דני ליטני - מופע פרידה (?) מהבמה 20/01/2022 מרכז ענב. ראובן קסטרו
דני ליטני - מופע פרידה (?) מהבמה 20/01/2022 מרכז ענב(צילום: ראובן קסטרו)

דני ליטני נפרד מהבמה בהופעה שכולה לב

אחרי כ-55 שנים של פעילות, דני ליטני הודיע כי הוא עומד לעבור ניתוח משנה-חיים, שעלול לגרום לו להפסיק להופיע. רגע לפני, הגיעו מאות ישראלים כדי להיפרד מהיוצר הוותיק, בהופעה שלא היה צריך חוש שמיעה בשביל ליהנות ממנה, וניתן היה לשמוע אותה באמצעות הלב

21/01/2022

החלום של דני ליטני מוכר לכל ישראלי מגיל מסוים. הוא עדיין שם, אותו חלום ישן, מתחבא כמו חטא קדמון מאחורי עיניים שנותרו חולמניות כתמיד. החלום על הקונצרט החגיגי במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. ובחלומו, 20 אלף איש באו לשמוע אותו, וכל הקופות היו סגורות כי הכרטיסים נמכרו כמה חודשים מראש. ג'ורג' האריסון דוחף את אלביס הצידה ועולה להציג את השלאגר מהמזרח התיכון במבטא בריטי זועם: "דני לייטנה". הנער מנווה שאנן בחיפה עולה לבמה יחד עם בוב דילן וליאון ראסל, ועם להקת הליווי פינק פלויד. הקהל יוצא מכליו. נשים מתעלפות באולם. המשטרה נכנסת לתמונה. ואז דני ניגש למיקרופון ומתחיל לשיר. מאחור הוא שומע את בוב דילן לוחש לפסנתרן: "היי ליאון, את הבחור הזה כדאי לנו לזכור, הילד הישראלי הזה הולך להיות מישהו מתישהו".

בעולם אידיאלי, ככה הייתה נראית הופעת הפרידה של דני ליטני. 20 אלף איש שמגיעים להריע לו בפעם האחרונה, ומצטרפים אליו בשירת "משבר אמון", "עד סוף הקיץ", "ימות המשיח" ושאר הלהיטים הגדולים. המציאות הישראלית קצת אחרת. אנחנו טובים בלהספיד מתים ולהיזכר בנוסטלגיה בימים טובים יותר. אנחנו פחות טובים בלחגוג את החיים ולפרגן לגדולים שמסתובבים פה בינינו. אמש, באירוע במקצב בלוז פראי, התאספו כמה מאות ישראלים כדי להגיד "תודה" בזמן אמת. זה היה מרגש בדיוק כמו שזה נשמע.

במרכז ענב בתל אביב אי אפשר לדחוס 20 אלף מעריצים, בקושי 350, אבל עוצמת האהבה שהייתה אתמול כלפי האמן על הבמה הייתה יכולה למלא את השדרה השביעית במנהטן. כל הכרטיסים נמכרו מראש ועוד שתי הופעות נפתחו כדי לעמוד בביקוש. אפילו לא היו צריכים לאחד את פינק פלויד בשביל האירוע. למעשה, מרכז ענב זה מיקום קצת אירוני ל"פרידה מהבמה", לאור העובדה שאין בכלל באולם הצנוע במה של ממש. הקהל עוטף את הזמר במין רחם זרוע כיסאות נמוכים, כשהוא עומד ומסתכל עליהם מלמטה, מרצפת האולם, בצניעות. עם כל הכבוד לחלום ההוא על ההופעה בניו יורק, כמה אמנים זוכים לערב כזה בו הקהל הנאמן שלו בא להיפרד ממנו למרות שמגפה קטלנית מדביקה מדי יום עשרות אלפי בני אדם? מתברר שהחלום ההוא לא היה כל כך רחוק מהמציאות. גם בלי דילן לצדו, אפילו בלי יהונתן גפן, הילד הישראלי הזה באמת גדל להיות מישהו, גם ככה.

עוד בוואלה!

זהירות: צריכה מוגזמת של אבישי בן חיים עלולה לגרום לפגיעה בדמוקרטיה

לכתבה המלאה
הקהל הוציא ממנו את הציניות. דני ליטני(צילום: ראובן קסטרו)

לצילה, האישה עליה כתב דני ליטני את "משבר אמון", כנראה הלהיט המזוהה איתו ביותר, כבר יש נינים. זו תזכורת חשובה לכך שהזמן לא עוצר, אפילו לא למוזות של שירי האהבה הכי יפים. זו פרספקטיבה חשובה, בטח כשמגיעים להופעה של דני ליטני, שכבר לפני 30 שנה שר כי "הלילה צעיר - אתה כבר לא".

55 שנים הוא נמצא על הבמות. השיער שינה צבע, משקפי השמש הוחלפו בכובע מצחיה, אבל הקול הוא אותו קול והתשוקה לבמה היא אותה תשוקה. כמה מאיתנו זוכים לעשות את מה שאנחנו אוהבים במשך 55 שנה? כמה מאיתנו יכולים בכלל לדמיין על לעשות את הדבר שהכי אהבנו לעשות כנערים בתיכון גם יותר מעשור אחרי גיל הפנסיה? הפרידה מהבמה שנכפתה על ליטני מסיבות רפואיות הייתה יכולה להיות אירוע עצוב, אבל דווקא האיש שהנגיש את מוזיקת הבלוז להמונים, סירב להיכנע לנהי ולתוגה שמאפיינים אמנים במצבים האלה. זו הייתה הזדמנות להודיה מצדו, הזדמנות להסיר את שאריות הציניות ולהכיל את אהבת הקהל. אמש במרכז ענב לא עמד אדם בן 78 ושר שירים של איש צעיר, אלא עמד אמן גאה, מול קהל מעריצים נאמן, ונתן את כל כולו, ובעיקר את כל קולו.

"אני אדם ציני. אני ממש לא גאה בזה", הוא אומר עם העלייה לבמה, ומתייחס לפיל שבחדר, "אחרי כל כך הרבה שנים הצלחתם עם האהבה שלכם לשבור לי את הציניות. אני נרגש כמו שלא הייתי נרגש שנים ואני מודה לכם. הרבה אהבה שלחתם לי. אני שולח לכם את זה בחזרה. אני עוד רגע בוכה. זה לא קורה לי. אני הרוס מזה".

לא שומע, ולא פוליטיקלי קורקט. דני ליטני(צילום: ראובן קסטרו)
נזכר בסיפור על שיסל. ליטני(צילום: ראובן קסטרו)

מישהו מהקהל צועק לו באנגלית: "צעיר לנצח". לא ברור אם הוא מנסה להחמיא לאדם המבוגר על הבמה או שהוא דורש ממנו לבצע את השיר הישן של דילן. עיניו של ליטני פקוחות למחצה, מנחשות לפי תנועת הכוכבים כי משהו מתרחש בקהל. זו ההזדמנות שלו לשבור את הקרח ולהזכיר שהוא לא שומע. חירש. סליחה עם נאמני הפוליטיקלי קורקט אבל ליטני אינו כבד שמיעה אלא חירש, כפי שהוא שר על עצמו ב"הפרעת קשב" ב-2012.

בכלל, ליטני לא מגיע מהדור של ה-PC. כשהוא מגיע לבצע את "תפסתי ראש על הבר" של שלום חנוך הוא מספר שהשיר מבוסס על סיפור אמיתי בו צבי שיסל המנוח בילה עם "פצצה" בבית מלון וגילה שהיא טרנסג'נדרית, או כפי שליטני כינה אותה בתמימות: "קוקסינל". בהמשך הסביר כיצד שיסל התבייש נורא ונעלם למשך מספר חודשים, מכיוון שזו הייתה תקופה בה "הומו" הייתה מילה שמותר היה להגיד רק בלחש. אז נזכר ליטני שגם היום המצב לא טוב יותר, ובמצעדי הגאווה בירושלים מגיעים "פינגווינים" ומנסים לפגוע בצועדים, וזה אפילו נגמר בדקירות לפעמים, וזה באמת לא מצחיק. רצף המחשבות המבולבל הזה לא היה מתוכנן, ובעיקר הדגיש כמה ליטני התרגש מהמעמד המיוחד. בהמשך, כשביצע את השיר שביצע מאות פעמים, הוא התבלבל במילים ואיבד ריכוז, עד שלבסוף ויתר ופשוט השאיר את תפקידי השירה לקהל. היה בזה משהו מקסים. אפילו אחרי יותר מיובל על הבמות, עדיין נותרה בטרובדור הוותיק עוד התרגשות קלה מהקהל.

