היהלום שבכתר

הנסיכה דיאנה היתה אייקון בחייה, ונותרה כזו גם במותה. המדהים הוא לא רק כמות היצירות שנעשות על אודותיה כחצי יובל לאחר שנספתה בתאונה, אלא גם עד כמה הן שונות זו מזו: "דיאנה" היה מחזמר; "הכתר" זו "הכתר"; "הנסיכה", סרט תיעודי טרי שעוסק בדמותה, מורכב אך ורק מקטעי ארכיון בכיכובה; ו"ספנסר", סרט עלילתי שעולה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע, הוא משהו אחר לגמרי.

הסרט ערך את הקרנת הבכורה העולמית שלו במסגרת פסטיבל ונציה בקיץ האחרון. ואכן, הוא מתגלה כסרט פסטיבלים קלאסי - אמנותי, מסוגנן ומאתגר. "הכתר", בקיצור, זה לא, וגם לא כל דרמה תקופתית ביוגרפית שגרתית אחרת. אז מה זה כן?

אם צריך לתחום את "ספנסר" בגבולות של ז'אנר אחד, הייתי מגדיר אותו כמעין סרט אימה, לא מבהיל אך בהחלט אפל, המציג מעשיית עם על נסיכה טובת לב ומלכה מרשעת. המעשייה הזו בנויה משני חלקים - הכליאה והגאולה. שניהם מתרחשים באחת מן האחוזות של משפחת המלוכה הבריטית, כשהיא מבלה את חג המולד של 1991, בעת שהנישואים של דיאנה וצ'רלס כבר התפוררו לחלוטין, והמתיחות בינה למשפחתו הגיעה לשיא.

החלק הראשון מתאר כיצד דיאנה סובלת בכלוב הזהב הזה. המלכה אליזבת השנייה מעבירה אותה שלל ריטואלים שונים ומשונים. בין השאר, היא מכריחה אותה לעמוד על המשקל כדי לבדוק אם העלתה כמה גרמים, ומעצימה עוד יותר את הפרעות האכילה שלה. צ'רלס, שהרומן שלו עם קמילה פרקר בולס כבר היה אז ידוע, משפיל אותה בדרכו. האווירה הקלאוסטרופובית לוחצת עליה, ורוחות של נשות מלוכה קודמות שסבלו לפניה רודפות אותה. טבעת החנק מתהדקת סביב צווארה, והיחידים שמגלים כלפיה חמלה ומאפשרים לה להיאחז בחיים הם המשרתים והמשרתות, היחידים בסביבה עם שמץ של אנושיות.

החלק השני מתאר כיצד הנסיכה מצליחה להשתחרר מן המלכה הרעה והנסיך המרושע, לזכות מחדש בחופש שלה ולחמוק מן הגורל האכזר שחיכה לה - לפחות באופן זמני. יחדיו, החלקים מרכיבים את מה שהוא מבחינתי הסרט הטוב של השנה החולפת. זו היתה שנה קולנועית מפעימה, ו"ספנסר" הוא היהלום שבכתר.

את התסריט המבריק כתב סטיבן נייט הוותיק, שחתום בין השאר על הסדרה "כנופיית בירמינגהם", ומי שהוציא אותו לפועל הוא במאי הצ'יליאני פאבלו לארין. "ספנסר" הוא פרק שני בטרילוגיית סרטים פרי עטו, העוסקים בגיבורות תרבות טרגיות. הפרק הקודם, "ג'קי", עסק בג'קי קנדי, והיו כבר מי ששאלו את הקולנוען אם יקדיש את הפרק השלישי לבריטני ספירס, אבל כנראה שהוא יילך בכיוון אחר.

בדומה ל"ג'קי", גם "ספנסר" מתהדר בעיצוב הפקה מרשים, תלבושות מלאות סטייל ואסתטיקה מרהיבה באופן כללי, אך כמובן שלא די בכך. הרי "ג'קי", למרות כל המעלות הללו, היה סרט בעייתי. אז מה מאפשר לפרק השני בטרילוגיה להתעלות עליו? קודם כל, בגלל שהתסריט שלו קוהרנטי, שנון ומבריק בהרבה, ומצליח להצדיק את העיסוק באייקון השחוק, אך גם משתי סיבות אחרות.

הסיבה הראשונה היא קריסטן סטיוארט, שמגלמת את דיאנה, ובעולם נורמלי היתה פייבוריטית אחת ויחידה לאוסקר. שחקניות רבות, למשל נטלי פורטמן ב"ג'קי", הסתפקו בחיקוי עתיר מניירות של האייקון שהן מגלמות. היא, לעומת זאת, בכלל לא מנסה לחקות את הדמות, אלא פשוט בוראת אותה מחדש ועושה זאת באופן מהפנט ומעורר השראה.

אך עם כל הכבוד לסטיוארט הנהדרת, הכוכבת האמיתית של הסרט היא בעלת מלאכה אחרת: הצלמת הצרפתייה קלייר מתון, אחת מן הצלמות המוכשרות ביותר שעובדות כיום.

מצד אחד, מתון מיטיבה לקרב את המצלמה לנסיכה, ליצור עמה אינטימיות נדירה ולאפשר לנו להרגיש את כל מה שעובר עליה; מצד אחר, היא גם מפליאה להרחיב את הפרספקטיבה, ולהפוך את "ספנסר" למעשייה מופשטת ורבת עוצמה, שעוסקת בסוגיות גדולות ואוניברסליות הרבה יותר - אימהות, נשיות ועצמאות, למשל. בזכות הצורה בה היא מצלמת את דיאנה ואת כל מה שמסביבה, אנחנו זוכים להבין את כובד המשקל שעל כתפיה.

לכל אלה יש להוסיף את העבודות של שחקני ושחקניות המשנה, מהטובות שיש באי הבריטי, למשל סאלי הוקינס; את המוזיקה של ג'וני גרינווד, שעשה השנה עבודה למופת גם ב"כוחו של הכלב"; ואת העובדה שלאורך תשעים דקותיו, הסרט הולך ומשתפר והולך ומתקדם לרגל סיומת מרגשת להפליא.

הסיומת הזו גם מאפשרת לנו להבין למה לארין, בניגוד ליוצרים אחרים שעסקו בנושא בשנים האחרונות, לא קרא לסרט "דיאנה" או "הנסיכה" אלא פשוט "ספנסר", כשם משפחתה המקורי של גיבורתו, לפני שהתחתנה עם משפחת המלוכה.

על פניו, נראה בתחילה כי הסרט שותף להפיכתה של גיבורתו למיתולוגיה, אך אז מתברר שהוא חותר לעשות ההפך. דיאנה חומקת במהלכו מכלוב הזהב שבו ניסו לסגור אותה, וגם מהפרסונה שניסו לכפות עליה. היא משתחררת ויוצאת לחופשי - הרחק מבית המלוכה והרחק מעין הסערה, למקום שבו לא תהיה אייקון, אלא בת תמותה; מקום שבו לא תהיה "הנסיכה דיאנה", אלא פשוט ספנסר.

סרטים ביוגרפיים על דמויות שכבר אינן מסתיימים בדרך כלל במותן, אך הסרט הזה מתעניין רק בחייה של דיאנה ספנסר. הוא מאפשר לה, ברגע אחרון של חסד, לחיות אותם, לגלות את עצמה ולהבין מי היא. כשצופים בה עושה זאת, גם אנחנו מבינים משהו - מאיפה הנסיך הארי קיבל את הגנים המשובחים שלו.