות של ילדיי לזו שלי. ככה, בין עצימת העפעפיים שלהם וצניחתם של עפעפיי שלי - אני יכולה לשבת בשקט על הספה מול הטלוויזיה עם האייפון ביד. שני מסכים במקביל: אחד ברקע עם חדשות, שני בתוך היד ובתוך הפרצוף - ככה אני אוהבת.

אני מחכה לזמן הזה כל היום, ואז אני מכלה אותו בצורה הכי חסרת תכלית שיש. גלילה אין סופית בפיד של כלום: הגיגים לא חשובים של אנשים חצי זרים עד זרים לחלוטין, סרטוני חתולים, תמונות גנריות מטיול או מסעדה של מישהי שפעם עבדה איתי ופוסטים ממומנים שמותאמים בדיוק לחיפושים האחרונים שלי בגוגל (מכונים להסרת שיער ואסוס). אני קוראת את הפיד והפיד קורא אותי. האייפון מותך לתוך כף היד שלי.

פתאום צריך לדבר בטלפון(צילום: ShutterStock)

ואז פתאום יום אחד, כל הערב נהיה קצת יותר קל. זה לא שהילדים קפצו בשמחה לאמבטיה ונרדמו עוד לפני שסיימנו לריב על איזה סיפור נקריא היום (יש דברים שגם הארמגדון בכבודו ובעצמו לא יסיט ממסלולם הקבוע). ביצעתי את אותה רוטינת מטלות מפרכת וחזרתית כמו בכל ערב, אבל דעתי לא הוסחה ממנה בכל כמה דקות. שום דבר לא התחדש בפיד של פייסבוק וכשניסיתי לרענן אותו הוא הלבין וקפא. לא היה לו מה להציע לי, אפילו לא את תמהיל מי האפסיים הדל שאני מסתפקת בו בימים כתיקונם. ובווטסאפ אף אחד לא תבע את תשומת לבי המיידית והמוחלטת, לא סטיקר, לא גיף, אפילו לא לינק לפייבוקס של הוועד או הודעה חשובה על רכב שחנה בצורה מחוצפת וחסרת התחשבות בחניון של הבניין בקבוצת הדיירים. כלום. דממה. קו שטוח במוניטור של החיים. אז פשוט עשיתי מה שהייתי צריכה וסיימתי הכל מוקדם יותר.

ביום שני אכלתי ארוחת ערב לפני 22:00, קראתי ספר וצפיתי בתכנית טלוויזיה ועם כל זה הספקתי להגיע למיטה בשעה 23:30. זה היה אחד הערבים הנעימים שהיו לי בזמן האחרון. קשה לומר שזו היתה איזו תחושת שחרור אופורית. בהתחלה בדקתי אחת לרבע שעה אם משהו השתנה, אולי במקרה הווטסאפ חזר לפעול ואני מפסידה משהו. מתישהו עלתה בי מחשבה פרנואידית, שאולי כל השיחות החשובות התיקו את מקומן לפלטפורמה אחרת ואף אחד לא קרא לי. אבל שום דבר באמת מדהים לא קרה גם בטוויטר (לא, הוויצים השנונים שלכם והממים לא עומדים בקריטריון "מדהים") והטלגרם בישר לי רק על הצטרפותו של בעל חנות החיות שממנו אני מזמינה אוכל לחתול.

בווידאו: קריסת הרשתות החברתיות פייסבוק, אינסטגרם וואטס אפ (צילום: רויטרס)

אחר כך התארכו מרווחי הזמן בין היד הנשלחת למלבן השחור המבריק שנח על הספה לידי, ובהדרגה הוא נראה לי יותר ויותר כמו חפץ דומם. זתומרת, הוא תמיד חפץ דומם, במובן שאם משחקים "ארץ עיר" ויוצא א' אז לגמרי אפשר להגיד 'אייפון' בקטגוריה של דומם. אבל במובנים אחרים הוא אף פעם לא באמת דומם. תמיד מתנהלות בתוכו שיחות שאני צריכה להשתתף בהן ו-ויכוחים שאני צריכה לקחת צד בהם, ועולות בו תמונות שאני חייבת לראות וככל הנראה מצופה גם לחבב, וגם על הפסקות כפויות ממנו - שעות שינה, נניח - אני צריכה לכפר ולסגור את הפער. לבדוק מי שלח הודעה אחרי שנרדמתי, או לפני שהתעוררתי, ולענות או לשלוח אמוג'י, או לכל הפחות לאפשר ל'וי" השני להכחיל ליד המילים, כדי שהשולח יתמלא בתחושת ודאות.

נכון שאפשר להחליט ששמים את הטלפון בצד בשעות מסוימות. כלומר מבחינה תיאורטית זה נכון. מעשית, זה בלתי אפשרי. יש אנשים שעושים את זה. אני לא מכירה אותם, אבל שמעתי שיש. אני בחיים לא עשיתי את זה. הכי קרוב שהגעתי זה ששכחתי פעם את הטלפון באוטו לשעתיים. אני נרדמת איתו ביד והדבר הראשון שאני עושה כשאני פוקחת עיניים בבוקר זה לשלוח אצבע למסך המגע ולהעיר אותו. אני לא יודעת איך להתנתק ממנו באופן יזום, אני זקוקה לו כל הזמן, גם כשאני לא נהנית ממנו, גם כשהוא מייסר אותי, מציק לי בזמן הכי לא מתאים, מסיח את דעתי מכל מה שחשוב יותר ממנו, מפריע לי לנוח.

הריגושים שמציעים לנו ווטסאפ, פייסבוק ואינסטגרם הם זולים ועלובים, אבל אנחנו כבר לא באמת יודעים לחיות בלעדיהם. אנחנו אפילו לא יודעים כבר לרצות להיות בלעדיהם. אני חושבת שהייתי שמחה לעוד ערבים כמו זה שהיו לי ביום שני, אבל אני יודעת שכדי שזה יקרה יצטרכו שוב לקרוס השרתים של צוקרברג.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully