אבי גרייניק יחגוג פעמיים בחודש הקרוב. ב-22 לחודש הוא יחגוג את יום הולדתו החמישים, וכבר בסוף השבוע הזה הוא חוגג את עליית "זרים מושלמים", אחד הסרטים הישראלים הגדולים של השנה, בו הוא עושה את אחד מתפקידו הקולנועיים הגדולים עד כה.
הסרט מבוסס על הלהיט האיטלקי, שהוליד כמות שיא של עיבודים בינלאומיים במדינות שונות. ועכשיו, אחרי יוון, טורקיה, צרפת, סין, דרום-קוריאה, וייטנאם, הודו ומי לא - הגיע גם תורנו. בתחילה היתה גרסה בימתית דוברת עברית, אותה ביים נתן דטנר, ואת הגרסה הקולנועית ביים ליאור אשכנזי, שזה סרטו הראשון כבמאי.
אשכנזי עצמו לא מופיע, אבל אסף צוות מכובד שכולל את מורן אטיאס, חנן סביון וגיא עמיר, רותם אבוהב ורבים אחרים, כולל את גרייניק, בתור מאמן כדורגל לילדים המסתיר סוד על זהותו המינית. כל אלה מעבירים לישראל את העלילה הבסיסית אך האפקטיבית של "זרים מושלמים", שהפכה אותו לכזה קונספט פופולרי: סיפורם של כמה חברים המתכנסים לארוחת ערב שגרתית, ואז מחליטים לשחק משחק. כל אחד מהם מניח את הטלפון שלו על השולחן, עם הפנים למעלה, וכל הודעה או שיחה נכנסת הופכת לנחלת הכלל.
כשאני שואל את גרייניק מה היינו מגלים לו חיטטנו בטלפון שלו, הוא ממהר לנפנף בו ולהכריז: "תכתוב שהנפתי אותו באוויר והזמנתי אותך לקחת לי אותו, אין לי מה להסתיר".
"אני בן אדם סופר נורמלי", מוסיף השחקן בריאיון לוואלה! תרבות לרגל צאת הסרט. "מצידי, שכל אחד יבוא ויחפור לי בטלפון. מה כבר יש לי בו? אפליקציות של ספורט, יוטיוב, דברים על דייב שאפל, פודקסטים על סאונד וציוד מוזיקה, וכל מיני אתרים, כולל של המתחרים שלכם. אין סטיות מיוחדות".
לפי הסרט, כמעט כולם בוגדים, אבל אני מבין שזה לא רלוונטי לגבייך.
"אני מכיר הרבה בחורות שבטוחות שכל הגברים בוגדים, אבל מעולם לא בגדתי. אני לא בנוי נפשית, זה גדול עליי. אם אבגוד, לא אדע מה לעשות עם זה ולא אדע להסתיר. יכול להיות שלפעמים היו מי שפלירטטו איתי והזמינו אותי לבגוד, אבל הבנתי את זה רק בדיעבד, כי יש לי מנגנון שמדחיק את הדברים האלה".
גרייניק נשוי עם ילדים, וכמתנת יום הולדת, זוגתו אירגנה לו טיול לבדו לניו יורק. "היא סידרה את הכל מאחורי גבי, כולל חופש מהעבודות, כדי שאוכל לנסוע בראש שקט", הוא מספר.
גרייניק עובד הרבה: באולפן ההקלטות שלו; על הבמה; כמורה; בטלוויזיה, בסדרות כמו "החנות שיש בה הכל" ו"האחיין שלי בנץ"; ובעוד שלל פעילויות. נוסף לכך, וזה לא צד שלו שבהכרח מכירים בציבור הרחב, הוא גם חולה כדורגל ואוהד שרוף של מכבי חיפה. "זו תשוקה שלא השתנתה מאז גיל שבע", הוא אומר. "כשיש משחק של מכבי חיפה, היום שלי טוב יותר, כי אני יודע שאני צריך לסדר אותו לפי זה, ואני לא יכול לדחות דברים או לבזבז זמן. אני מסדר הכל ככה שאוכל לצפות במשחק בלי שאף אחד ושום דבר לא יפריעו לי".
בהקשר זה, הנה הזדמנות להמליץ על "תיקו אפס", סרט קצר, מצוין ומרגש על אהבת כדורגל שבו גרייניק השתתף לפני עשור (לצפייה: בלינק הזה). מעבר לכך, בדומה להרבה שחקנים בני דורו, גם גרייניק עשה חיל על הבמה ובמסך הקטן, אבל בקולנוע היו לו פחות הזדמנויות. לפני קצת יותר מחצי יובל עשה את תפקידו הבולט הראשון על המסך הגדול, ב"זולגות הדמעות מעצמן" של איתן גרין, ומאז הזדמן לו להשתתף גם בסרטים בפרופיל גבוה כמו "מדורת השבט" ו"העולם מצחיק", אבל תדירות ההופעות שלו על המסך הגדול רחוקה מלהיות גבוהה.