כמה מאות אנשים במרכז ת"א ריגשו לא פחות ממדיסון סקוור גארדן. דני ליטני עם אסף ברק ואלון רדעי(צילום: ראובן קסטרו)
הקהל התרגש(צילום: ראובן קסטרו)

הוא ביצע שני שירים של דילן, ביצע את The Letter, קאבר של קאבר של ג'ו קוקר (אותו הוא חימם בהופעה ב-2008 באמפי במעיין חרוד) וליאון ראסל (איתו הוא כנראה כבר לא יופיע, בעיקר כי הוא מת), ביצע שירי משוררים ועוד כמה קאברים בסגנון בלוז ("קאבר זה שיר של מישהו אחר שאני לוקח, ואז הורס אותו", הוא אמר). בסוף אפשר היה למנות את כל הלהיטים הגדולים שנשארו מחוץ לסטליסט, מהשירים מתוך "החיים על פי אגפא", דרך שירי מופת כמו "הרי את מותרת", "זה היה סיפור של חורף", "סמטת התותים", ו"אכזיב 76" - ועד הפזמונים הגאוניים מתוך "מכתבים למערכת", האלבום העברי האהוב על הח"מ. אך זה באמת לא שינה דבר. זו הופעה שלא מתלוננים בה על סדר השירים, על הסאונד, על גיטרה לא מכוונת או על עיבודים לא נאמנים למקור. זו הייתה הופעה מינימליסטית. לצדו של ליטני עמדו אסף ברק (גיטרות) ואלון רדעי (קלידים) וזהו. וזה בסדר. זו לא הייתה הופעה ששומעים באוזניים. כולנו היינו חירשים לערב אחד, והאזנו לשירים דרך הלב. לא מן הנמנע שליטני יכול היה להקריא את רשימת הקניות שלו במכולת, וזו עדיין הייתה הופעה מרגשת באותה מידה.

"והוא לפני סיום", ציטט ליטני את שלמה ארצי, אך במקום לזרום לתוך הביצוע שלו ל"פתאום כשלא באת" הוא ביצע דווקא גרסה אולטרה בלוזית של "עד סוף הקיץ". יכול להיות שעד הקיץ, ולבטח עד סופו, נדע אם הניתוח שליטני עומד לעבור באמת ירחיק אותו לתמיד מהבמות. נקווה שלא. התחושה באוויר לא הייתה של הופעה אחרונה, אלא של תחילתו של נס. ניצחון הרוח על הגוף.

דני ליטני - מופע פרידה (?) מהבמה 20/01/2022 מרכז ענב. ראובן קסטרו
יחזור לבמות? עד סוף הקיץ נמצא את התשובה. דני ליטני נפרד מהקהל(צילום: ראובן קסטרו)

דברי הפתיחה המרגשים של ליטני:

דני ליטני (סטילס: ראובן קסטרו)

זה היה כנס של אנשים מאושרים. יש חיה כזאת. "כמה טוב לי בחיי", ליטני שר ב"ימות משיח", ככל הנראה השיר הכי אופטימי שלו, שנבחר באופן מרגש לחתום את ההופעה. הקהל דרש עוד. הזמן עבר מהר מדי, בטח בידיעה שיכול להיות שזאת הפעם האחרונה. הלילה היה צעיר, וגם ליטני נראה כך לפתע. השיער הלבן הפך לרעמת תלתלים שחורה, זקן סמיך כיסה את פניו. רוצה להיראות כמו בוב דילן, אבל חודר במילותיו כמו ז'אק ברל, עם עומק של טום ג'ונס ולוק של היפי מוודסטוק.

הקהל רצה עוד ממנו. ליטני עמד דקות ממושכות ושאב את אהבת ההמונים. דמעה בצבצה בצדי עיניו. כמה הוא היה רוצה להיות מאחורי משקפי שמש, כמו פעם. יכול להיות שהוא רצה להמשיך. בעצם, בטוח. מכל האנשים באולם, הוא האחרון שרצה שהלילה ייגמר. אלא שאז הוא פלט: "אני פשוט לא יכול יותר", ולרקע מחיאות הכפיים האדירות הוא פשוט ליווה את עצמו אל מחוץ לאולם. לא היה ספק לרגע שלא יהיה הדרן. העניין נגמר מהר. זה היה סיפור של חורף. לא יותר. והנה, נכנס חלום מסיפור אחר. חלום ללא חטא. לא עוד מדיסון סקוור גארדן, אלא עוד פעם אחת, בישראל הקטנה, עם דברים שיוצאים מהלב, כמו ילד שאוהב.

  • דני ליטני

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully