הבמאי הישראלי ערן קולירין פרץ לבמת הקולנוע העולמית לפני כעשור וחצי עם סרטו השני, "ביקור התזמורת", שעסק בדו-קיום בין יהודים וערבים. אלה היו ימים אחרים מבחינות רבות, גם כיוון שהעולם עוד עקב אז בעניין רב ובאופטימיות זהירה אחר הסכסוך הישראלי-ערבי. בזכות כך והודות לאיכות שלו, הסרט שבר קופות באירופה ובאמריקה, ובסופו של דבר גם היה השראה למיוזיקל מצליח.
בתווך, קולירין ביים שני סרטים מאתגרים יותר שזכו לתהודה פחותה, "ההתחלפות" ו"מעבר להרים ולגבעות". בסוף השבוע, לאחר המתנה של יותר משנה בעקבות הקורונה, עולה לאקרנים סרטו החמישי והפוליטי מתמיד, "ויהי בוקר", המבוסס על ספרו של סייד קשוע. גם הפעם הסכסוך עומד במרכז, אבל הפעם לעולם כבר לא היה אכפת. באמריקה, הוא אפילו לא השתחל לרשימה המקוצרת של האוסקר. באירופה, הוא ערך אמנם את בכורתו בפסטיבל קאן, אבל יצא ממנו בלי פרס. למרבה האירוניה, בתחרות בה השתתף זכה סרט רוסי, שכיום מלכתחילה היה מוחרם ומורחק מן האירוע. תעשיית הקולנוע הבינלאומית גמישה ודינמית בכל הקשור לחרמות ולהעדפות שלה.
וכרגע, היא לא מחרימה את ישראל, אבל גם לא כל כך אכפת לה ממנה. העולם הבין שהסכסוך הישראלי-פלסטיני לא הולך לשום מקום, ועבר הלאה. יש לו צרות גדולות יותר על הראש: אוקראינה, משבר האקלים, הקורונה ופוליטיקת הזהויות, שגם היא לא עוזרת לסרט מעבר לים. ערן קולירין הוא גבר יהודי ולבן, אך כמעט כל הדמויות ב"ויהי בוקר" פלסטיניות ומדברות ערבית. תרבות הקולנוע הגלובלית מחפשת כרגע יוצרים שמספרים את הסיפור שלהם, ומתקשה להתלהב כשיש חוסר קורלציה שכזו בין המספר למסופר.
ומה אצלנו? כרגיל במחוזותינו, הפצת הסרט מגיעה לאחר רצף של שערוריות. בתחילה, הצוות הפלסטיני החרים את הקרנת הבכורה בקאן. הסיבה: קרן הקולנוע הישראלי מימנה אותו וחוקי המימון דרשו כי הוא יוצג כ"סרט ישראלי" וכך בלבד. לאחר מכן, הם הדירו גם את רגליהם מפרסי אופיר, בו "ויהי בוקר" התגלה כזוכה הגדול. בלטה בהיעדרה ג'ונא סולימאן, שליהקה את הסרט וגם מככבת בו, וזכתה בפרס השחקנית הראשית. קולירין הקריא בשמה מכתב, בו מחתה נגד "הטיהור האתני" שעליו בנויה התרבות המקומית. כמובן שכל זה עורר סערה, אבל נדמה לי שאפשר לומר כי היתה מוגבלת יחסית לסערות דומות אצלנו בשנים עברו. גם כאן התעייפו מהסכסוך ומהסקנדלים התרבותיים שכרוכים בו.
לא ברור לי מי הקהל של הסרט, אבל זה שמצפה למי שיצפו בו: בהשראת המקור של קשוע, הוא עוקב אחר תושביו של כפר פלסטיני, הנתון במצור שרירותי של צה"ל. המצב הזה יוצר סיר לחץ מבעבע, שמעצים את המתחים השונים, לא רק בין היהודים לערבים אלא גם בתוך החברה הפלסטינית עצמה. נוסף לזאת, ולא פחות חשוב מכך, יש גם קונפליקטים אישיים יותר. למשל, בין הזוג שעומד במרכז העלילה, בגילומם של סולימאן ואלכס בכרי, ללא ספק הציוות הכי אטרקטיבי שנראה לאחרונה בקולנוע המקומי.
בעיצוב של שתי הדמויות, "ויהי בוקר" חותר תחת כל הסטריאוטיפים והקלישאות של החברה והתרבות הישראלית. במקום אוריינטליזם, הם רוקדים לצלילי להקת הרוק האמריקאית The Dead Weather. הגיבור, בניגוד לגברים ערביים קודמים שראינו בסרטים מקומיים, מתגלה כבורגני שעובד בהייטק, מנהל רומן עם יהודייה, חי בירושלים ולכוד בכפר הולדתו רק בגלל העוצר של צה"ל.
"ויהי בוקר" נהנה להשתעשע עם קלישאות ולשבור אותן. יש בו גלריה עשירה של דמויות אנושיות, ולרגליהן כל הזמן מסתובבות יונים. הציפייה היא שהן יתעופפו בשלב מסוים עם עלה של זית בפיהן כסמל לשלום, אבל קולירין בוחר בכיוונים מקוריים ומשעשעים יותר.
כדרכו של קולירין, ביצירתו ובחייו, יש בסרט לא מעט נגיעות הומוריסטיות, אבל יש גם צד פוליטי חריף ותקיף. היפה הוא שכל אחד מן הצדדים, הטהרנים בדרכם, יוכלו למצוא על מה להתלונן. מחנה אחד ילין ש"ויהי בוקר" עוסק בכיבוש, מתאר את הרשויות הישראליות כמי שמדכאות את הפלסטינים ומציג פשע מלחמה של צה"ל. מחנה אחר יזעם על כך שהחייל הישראלי מתואר כאן כרגיש, אינטלקטואל, ולא יותר מאשר נער חמוד שנקלע לסיטואציה.
קולירין חטף על הראש משני הכיוונים גם ב"מעבר להרים ולגבעות" המבריק, וגם כאן הוא מתעקש להיות מאוזן. הסרט ביקורתי כלפי שני הצדדים במידה שווה, ובצד הביקורת על צה"ל יש בו גם ביקורת פנימית כנגד החברה הפלסטינית, על כל הצביעות, השחיתות, הניוון ובעיקר האלימות שיש בה.
ובכל זאת, גם בסרט הכי מאוזן תמיד יש קורבן. בהרבה יצירות ישראליות שהוגדרו משום מה כ"חתרניות", למשל "פוקסטרוט" ו"שעת אפס", היהודי הוצג כקדוש מעונה, הקורבן האולטימטיבי. ב"ויהי בוקר" זה לא כך, וגם בזאת הוא ייחודי.
אי אפשר שלא לדבר על פוליטיקה בהקשר של "ויהי בוקר", אבל גם אי אפשר שלא לדבר על קולנוע - וגם בזאת "ויהי בוקר" ייחודי. גם מבחינה אמנותית, עוד לא ראינו בישראל סרט כזה. יותר מאשר סרטים מקומיים קודמים, הוא מזכיר סרטי איכות תוצרת טורקיה, ובעיקר כאלה של נורי בילג'ה ג'יילון, מן היוצרים המוערכים כיום בגזרת הפסטיבלים. כמוהו, הוא מתבשל מעל אש איטית ומשתמש במשיכות מכחול רחבות ובלא מעט שתיקות. למרות שיש כאן גם לא מעט שירים וריקודים, זהו קולנוע אמנותי לכל דבר, כזה שאין שום סיכוי שיעשו ממנו מחזמר על במות ברודווי.
נוסף להשוואה לקולנוע האמנותי הטורקי, מפתה להשוות את הסרט ל"בלפסט" של קנת' בראנה הצפון-אירי, שגם כן מתאר כיצד סכסוך דתי וטריטוריאלי משפיע על חייהן של משפחות. בשני הסרטים יש הורים הלכודים ברחובות צרים ובתוך סכסוכים מרים, ומנסים להציל מתוכם את ילדיהם. בשניהם גם יש לנו דימוי של אב המחזיק בכדורגל, ובסיטואציה זהה. "ויהי בוקר" אמנם נטוע עמוקות בתוך המציאות הישראלית-פלסטינית ויש בו אינספור פרטים ספציפים, אבל יש בו גם ממד אוניברסלי, ובאותה מידה היה יכול להתרחש בצפון-אירלנד. בדיוק כשם ש"בלפסט", כפי שכתבנו כאן בזמנו, היה יכול להתרחש במזרח התיכון. ועל זה נאמר: צרת רבים, נחמת טיפשים.
הבדל אחד הוא ש"בלפסט" בשחור לבן, ו"ויהי בוקר" עושה שימוש מיטיבי בצבעים. קולירין שיתף פעולה עם הצלם שי גולדמן, שותפו הקבוע של נדב לפיד בשנים האחרונות, בעל מלאכה שהוא משורר ואחת האושיות התרבותיות הלא מוערכות דיו בתרבות הישראלית של השנים האחרונות. נציין לטובה גם את העריכה של אריק להב ליבוביץ וחיים טבקמן, את המוזיקה המקורית של חביב שחאדה חנא, שעבד עם קולירין גם על "ביקור התזמורת", וכמובן את תצוגות המשחק: את בכרי וסולימאן כבר הזכרנו, ובצדם ניתן ליהנות גם מן ההופעות של איהאב אליאס סלאמי, סלים דאו ואחרים.
כיוון שהתוצאה בוערת לאט, הצפייה בה אינה קלה והאפקט שלה אינו מיידי, אבל הוא מצטבר והוא משמעותי. בימים אחרים, יצירה שכזו היתה הופכת לשיחת היום בעולם הפסטיבלים וגם אצלנו, אבל התנאים לא מתאימים לכך כרגע. האם "ויהי בוקר" איחר את זמנו או שמא דווקא הקדים אותו? את זה נדע רק בעתיד.