כמו תיכוניסטיות ישראליות רבות, גם אלכס זילברג יצאה עם הכיתה שלה לסיור במחנות. אבא שלה הצטרף למשלחת כאחד מן ההורים המלווים, ובשלב מסוים העומס הרגשי של הביקור כבר היה יותר מדי בשבילה. "ראיתי אותו מהצד השני של המחנה, ורצתי אליו בוכה", היא משחזרת בריאיון לוואלה! תרבות. "התפרקתי, נפלתי על הרצפה, זה היה כמו סצינה מסרט. הביקור במחנות גורם לך להרגיש דברים שמעולם לא הרגשת, ולהבין את המשמעות של משפחה. כשאבא שלך בסביבה, זה עוד יותר מנכיח ומעצים את זה. הרגע הזה היה רגע מאוד משמעותי בינינו".
כמה שנים לאחר מכן, כשהיא כבר אחרי, צבא היתה לזילברג הזדמנות נוספת לבקר במחנות - והפעם בלי אבא שלה, ועל תקן שחקנית. זה קורה ב"כל עוד בלבב", סדרה חדשה שארבעת פרקיה יעלו בכאן חינוכית בשבוע הבא, לקראת יום השואה.
את "כל עוד בלבב" יצרה חן קלימן, והיא ניצבת כסדרה הישראלית הראשונה שעוסקת בסוגיית הביקור במחנות: נושא רגיש, מורכב ושנוי במחלוקת. בקרוב נראה גם סרט עלילתי ישראלי על הנושא, "המשלחת" המסקרן של אסף סבן, מי שיצר את "בית בגליל" המופתי, מה שמוכיח כי הדיון המקומי על זיכרון השואה נמצא רק בחיתוליו.
בכל מקרה, בחזרה ל"כל עוד בלבב": צפייה בארבעת הפרקים חושפת כי זילברג היא הכוכבת שלה, בה' הידיעה. השחקנית רק בתחילת שנות העשרים לחייה, וזה למעשה תפקידה המשמעותי הראשון, אבל זה לא מונע ממנה לשאת את הסדרה ואת הנושאים הקשים שלה על כתפיה, ולהיות שם כמעט בכל סצינה משמעותית.
זילברג עושה זאת בצורה מרשימה, וקל לנחש שעוד נראה אותה, נשמע עליה ונדבר עליה הרבה, בישראל ואולי גם מעבר לה. בפעם הראשונה שראיתי תמונה של זילבר, חשבתי שזו אדל האנל, אחת השחקניות הצרפתיות הבולטות כרגע. הדימיון כמעט בלתי נתפס.
למעשה, הקשר היחיד של זילברג לצרפת הוא שלמדה באליאנס ברמת אביב, ולכן עשתה בגרות בצרפתית. אביה, זה שהתלווה אליה למחנות, הוא דור זילברג, עורך דין ורופא מצליח. כפי ששם משפחתה רומז, סבא היה הבמאי יואל זילברג, שחתום בין על שלל להיטים קולנועיים וגם על "רמת אביב ג'".
מה ששם משפחתה לא מסגיר ולא רומז הוא שאמה היא יאנה קלמן, שכיום עובדת כאחות, אבל בעברה השתתפה ב"הישרדות" ובשנות התשעים זכתה בתואר מלכת היופי.
"'מלכת היופי' היא תחרות לא רלוונטית בעליל", אומרת זילברג. "היא לא רלוונטית כיום, ולדעתי גם לא היתה רלוונטית בזמנו, אבל נולדתי עכשיו, בתקופה הזו, אז אולי אני לא יכולה לדבר בשם העבר. אימא שלי באמת מאוד יפה, אבל יש בה עוד כל כך הרבה".
"ההתעסקות הכפייתית ביופי משגעת אותי. מעצבן אותי שהתיוג של מישהי יפה והמחמאות על זה מגיעות באופן אוטומטי. לא מזמן, חבר התייעץ איתי איך להתחיל עם בחורה, שהיא במקרה באמת מאוד יפה. אמרתי לו שבמקום לכתוב לה שהיא יפה, שיכתוב לה שהיא נראית סופר מגניבה ומסקרנת אותו. באופן אישי, הייתי מעדיפה לשמוע דברים כאלה. מבחינתי, האידיאל יהיה שיופי יהיה משהו על הדרך, לא משהו שחופרים בו".
במציאות, אמא שלה נולדה בסיביר, ובסדרה מגלמת זילברג צעירה ישראלית שמשפחה מאוקראינה. המשלחות למחנות הן חוויה פטריוטיות באופן מופגן, עם דגלים כחול-לבנים ושאר סמלים וטקסים, אבל גיבורת "כל עוד בלבב" מרגישה לא שייכת, ובין השאר מסרבת לשיר עם כולם את "התקווה", מה שמוביל כמה מחבריה לספסל הלימודים לרדת לחייה.
"היום אני מרגישה ישראלית מאוד, אבל אני יכולה להתחבר לתחושת הזרות הזו", אומרת זילברג. "כשהייתי ילדה קטנה, התביישתי שיבואו לאסוף אותי מבית הספר וידברו איתי ברוסית. התביישתי במאכלים שלנו. קינאתי בחברות שלי שיש להן ארוחת שבת עם דגים. היה איזה יום שכל אחת היתה צריכה להביא לכיתה מאכל עדתי/משפחתי, ואני התביישתי במאכלים שלי. גדלתי בתרבות שהיא אחרת מזו של החברים לכיתה, ולא היה כיף לי.
"בסופו של דבר, אני מודה שפשוט הנחתי את הרוסיות בצד, ואמרתי לעצמי שמעכשיו אדבר עברית, לא אתן שידברו איתי רוסית, ואהיה ישראלית. הדחקתי את הרוסיות שלי - עד שהגיעה הסדרה, היא פתחה לי את הצ'קרה בנושא. הבמאי רומון שמונוב הוא גם כן רוסי במוצא שלו. הוא ניסה לספר לי בדיחות פנימיות, והאמת שבהתחלה לא הבנתי, אבל ככל שדיברנו יותר, ככה הצלחתי לפתוח את עצמי. יש לי גם כמה סצינות שאני מדברת רוסית, וזה עוד יותר פתח אותי. התחלתי לדבר עם אמא שלי רוסית, להתעניין ולשאול שאלות על העבר המשפחתי. אימא שלי ניסתה לשחק אותה קולית כשצפתה בסדרה, בכל זאת יש לה דם סובייטי, אבל היא התרגשה מאוד מהסצינה שבה הדמות שלי מדברת עם אמא שלה ברוסית".
איך הרוסית שלך היום?
"חלודה, אבל בסך הכל סבבה. אני האחות הבוגרת במשפחה, והרוסית אצל כל אחד מאיתנו הלכה והידרדרה לפי הסדר, אבל בגלל שאני בוגרת אז היא עוד יחסית בסדר. אם אטוס לרוסיה לשבועיים, אחזור שפיץ. אני פשוט לא כל כך מתרגלת. כשהייתי ילדה, אמרו שיש לי מבטא של אוליגרכית, אז אני מתפדחת לדבר במבטא רוסי".
יש לי שאלה מקורית להדהים - מה חשבת על השיר של עומר אדם?
"הוא פשוט לא מצחיק בעיני, וקצת מיותר. אני לא כועסת או משהו, אני פשוט תוהה למה היה צריך אותו? הוא שר ככה על רוסיות, אבל לצורך העניין, הוא לא היה שר ככה על עדות אחרות".
מה הדבר הכי "רוסי" בך ומה הדבר הכי "ישראלי"?
"שאלה מגניבה! הכי רוסי בי זה המשמעת, והכי ישראלי זה המזג החם שלי. לדעתי זה שילוב מעניין. אני לא קרה, אבל אני כן מאוד מרוכזת וממושמעת".
בקרוב אפשר יהיה לראות את זילברג גם בסדרות "מלאך משחית" ו"מג"ב", ובדוקו-דרמה על הטבח במינכן 72, בו תגלם את לו קדר - העוזרת האישית של גולדה מאיר, תפקיד שקמי קוטן הצרפתייה מגלמת בסרט הטרי של גיא נתיב על גולדה.
בינתיים, אפשר ליהנות מהופעתה ב"כל עוד בלבב", סדרה שאמנם פונה בעיקר לילדים ולנוער, אבל לא עושה לקהל חיים קלים. באחד הפרקים, למשל, המדריך בגילומו של רותם קינן מסביר למה הנאצים עברו מבורות ההריגה לפתרון הסופי בתאי הגזים. "בהתחלה היו עוד יותר פרטים גרפיים, אבל ניסו להפוך את הסדרה לנגישה", אומרת על כך השחקנית. "שיחקנו על גבול מאוד דק, איך לעשות סדרה על נושא כזה, ולהגיע לתוצאה שלא תהיה קשה מדי לצפייה".
הנושא של הסדרה הרתיע אותך?
"האמת, שלא. התסריט משך אותי מההתחלה. היו לי חששות כמובן, אבל הרגשתי שהסדרה הזו היא שליחות, ותחושת השליחות גברה על החשש. אני גם רוצה להגיד משהו, וסליחה מראש שזה נשמע פטריוטי וקיטשי, אבל אני חושבת שכל ישראלי צריך לצאת למסעות האלה".
היו לך סיוטים בעקבות הצילומים?
"אחרי היום שצילמנו בטרבלינקה, לא נרדמתי. זה היה יום שהלך איתי לתוך הלילה. גם קפאתי מקור, וגם לא הפסקתי לבכות".
כולנו יודעים מה קורה לפעמים במסעות האלה, וגם הדמות בגילומך מוצאת את עצמה מתנשקת באחד הלילות. מה דעתך?
"אני לא חושבת שצריך לשקוע בתוך הכאב והקושי. זה בלתי אפשרי מלכתחילה, אבל זה גם לא הכרחי. אנחנו אנשים צעירים, שמגיעים למחנות כדי לחגוג את הניצחון ואת החיים, ורוצים לנצל את החיים האלה. זה לגיטימי וטבעי. זה לא דבר רע, ולא בהכרח חסר כבוד. באופן אישי, לא עשיתי שטויות כשנסעתי לשם, אבל אחרים עשו ואני לא יכולה לשפוט אותם. לכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד ולפרוק את המתחים".
צילמתם את הסדרה לפני תחילת המלחמה, ורצה הגורל שאת מגלמת בה אוקראינית. איך היה לצפות בה בדיעבד?
"זה מצמרר. זה מאוד לא טריוויאלי מלכתחילה שתהיה סדרה ישראלית על צעירה ישראלית-אוקראינית שנוסעת למסע לפולין, ולמרבה הצער תזמון עליית הסדרה הפך את הממד הזה לאקטואלי מאוד. חברה טובה של אמא שלי אוקראינית והבן שלה במלחמה. אנחנו מדברים על זה הרבה, וזה מפחיד מאוד. המשפחה שלי לא ברוסיה ואני לא מרגישה רוסיה. זו לא המולדת שלי, אבל אני מסתכלת על מה שקורה בתור טרגדיה אנושית גלובלית, שכמובן גם מתקשרת לשואה. קשה לי מאוד עם כל שנאת החינם שיש בעולם וכמובן גם באזור שלנו. האלימות והשנאה שיש לאנשים אחד כלפי השני זה דבר נורא".
הריאיון עם זילברג מתקיים בזום. היא גדלה ברמת אביב, אבל עברה למרכז העיר. על הזרוע שלה מקועקעת חתימה של סבא יואל ז"ל, ובזמן שאנחנו מדברים ניצבת מולה תמונה שלו עם סופיה לורן בצילומי "יהודית", שהיה שותף להפקתו.
"היה לנו קשר מדהים. הייתי באה אליו ולסבתא שלי והיינו רואים טלוויזיה. הוא היה מדבר על הרצון שלו לעשות סדרה לילדים שגם אני אשחק בה", היא נזכרת. "הוא איתי כל יום, ואני מקווה שהוא היה גאה בי. זה מציף אותי בהמון רגשות...תכף אבכה. אני בטוחה שהוא היה מעריך את הסדרה הזו ואת הנכונות שלה לעסוק בנושא הזה".
התיכוניסטים בסדרה כל הזמן מסתובבים עם במבה. כמה טונות של במבה נאכלו בזמן הצילומים?
"אפס! לא היתה לנו במבה אמיתית. זה היה פייק במבה, פולנית וחסרת טעם. כולנו השתוקקנו לבמבה אמיתית, אבל היה רק טונות של הזיוף הזה".
"כל עוד בלבב" תשודר מראשון 24.4 בשעה 17:00 בכאן חינוכית. ארבעת הפרקים ישודרו ברצף במהלך יום הזיכרון לשואה ולגבורה ברביעי 27.4.