הליהוק של גרייניק ל"זרים מושלמים" לא מובן מאליו, אבל בהחלט מוצדק. הדמות שלו היא אחת החשובות בעלילה, וכהרגלו הוא משחק אותה באיפוק, שבו רב הנסתר על הגלוי, ומעצב דמות שמשדרת הרבה מתח, ובכל זאת אנחנו מזדהים איתה ומגלים כלפיה אמפטיה.
רוב הזמן, הדמות הזו היא שכפול של המקור האיטלקי, וכך גם התסריט, אבל יש גם טוויסטים תוצרת הארץ. החשוב שבהם: כמה מן הנוכחים בארוחת הערב הכירו בשירות הצבאי, ומרחפת מעליהם רוחם של השכול, ושל פוסט-טראומה שהם נושאים עמם מימיהם במדים.
"בדיעבד, הבנתי שגם אבי המנוח היה אדם פוסט-טראומתי", אומר גרייניק כשאני שואל אותו אם הכיר בעצמו אדם שסבל מטראומה. "הוא עלה לארץ מרומניה, ועם השנים, אחיותיי ואני גילינו שהוא מקבל פיצויים על רדיפות אנטישמיות מהן סבל שם. קלטתי את כל זה רק בעשור האחרון, ובפרספקטיבה לאחור, זה מסביר הרבה דברים לגבי הבית שגדלתי בו, שבהחלט היו בו אלמנטים פוסט-טראומתיים".
מה בדיוק אבא שלך חווה?
"יש פה סיפור מורכב. ברומניה לא היתה שואה פר אקסלנס, אבל בהחלט היו קורבנות של אנטישמיות. יש כל מיני מסמכים שאבא שלי השאיר אחריו ואפשר לשלוח אותם לתרגום, אבל לא קל לי לעשות זאת. דבר אחד בטוח: קרה לאבא שלי משהו קיצוני מאוד, שגרם לו לפוסט-טראומה. הסרט מדבר על תחושות של חוסר אונים ושל פספוס, וזה בהחלט מתחבר למה שאני מבין לגבי אבא שלי".
ולמרות הכל, יצאת בן אדם נחמד.
"גם אבא שלי היה בן אדם נחמד, אבל אנחנו נחמדים מורכבים. אנחנו נחמדים עם פתיל קצר".
איפה זה בא לידי ביטוי אצלך?
"אני בן אדם שעובד בווליום מאוד גבוה, ואין לו רזרבות. אם אני מרוקן, אין לי כוח להיות נחמד, ואם אני נתקל באגרסיביות מצד מישהו אחר, אין לי יכולת להכיל. בגיל צעיר יותר, היו לי המון התקפי זעם. דווקא בגלל שבדרך כלל אני נחמד, כמו שאתה אומר, אנשים רצו לברוח מהחדר ברגע שראו אותי זועם. ההבדל בין הנחמדות שלי לזעם הפחיד אנשים. לאשתי לקח הרבה זמן להכיל את הפער הזה".
שברת פעם גיטרה?
"אני לא מסוגל. לשבור כלי נגינה, זה מבחינתי כמו לשבור קרן שמש. גם אם הייתי יכול, לא הייתי עושה זה".
מעניין לציין שב"זולגות הדמעות מעצמן", התפקיד הקולנועי הבולט הקודם שלך, גילמת גבר רגיש מדי, שמתקשה להשתלב במציאות הישראלית האגרסיבית.
"הייתי ליהוק טוב, אם כי היום אני יודע טוב יותר להשתלב במקומות אגרסיביים. אגרסיביות זה אובר-רייטד. להיות מאדר-פקר זה מוערך יתר על המידה. מהבחינה הזו, ישראל היא מקום קשוח לאנשים כמוני, אם כי למדתי להתנהל בתוך זה, לחיות ולהתפרנס"
"המדינה הזו מעולם לא חוותה חוסר אגרסיביות. הקלישאה שמה שלא הורג מחשל תמיד היתה נכונה פה. זו לא מדינה של חממות. תמיד צריך לצמוח פה תוך כדי תנועה. מה שאגרסיביים לא מבינים זה שיש להם זמן מאוד קצר לרוץ עם המניאקיות הזו. בסופו של דבר, גם הם יחזרו להיות מעודנים יותר ופחות אגרסיביים. אדם הוא אדם, לא חיה, והוא לא יכול ללמד את עצמו להיות החיה שהוא לא".
היית אורח קבוע בהפגנות בבלפור ואז הפסקת לבוא. למה?
"כי הסתכלתי בכל הנוכחים וראיתי בכולם את עצמי. לא ראיתי מספיק אנשים שחושבים אחרת ממני ובכל זאת באים. הבנתי שאין לנו אפקט. אנחנו צריכים לטפח הקשבה הדדית, ולהתחבר למי שחושב אחרת מאיתנו. אנחנו צריכים להילחם באגרסיביות, והיא קיימת בשני הצדדים. גם בצד השני, שעד הבחירות האחרונות היה זחוח, שבע ומדושן עונג, כי הוא הרגיש שיש לו מלך - אבל גם בצד שלנו, שחושב שהוא מחזיק בדעה הנכונה ונעלה על המחנה שניצח בבחירות במשך כמעט עשור וחצי".
לא נחשוף יותר מדי פרטים מעלילת "זרים מושלמים", אך כיוון שהוא מבוסס על סרט קיים, זה לא יהיה ספוילר לומר כי דרך הדמות שמגלם גרייניק, עוסק התסריט בהומופוביה שעדיין קיימת בחברה שלנו.
"הומפוביה קשורה לאגרסיביות שדיברנו עליה קודם לכן, ולגבריות ישראלית או לגבריות בכלל", אומר גרייניק. "בעיני, זה סוג של מגננה. כנער שגדל בקריית-אתא, לימדו אותי לחשוב שהומואים זה איכסה, עד שהכרתי נער הומוסקסואל ועבדנו על מוזיקה יחד. הוא גר בחיפה, וערב אחד היה לי מאוחר לחזור לקריות, אז הוא הזמין אותי לישון אצלו, לישון איתו במיטה זוגית, וזה לא הטריד אותי. ידעתי שהוא לא יתחיל איתי ושאני לא מעוניין. אנחנו פותחים פה משהו שהוא אולי מורכב..."
אשמח להקשיב.
"אבא שלי היה מאוד מאצ'ואיסט, והוא חשב שזה מגניב לקרוא לי הומו. זו היתה מבחינתו דרך הזויה עד מעוותת לחשל אותי. לא נמשכתי לבנים, אבל מרוב שהוא היה קורא לי 'הומו', בשלב מסוים כבר התחלתי לחשוב שאולי אני באמת הומו. חשבתי שאולי זה פשוט עניין של זמן, שתכף אתחיל להימשך לבנים ולהצדיק את הכינוי שאבא שלי הדביק לי. הוא הרי היה האליל שלי, אז למה שלא אאמין לו? אז הנה לך ההסבר למה אני לא הומופוב, כי בתוך הראש שלי תמיד אמרתי לעצמי שיש סיכוי שאני הומו".
"זולגות הדמעות מעצמן" צולם בזמן רצח רבין, וגרייניק מככב בו בצד אחד הזמרות שהכי מזוהות עם התקופה הזו - מיטל טרבלסי, מי שזכורה בעיקר הודות לשיר האייקוני "הו רב חובל", אבל גם היתה לה כריזמה קולנועית שלמרבה הצער לא זכתה למימוש מעבר לסרט הזה. כיום, רבים מכירים אותה כאמא של מרגי.
"כל פעם שאני רואה אותו, אני חושב על מיטל", אומר גרייניק. "הכישרון שלו טבעי מבחינתי, כי מיטל זמרת מחוננת. יש לה קול עם חותמת. לא משמיעים אותה הרבה, אבל זו זמרת שאם אתה שומע אותה פעם אחת, בפעם השנייה כבר תזהה אותה. היא מזכירה לי את שולי נתן - שתיהן זמרות שאתה לא יכול לטעות בהן. מר מרגי הצעיר קיבל טונה של יצירתיות ממנה, ואני בהחלט יכול לראות את המסלול הגנטי בין שניהם".
אם נחזור לסרט ולעיסוק שלו בקומוניקציה מודרנית, תהיתי אם יש לך קבוצת ווטסאפ עם עידן אלתרמן.
"אנחנו לא צריכים קבוצה, כי אנחנו זוג. אם נעשה קבוצה, נצטרך לצרף עוד מישהו. את מי? לא יודע, אולי את אסי כהן, הוא נורא מצחיק אותי".
מה אנשים אומרים כשאתה אומר להם שאתה תכף חוגג חמישים.
"הם אומרים לי 'אתה? חמישים? אין מצב".