חנן בן ארי - הופעה בהיכל הספורט ביד אליהו 31 דצמבר 2021. תמר חנן,
חנן בן ארי - הופעה בהיכל הספורט ביד אליהו 31 דצמבר 2021(צילום: תמר חנן)

אבא של שבת: אלפי ישראלים נדבקו בנגיף האהבה של חנן בן ארי

24 אלף איש הגיעו בתוך שלושה ימים לראות את חנן בן ארי בהיכל מנורה. היו שם ילדים, מבוגרים, אשכנזים, מזרחים, דתיים וחילוניים. כולם הצטרפו אליו בתפילה, שלמרות הכיפה שלראשו הרגישה לא דתית לחלוטין. ככה מרגישה כנראה הופעה של אלוף עולם, מלאה בניצחונות קטנים

02/01/2022

ראיתי מאות הופעות מוזיקה בחיים. זה המקצוע שלי, אבל בעיקר האהבה שלי. ראיתי הופעות של אמנים שחרשתי על אלבומים שלהם במשך שנים, אך ברגע האמת, כשנעמדו מולי על הבמה, הצליחו לאכזב בגדול. מאידך גם ראיתי זמרות שלא התרשמתי מהם במיוחד, עד שנחשפתי לעבודת הבמה הייחודית שלהן, והפכה אותי למעריץ. ההופעה של חנן בן ארי, כמו המוזיקה שלו, וכנראה כמו האדם עצמו (אותו אני לא מכיר אישית) - היא עניין שונה לגמרי, בלתי ניתן להגדרה כמעט. כמה שקשה לכתוב ביקורת על הופעה כזאת.

זה קשה, למרות שבשורה התחתונה נורא פשוט לסכם את האירוע: זאת הייתה הופעה מוצלחת מאוד של זמר מצליח מאוד. מוצלחת בהרבה משציפיתי. כמה פזמונים קליטים וטובים, שבוצעו ללא רבב מול קהל אוהב. ניכר שבן ארי עובד על הקול שלו, והופך לזמר הרבה יותר מרשים משהיה בתחילת הדרך. ההמנונים המוכרים העיפו כצפוי את התקרה לשמיים, וגם השירים הפחות מצליחים סחפו את האלפים ביציעים. הרבה בזכות הכריזמה האנרגטית של בן ארי, שכנראה כבר אי אפשר לכנות אותה "מפתיעה" בשלב הזה. אפילו הסאונד הידוע לשמצה של היכל מנורה הצליח להפתיע לטובה עם חווית צליל עוטפת. חלק מהקהל אולי יקרא לזה השגחה פרטית, חלק אחר יקרא לזה "אנשי סאונד מקצועיים". יכול להיות ששניהם צודקים. בסופו של דבר, אם יש מקום בישראל בו ידוע שבלי האמונה צסק"א לא הייתה אוכלת אותה, זה כנראה ה-מקום.

הקהל מרגיש את השירים שלו בוורידים. חנן בן ארי בהיכל מנורה(צילום: תמר חנן)

אלא שלסכם את ההופעה של חנן בן ארי כ"מוצלחת" או "סוחפת" יהיה חטא לאמת. לא בגלל שהיא לא הייתה מוצלחת או סוחפת, אלא מכיוון שהיא לא באמת "הופעה", לפחות לא במובן הקלאסי של המילה. זה היה אירוע. מין מילה כזאת שאנחנו מכירים בצמוד למילים אחרות כמו "אירוע לב" או "אירוע בטחוני", אלא שבמקרה הזה מדובר במובן הכי בסיסי של המילה: התגשמות של משהו מופשט.

במשך שעתיים יכלו 8,000 הצופים להרגיש את האמנות של בן ארי זורמת להם בוורידים. בין אם הם חילונים, דתיים, מזרחיים, אשכנזים, ילדים או זקנים. זה לא דבר שקורה בהאזנה לרדיו או לספוטיפיי, זה כמעט שלא קורה גם בהופעות חיות. בן ארי, עם חיוך שנראה שאי אפשר לגרד לו מהפנים גם עם מגרפה, הצליח לגרום לזה להיראות קל. שכל אחד ייקח את המשפט האחרון לאן שהוא רוצה. מותר להיות ציניים, מותר גם להתרגש. זה חלק מהעסק, ונראה שאין היום מישהו בישראל שעושה את זה טוב יותר.

חתן בר המצווה לא עלה לבמה "הנכונה". חנן בן ארי בהיכל מנורה(צילום: תמר חנן)

בהלת האומיקרון נבלמה בשערי הכניסה להיכל האגדי, והאווירה בפנים הייתה הכל חוץ מהופעה של אחד הזמרים הפופולרים במדינה. האמת, אי אפשר באמת ליצור תחושה של מופע רוק ב-11 בצהריים ביום שישי. בן ארי כמובן יודע את זה, ולכן הוא החליט לעשות מזה משהו הרבה יותר גדול. הישראלים, כמו תמיד, התייחסו למסכות כהמלצה בלבד (ומהמלצות, כידוע, ישראלים נוהגים להתעלם) והחליטו להידבק במודע בנגיף האהבה שמפזר חנן בן ארי בהופעות שלו.

עוד לפני המופע, הסתובבו במדרגות שבין היציעים שני ליצנים עמוסים בזרי בלונים, ודיברו ביניהם ג'יבריש במבטא איטלקי. זה היה קריפי למדי, גם למי שלא קרא את ספר האימה "זה" של סטיבן קינג. לבסוף עלו שני הליצנים לבמה כדי להעביר את הזמן לקהל האלפים בסגנון הקומדיה דל'ארטה. זה היה מוזר כמו שזה היה מקורי. זה לא האינטרו הצפוי להופעה של חנן בן ארי, אבל כאמור, שום דבר בהופעה הזאת לא היה צפוי.

לבסוף, מסכי הענק הקרינו את בן ארי ולהקתו אומרים כמה מילות ברכה ואז עולים לבמה. חברי הלהקה החלו לנגן כמה צלילים מתוך הלהיטים הכי גדולים, כמין אוברטורה לאירוע מוזיקלי גדול ממה שמצפים לו מזמר השנה של רוב תחנות הרדיו במשך השנים האחרונות. 16 אלף עיניים הופנו אל הבמה החגיגית, אך חתן השמחה של חגיגת בר המצווה הענקית הזאת לא היה שם. לבסוף, קולו הגיח מהצד השני של האולם, שם ישב חנן בן ארי חמוש בפסנתר ענק בתחתית של היציע הכי רחוק מהבמה, וביצע את השיר "ויקיפדיה" שכתב יחד עם קרן פלס (עובדה שלמדתי, באופן אירוני למדי, בויקיפדיה).

16 אלף עיניים פונות למקום הלא נכון. חנן בן ארי בהיכל מנורה(צילום: תמר חנן)

ותיקי היכל הספורט ודאי זוכרים איך מיקי ברקוביץ', גדול כדורסלני ישראל, בחר להיכנס במשחק הפרידה ממנו דרך שער 11 כדי לתת כבוד ליושבי "היציע הזול ביותר, עם האנשים היקרים ביותר", כדבריו של הכרוז האגדי רפי גינת. לא ברור אם זה הומאז' מכביסטי של בן ארי (שחתום גם על גרסת כיסוי ל"צהוב עולה זה מכבי") אבל אי אפשר לפסול את המחשבה הזאת על הסף. בסיום המופע, כשבן ארי חזר אל הפסנתר בצד "הזול" של ההיכל כדי לבצע את "מקום" - הסינגל האחרון שלו, בו הוא מספר כיצד נהג לשחק בקטשפר מחוץ לבית הכנסת בהתנחלות קרני שומרון - קשה היה שלא להבין כמה סגירת המעגל הזאת של בן ארי מדהימה.

כאמור, זו יותר מהופעה. יכולתי לכתוב על המעברים המוזיקליים, על הפאן הטהור שמייצרת חטיבת כלי הנשיפה הצנועה של בן ארי או על עבודת הגיטרה של יעקב אסרף, שכמו מגלמת בצליליה את הפתגם "אל תסתכל בקנקן אלא בעבודת האצבוע שלו". גם אם חייזר ממאדים היה נוחת בתל אביב ורואה את ההופעה הזאת, הוא היה מבין שקורה כאן משהו גדול יותר מאנשים מוכשרים שעומדים על במה ומבצעים שירים יפים. בן ארי נתן ל-24 אלף איש, בתוך שלושה ימים של הופעות סולד-אאוט, גישה חופשית למגירות הכי סמויות שלו. מין "חיים שכאלה" לילד בן 33, שבילה את רוב חייו בבריחה מהגדרות, והחליט לבסוף להתמסר בצורה טוטאלית לאמנות שלו ונתן לה לדבר בשמו. קשה היה לפספס את האהבה שלו למה שהוא עושה.

הקהל נסחף איתו אל תוך האהבה הזאת. זה היה הדדי. כמו רגע מלא תשוקה טהורה אחרי שנים של זוגיות. בתמימות ובנאיביות של אוהבים, במובן הכי טוב, אלפי ישראלים חתמו שנה לא פשוטה וחנכו שנה חדשה ומלאה בתקווה, יחד עם אדם שברגע נדיר של חוסר צניעות הגדיר את עצמו בעבר כאור אינסוף לבוש בגוף. זו לא רק הזכות לחוות את התגשמות הפנטזיה של הילד שחלם "לעשות נוקיה", אלא האפשרות להיסחף לתוך תפילה אינטימית ואוניברסלית. כזאת שלא צריך כיפה או ציצית בשביל להתרגש ממנה. אמן שיישרפו המגזרים. אמן על ההבנה שכולנו מתרחקים כשאנחנו מחפשים. אמן שיהיו רק בשורות טובות. אמן על הידיעה שאף אחד מאיתנו עוד לא מצא את התשובות. אמן אמן אמן על הילדים. גם אתאיסטים גמורים הצטרפו לתפילה.

אמן אמן אמן. חנן בן ארי בהיכל מנורה(צילום: תמר חנן)

אם יש דמות בסיסית שמגדירה את "הישראלי הממוצע", סביר להניח שאפשר היה למצוא אותה בקהל של בן ארי. בין אם מדובר ב"ישראלי היפה" או "הישראלי המכוער", כנראה שהוא יודע לזמזם את ה"נה נה נה" מתוך "אם תרצי". זה די מדהים כשחושבים על זה. מבט חטוף בחנן בן ארי, האיש שמאחורי המוזיקה, מניב דמות שמעוררת רגשות מעצם הנראות הסטריאוטיפית שלה. יהודי, דתי, קרבי, נולד וגדל בהתנחלות, אחיין של מיכאל בן ארי הכהניסט, היה פעיל בעצמו נגד ההתנתקות. אבל אם תסתכלו על הקהל שלו לא תוכלו לזהות בו איזה אלמנט דתי או ימני במיוחד, פשוט כי המוזיקה שלו - גם אם רוחנית בחלקה - אינה פונה למגזר מסוים. ככה מרגישה הופעה של אלוף עולם - מלאה בניצחונות קטנים.

למשך שעתיים, חנן בן ארי הוכיח שלא צריך גשר בין המגזרים כי אין באמת תהום בין כולנו. יש אהבה, יש אנושיות, יש אינטימיות ויש שמחה. בן ארי בורח מייצוגיות כמו מאש. הוא לא רצה להיתפס כדוס מחמד, כמתנחל שמדבר תל אביבית שוטפת ובטח שלא כרפורמי מבולבל. דווקא הבריחה הזאת, והבחירה לא ללבוש אף מסכה נוחה, היא זאת שגרמה לכל כך הרבה אנשים להתחבר אליו. אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, ובן ארי הוא הנביא הראשון של ישראל החדשה, זאת שעיוורת לצבעים, סולחת על חטאי העבר ורואה אור בקצה מנהרת הפסימיות.

הוא מצהיר בין השירים שהוא מתרגש, אבל קשה לראות את זה עליו. כמו דמויות התנ"ך שהוא שר עליהם ב"חלום כמו יוסף", נראה שהוא הגיע לנחלה שלו, והוא יודע שזה המקום הנכון בשבילו. גם בתו המקסימה, שיר ציון, שעולה לשיר איתו את "אמא אם הייתי", משדרת קלילות מדהימה. כאילו לשיר מול 8,000 איש זה הדבר הכי טבעי בעולם בשביל ילדה בגילה.

חנן בן ארי - הופעה בהיכל הספורט ביד אליהו 31 דצמבר 2021. תמר חנן,
גורם להופעה מול 8,000 איש להרגיש כמו הדבר הכי קל בעולם. חנן בן ארי בהיכל מנורה(צילום: תמר חנן)

הקוליות כנראה רצה שם בדנ"א, והיא ניכרת בעיקר כשבן ארי עובר למוד של מטיף, ומתחיל לדבר על אהבה. הטקסט צ'יזי, אבל משהו בדמות הצנועה למראה של בן ארי הופכת את הדברים שלו לגדולים יותר ממנו. בפעם האחרונה שחוויתי דבר כזה בהופעה הייתי מוקף ב-70 אלף מעריצים של ברוס ספרינגסטין. השוואה מקוממת, על סף חילול הקודש מבחינתי, אך זו האמת. ברוס מבקש לבנות בהופעה שלו מקדש לאהבה ולהשאיר את תלאות היומיום מחוץ לתחום, וזה בדיוק מה שבן ארי עושה. ההשפעות המוזיקליות מגיעות קצת יותר מהעולמות של משינה ומשפחת בנאי המורחבת, אבל הרוחניות אינה מבית מדרשו של הרב טאו, אלא של הרב ספרינגסטין.

כמו ברוס, חנן בן ארי מקיף את עצמו בלהקה בה הוא ראשון בין שווים. השם שלו אמנם מופיע על הכרטיסים, אבל הוא בסך הכל הסולן המפורסם של הלהקה. קשה לפספס את האהבה בין כל החברים על הבמה. ההופעה לא הייתה הופכת למוצלחת כל כך בלי הסוד הכל כך גלוי הזה.

פרץ מתוך הכלוב. חנן בן ארי בהיכל מנורה(צילום: תמר חנן)

כמו האמן עצמו, קשה לכלוא את המוזיקה של בן ארי בתוך כלוב של הגדרות. פופ-רוק עברי, פאנק יהודי, מוזיקת סול ציונית, מוזיקה מזרחית התיישבותית, היפ הופ אשכנזי. לאלבום הראשון שלו הוא קרא "איזון" כי הוא חיפש את האיזון הזה במוזיקה שלו, אבל התוצאה הייתה שענטז מוזיקלי בוסרי. הלהיט הגדול "החיים שלנו תותים" אמנם הפך לפופולארי, אבל דחף בכוח את בן ארי לתוך הטייפ-קאסט של הדתי המתנשא, זה שלועג על העגלה הריקה ומלאת התלונות של אחיו החילונים. הוא עדיין מבצע את השיר הזה בהופעה, והקהל עדיין שר איתו, אבל זה גם השיר היחיד שנראה שבן ארי עושה כי הוא "חייב". אחרי שסגר בתוך שבוע שלוש הופעות בהיכל הספורט המיתולוגי והופעה נוספת בארנה בירושלים, זה כבר יהיה אנדרסטייטמנט להתייחס אליו כ"אחד הזמרים הפופולריים בישראל". עם המגבת על הצוואר, קשה שלא להבין שמדובר בגרסה הדתית של שלמה ארצי. ככזה, הוא לא חייב לעשות יותר אף שיר שהוא לא באמת רוצה.

לעומת זאת, יש שירים שנראה שבן ארי מבצע כמו תפילה. הוא מתפרנס יפה מהאמנות שלו, אבל נראה שאת "אמן על הילדים", לדוגמה, הוא היה עושה גם בחינם. השיר, כפעולת תגמול, עובר בין הקהל כטראנס רוחני. זה קורה לפעמים בהופעות. ניל יאנג דרש פעם להוציא סטיקרים עם הכיתוב: "מוזיקה בלייב היא טובה יותר". לא ציפיתי שאחשוב על ניל יאנג באמצע הופעה של חנן בן ארי, אבל אולי בדיוק לדיסוננס הזה הוא התכוון. יש משהו במוזיקה חיה שאי אפשר להסביר, ומיותר לנסות לתאר במילים. אלא אם כן חולקו 8,000 כדורי אקסטזי לקהל ושכחו לתת לח"מ, זו הייתה אחת מהתגובות הרגשיות הכי מדהימות שאי פעם ראיתי מקהל צופים בהופעה. במילים פשוטות: במשך דקות ארוכות אלפי איש בקהל פשוט החלו להתחבק ולשיר. לשיר ולהתחבק.

עבר לפסנתר ליד "היציע הזול" כדי לשבור מסורת. חנן בן ארי בהיכל מנורה(צילום: תמר חנן)

אבא חיבק ילדה, אמא חיבקה בן, נכד חיבק סבתא - וכולם שרו. אף אחד לא הכריז שצריך לעשות את זה, אבל השיר כמו משך את כולם לגילוי החיבה המוצדק והטבעי הזה. בן ארי, שקוע בעצמו בתפילה כמו חזן תחת אש, לא שם לב לרגע נדיר כזה שנערך רחוק ממנו. נערה חולת סרטן שישבה בצד האולם התחבקה עם אמא שלה, כשלפתע הצטרפו עוד ועוד אנשים לחיבוק הגדול שלהן, ויצרו מין בועה של אהבה. הלבנה האחרונה בחומת הציניות התנפצה אל מול המחווה האנושית המרגשת הזאת.

הציניות חזרה למקומה הטבעי בדפנות הלב עם סיום המופע, כשבן ארי סחף את הקהל לשירה משותפת של "שלום עליכם" לקראת כניסת השבת. אלא שגם המגננה האנושית הזאת לא יכלה אל מול הילדה היפה בת החמש שעמדה מימיני ואמרה: "נראה לי שחנן בן ארי מתגעגע להיות 'אבא של שבת' בגן". במובנים מסויימים היא צדקה. אם לעשות פראפרזה על הספר האהוב עליו, בן ארי יצא לחפש אתונות ומצא מלוכה. את החלום על להיות גשר בין המגזרים הוא מעולם לא באמת חלם, אבל את החלום להיות גשר בין הדורות הוא הצליח להגשים, כשמאות ילדים יצאו אל רחובות דרום תל אביב עם זיכרון ליבה חדש ומרגש על הופעת המוזיקה הגדולה הראשונה שלהם.

  • חנן בן ארי
  • יד אליהו

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully