דיפ פרפל. GettyImages
דיפ פרפל(צילום: GettyImages)

איאן גילן: "לא חלמתי שאופיע בגיל הזה. האמת, לא האמנתי שאחיה כל כך הרבה שנים"

דיפ פרפל המיתולוגית מגיעה להופעות בתל אביב ובירושלים, וסולן הלהקה לא מתרגש מה-BDS ("הכל פוליטי היום") או מהקורונה ("מה זה קוביד? אני צוחק על קוביד") ויש לו רק בקשה אחת: אל תקראו למוזיקה שלו "רוק קלאסי". ריאיון עם אגדת רוק

21/04/2022

השם אנדרו לויד וובר לא אמר יותר מדי לאף אחד באותם ימים. לימים הוא יזכה בשבעה פרסי טוני, שלושה פרסי גראמי, פרס גלובוס הזהב ואוסקר. הוא יזכה לתואר "ברון" ויהפוך לאביר הממלכה המאוחדת על ידי מלכת אנגליה. אלא שב-1969 הוא היה מלחין אנונימי בן 20, עם ניסיון כושל בקדם-אירוויזיון הבריטי, שלא למד מהסקנדל של ג'ון לנון, והחליט להוכיח שהוא יכול להיות יותר גדול מישו.

יחד עם שותפו ליצירה טים רייס, וובר ניסה לגייס כסף כדי להעלות אופרת רוק על בסיס סיפור ימיו האחרונים של ישו הנוצרי בברית החדשה. השם היה "Jesus Christ Superstar", בעברית קראו לו "ישו כוכב עליון". הכסף אזל עוד לפני שהם סיימו ללהק את כל הקאסט, ולכן הם החליטו להקליט את השירים שהיו להם לאלבום קונספט. אחרי שסיימו להקליט את כל התפקידים המוזיקליים והקוליים נותר להם רק תפקיד אחד להקליט: ישו. טים רייס הסתובב חסר מנוחה באולפני ההקלטות "אולימפיק" בלונדון, כשלבסוף פגש באיאן גילן, הסולן הטרי של להקת "דיפ פרפל". טים הציע לו את התפקיד ואיאן, שבאותם ימים רק התחיל להתרגל לתהילה, הסכים בשמחה. בתוך שלוש שעות הוא הקליט את כל הקטעים. בשלב זה רייס נאלץ לספר לו שהוא לא יוכל לשלם לו. גילן, אחד מהאנשים הקוליים שאי פעם דרכו על אדמת לונדון, צחק כשרייס הבטיח לשלם לו תמלוגים ממכירות ההאלבום. זה הפך להיות האלבום הנמכר ביותר בארה"ב בשנת 1971, ואחד ממחזות הזמר המצליחים בכל הזמנים.

"ברור שלא חשבתי ב-1969 שאני עדיין אמשיך להיות 'רוקר' בשנת 2022. מי בכלל חשב כל כך רחוק באותם ימים?"

עברו 50 שנה מאז שאיאן גילן הפך לקול המזוהה ביותר עם ישו הנוצרי, וכעת הוא מגיע לראשונה עם "דיפ פרפל" להופעה בירושלים. בריאיון לוואלה! תרבות הוא אומר בבדיחות הדעת שהוא מקווה שהביקור שלו בירושלים ייגמר בצורה נעימה יותר משל הדמות אותה גילם.

זה מוזר להתחיל ריאיון עם כוכב רוק דווקא עם מיוזיקל, אבל אני מקווה שזה לא יעליב אותך אם אני אגיד שמכל גוף העבודה העצום שלך עם דיפ פרפל ועבודות הסולו שלך, אני עדיין חושב שהכישרון שלך בא לידי ביטוי בצורה הכי מובהקת דווקא ב-Gethsemane מתוך "ישו כוכב עליון".

"קודם כל, תודה רבה, אני לוקח את זה כמחמאה דווקא בגלל שזאת מוזיקה אחרת לגמרי. וזאת חתיכת יצירה משובחת - גם מבחינת המוזיקה וגם מבחינת המילים. לפני שנכנסנו להקלטות הגעתי לדירה הקטנה של טים ואנדרו. טים נתן לי דף עם המילים של השיר, ואנדרו ניגן לי אותו על הפסנתר. טים אמר לי: 'כשנגיע לאולפן, אני מצפה שתוסיף לזה אלתורים מגניבים משלך כמו שאתה עושה עם דיפ פרפל', ואז אנדרו נבהל ואמר: 'כן, אבל לא יותר מדי!' (צוחק) הרגשתי שאני קצת כמו דג מחוץ למים כשהתחלנו להקליט, אבל הצלחתי להשתחרר. אבל כן, אני אוהב את זה. זה היה שונה. אנדרו לויד וובר הוא גאון. תודה שהזכרת לי את זה".

אני בעיקר לא רוצה לשעמם אותך. יש לך קריירה של 60 שנה, בטח כבר שאלו אותך הכל. חשבת בכלל שבשנת 2022 עדיין תהיה מתויג כ"רוקיסט"?

"ברור שלא חשבתי ב-1969 שאני עדיין אמשיך להיות 'רוקר' בשנת 2022. מי בכלל חשב כל כך רחוק באותם ימים? זה מסע מלא באכזבות. היו לי המון אלבומים שכתבתי אבל לא הוקלטו, מסעות הופעות שלא התממשו, ובכל זאת נשארנו אופטימיים ושמחים. זה חלק מהעניין. אין זמן ממש לחשוב על הדברים האלה כשאתה צעיר. ובכל מקרה, כל ילדי הרוק הם נצחיים ואלמותיים. לרגע לא דמיינו את עצמנו כזקנים. אז לא, לא חלמתי שאני עדיין אעשה את מה שאני עושה בגיל הזה. לומר את האמת, לא האמנתי שאני אחיה כל כך הרבה שנים בכלל. אבל אני מרגיש מצויין ומלא באנרגיה, אז זאת הפתעה נעימה".

אבל זה באמת נצחי ואלמותי. יש לי בבית ילדה בת 3 שמכורה ל-"Smoke on the Water".

"אוי לא" (צוחק).

אבל זה הקסם של הרוקנ'רול, הוא באמת לא מזדקן. יש לך מתכון לאיך לכתוב שיר רוק שיחזיק מעמד במשך עשרות שנים?

"תראה, מוזיקה מתפתחת דרך כימיה אנושית. אני מסתכל על הימים הראשונים של 'דיפ פרפל' והיום אני יכול להגיד שאלה היו הימים שעיצבו את שארית חיי. זה פשוט קרה. כל היסודות שלנו הסתדרו מעצמם. היו לנו את המוזיקאים הנכונים, ההשפעות הנכונות והשירים הנכונים. אני חושב שברגע שאתה לומד לכתוב, אתה מתאים את הכתיבה שלך לסביבה מסויימת, ולתקופה מסויימת, ולאנשים שבשבילם אתה כותב. אין לי איזו נוסחה, לא. אני כן זוכר שכשהייתי ילד דיברתי על זה עם חבר, והוא שאל אותי איך לכתוב שיר ואמרתי לו: פשוט תסתכל מהחלון ותכתוב מה שאתה רואה, או מה שאתה מרגיש".

או שתלך להופעה של פרנק זאפה בשוויץ ותקווה שאיזה אידיוט ישרוף את המקום עם רובה זיקוקים.

(צוחק) "כן כן, אני אישית אף פעם לא ידעתי איך לכתוב שיר מסחרי. פשוט כתבנו על מה שאנחנו מכירים ומרגישים. פשוט עשינו את זה, ואז ניגנו את זה וקיווינו שמישהו יאהב את זה. אין מאחורי זה מדע".

"פשוט תסתכל מהחלון ותכתוב". חברי דיפ פרפל עם תקליטי הזהב של "IN ROCK" במערב גרמניה, 1971(צילום: AP)
"הדבר הכי גרוע שקרה לנו זה שקראו לנו 'רוק קלאסי'. באמת, זה כמו ללבוש מצבה סביב הצוואר"

אתה חושב שהעובדה שאתה מוכר כזמר רוק כבד, גורמת לאנשים לפספס את זה שאתה כותב שירים מחונן?

"קודם כל תודה רבה. כן, אנשים אוהבים לשפוט מראש אנשים. הם שמים מוזיקאים בתוך דלי או שקית ומדביקים עליהם תגית. הדבר הכי גרוע שקרה לנו זה שקראו לנו 'רוק קלאסי'. באמת, זה כמו ללבוש מצבה סביב הצוואר. אם אתה 'קלאסיק רוק' באמריקה אתה בכלל אבוד. ישמיעו אותך ברדיו רק עם 'סמוק און דה ווטר' או 'הייווי סטאר'. זה הגביל אותנו נורא. אני חושב שאתה צודק, אנשים מאוד שיפוטיים והם מניחים שהארד רוק זה רק תנועות ראש וקפיצות. זה הרבה יותר מזה, מבחינתי. זה לא שלא קפצנו ועשינו תנועות ראש, אבל עשינו גם מעבר לזה. אבל אתה צודק לצערי, אין לי מה לעשות לגבי זה".

אתה מופיע כמעט 60 שנה, ופתאום מגיעה מגפה עולמית ומונעת ממך ומהלהקה להופיע במשך שנתיים. במקביל אתה תציין השנה יום הולדת 77, עולות מחשבות של 'עד מתי אני אמשיך לעשות את זה'?

"כל עוד יהיה לי את הכח אני אעשה את זה. זאת התשובה. בסטייל שלי, עם המוזיקה שלנו, להופיע בלי אנרגיה זה ייראה רע, ואני לא אעשה את זה. אז כל עוד יש לי את הכח הפיזי, אין לי בעיה. אחרי התקופה שלא הופענו בגלל הקורונה היו לי חששות. בפעם הראשונה שעלינו על במה לא ידעתי עם הכל יעבוד כמו שצריך, אבל עשינו כמה הופעות בתחילת השנה והכל היה פנטסטי. אני כל כך שמח, בדיעבד, שהיה לנו את הזמן לנוח. יכול להיות שזה עשה לנו טוב".

יש לכם כל כך הרבה שירים ולהיטים, יש שיר מסוים שאתה אוהב במיוחד לעשות בהופעות?

"וואו. זאת שאלה טובה. זה משתנה כל הזמן. עשינו כמה הופעות בפברואר, וממש כרגע, ללא שום ספק, השיר האהוב עליי הוא 'Nothing At All'. אני אוהב את המילים בשיר הזה, וגם את המלודיה. ובעיקר אני אוהב את קטעי הקלידים והגיטרה שממש היממו אותי בפעם הראשונה שהוא בכלל היה רעיון לשיר. אני גם מאוד אוהב לעשות את 'Space Truckin'".

אוקיי, תן לי להקשות עליך - מה השיר שאתה הכי פחות אוהב לעשות בהופעות ואתה עושה אותו בכל זאת בגלל שהקהל רוצה?

"לא לא, אם יש שיר שאני לא אוהב לעשות אני פשוט לא עושה אותו. ויש שיר כזה: Woman from Tokyo. זה השיר הכי פחות אהוב עליי".

באמת? זה דווקא אחד השירים שלכם שאני הכי אוהב.

"מצטער, אבל אתה שאלת אותי (צוחק). אני אוהב את ההקלטה של זה, היא פנטסטית, אבל פשוט לא כיף לשיר את השיר הזה. זה שיר טכני מדי. אי אפשר להירגע איתו, הוא לא אורגני אם אתה מבין למה אני מתכוון".

"הבדיקות יותר מסוכנת מהקורונה". איאן גילן בהופעה(צילום: AP)
"היינו חייבים לגנות את הפלישה הרוסית לאוקראינה. המשמעות היא שאני לא חושב שאני אי פעם אבקר שוב ברוסיה. וזה חבל, כי יש לי כל כך הרבה חברים שם"

דיפ פרפל הוקמה ב-1968 על ידי חמישה חברים. רק אחד מהם - המתופף איאן פייס - שרד את כל גלגולי הלהקה. בשנת 1970 הוציאה הלהקה את אלבומה הרביעי "In Rock", בו החל "תור הזהב" של הלהקה, כשאל המייסדים ג'ון לורד על הקלידים וריצ'י בלקמור על הגיטרות הצטרפו הבסיסט רוג'ר גלובר והסולן איאן גילן. בשיאם נחשבו "הסגולים" לחלק מהשילוש הקדוש של מהפכת הרוק הכבד, לצד לד זפלין ובלאק סבאת'. להופעות הקרובות יגיעו שלושה מאותו הרכב אלמותי: פייס, גלובר וגילן - כשלצדם הקלידן הווירטואוז דון איירי, שקיבל בירושה את אורגן ההאמונד המיתולוגי של ג'ון לורד המנוח, והגיטריסט האירי הצעיר סיימון מקברייד, שמחליף זמנית את הגיטריסט הקבוע והאהוב סטיב מורס, שעזב את סיבוב ההופעות כדי לסעוד את אשתו שחלתה בסרטן.

הלהקה, שהייתה מוכרת בעבר בישראל בתור "סגול כהה", הייתה אמורה להגיע עם ההרכב המפורסם להופעה בראשון לציון ב-1988, אך ההופעה בוטלה עקב אירועי האינתיפאדה הראשונה. בשנת 1991 הלהקה הגיעה לראשונה לישראל עם ג'ו לין טרנר כסולן, לשתי הופעות בתל אביב ובחוף צמח שזכו לביקורות קוטלות. אלא שמאז 2008, עם איאן גילן בפרונט, הופיעה "דיפ פרפל" בישראל לא פחות מתשע פעמים אל מול אולמות מלאים וקהל מפרגן. בסוף מאי תוסיף הלהקה עוד שתי הופעות בישראל, ביד אליהו בתל אביב ובארנה בירושלים.

הפכתם לבני בית פה, הקהל הישראלי חוטף את הכרטיסים כל פעם מחדש ורוג'ר ווטרס בטח תולש שיערות. עדיין מנסים לפנות אליכם מה-BDS ומנסים ללחוץ עליכם לבטל הופעות?

"אלה דברים שלא היו קורים פעם, אבל היום הכל פוליטי. אחרי שהופעתי ברחבי העולם, וחציתי גבולות ומדינות, הבנתי שתמיד יהיה מישהו שלא אוהב שאנחנו מופיעים במקום כזה או אחר. אני לא מתערב בסכסוכים בין אנשים כי אם אני אתחיל לקחת צדדים אני לא אופיע בשום מקום. למעשה הפעם הראשונה, שהיא באמת יוצאת דופן בכל החיים שלי, שהחלטתי לקחת צד אחד בסכסוך ולהשתמש בכוח שלי כמוזיקאי זו הפלישה הרוסית לאוקראינה שמתרחשת כרגע. כל הלהקה, יחד עם עוד הרבה אמנים, החליטו לגנות את זה, כי לא משנה מה הקונטקסט ההיסטורי, לחצות את הגבול ולתקוף אזרחים בצורה הזאת זה צעד אחד יותר מדי. היינו חייבים להגיד משהו בנוגע לזה. המשמעות היא שאני לא חושב שאני אי פעם אבקר שוב ברוסיה. וזה חבל, כי יש לי כל כך הרבה חברים שם. אבל זה סיפור אחר. בנוגע לישראל? ובכן, מה בנוגע לצפון קפריסין? זה לא נגמר. אנחנו מופיעים בכל מקום שמזמינים אותנו, ואנחנו משתדלים להיות אדיבים למארגנים שלנו, ומשתדלים שלא להיגרר לסכסוכים המקומיים. זאת תהיה בורות מצדי להביע דעה על סכסוך היסטורי. אני אגיד לך מה, אנשים נעלבים בקלות, ואלה רגשות כל כך שורשיים שהם נשפכים לתוך דברים טהורים כמו ספורט ואמנות".

איאן גילן בארוחת ערב עם דמיטרי מדבדב, אז נשיא רוסיה, במעונו הרשמי בגורקי-9. 2011(צילום: אתר רשמי, אתר הקרמלין)

טוב, זה נכון לא רק לגבי הופעות בישראל, מניח שזה עניין של זמן עד שמשטרת ה-PC תקשיב טוב למילים של Strange Kind of Woman. אתה מרגיש שאנשים היום יותר רגישים?

"זה דווקא תמיד היה ככה. אספר לך סיפור קצר. בשנת 1969 הייתי בהוליווד עם שני חברים. נסענו לקנות תקליטים בטאוור רקורדס בסאנסט סטריפ. ירדנו מהמונית, ופתחתי את הדלת לחנות לשני החברים שלי. בשלב הזה, בחורה צעירה פשוט התחילה לקלל אותי בפרצוף, והטיחה בי שאני חזיר שוביניסטי, לפני שנכנסה לחנות. היא הייתה זרה מוחלטת והיא בכל זאת שנאה אותי בגלל משהו שהיא חשבה שעשיתי. האמת היא שבכלל לא שמתי לב אליה ופתחתי את הדלת בנימוס לחברים שלי, כפי שהייתי עושה לכל אחד, בין אם מדובר בגבר או אישה. זה מקרה קלאסי של מישהו שנעלב בעקבות מעשה חיובי. יכול להיות שהיא הלכה אחר כך וסיפרה לאנשים איזה שוביניסט נוראי אני, וזה פשוט מבוסס על אי הבנה מוחלטת. הייתי מבין את התגובה שלה אם הייתי מחכה שהיא תיכנס לחנות ואומר: 'וואו, איזה תחת יפה', אבל אני לא חושב שזה היה משיג הרבה".

ישו חוזר לירושלים. איאן גילן בשנות השבעים(צילום: GettyImages)

טוב נראה לי שעדיף שנחזור לדבר על מוזיקה. בשנות ה-70 כשדיפ פרפל, לד זפלין ובלאק סאבאת' הפכו לשילוש הקדוש של ההארד-רוק, הרגשת שאתה אישית בתחרות עם רוברט פלאנט, אוזי אוסבורן ורוני ג'יימס דיו?

"בתחרות? לא, ממש לא. הייתי מעריץ גדול של רוברט פלאנט ודיו היה אחד מהחברים הכי טובים שלי. לא ידעתי יותר מדי על אוזי בגלל שהוא לא יכול היה לדבר רוב הזמן (צוחק) אבל הוא היה אחלה בחור ונפגשנו כמה פעמים. כל הקטע הזה של התחרות בין הלהקות זה משהו שנופח בתקשורת של התקופה. זה לא משהו אמיתי. האמת היא שיש לי הרבה סיפורים על התקשורת מהתקופה ההיא, והרבה עיתונאים נשארו חברים שלי עד היום. בוא נגיד שהרבה מהדברים שהיו עוברים אז לא היו נחשבים לאתיים היום".

אגב דברים שנופחו בתקשורת, אחד הדברים שהכי העסיקו את עיתונאי הרוק במשך שנים זו העובדה שדיפ פרפל לא נבחרה במשך עשורים להיכל התהילה של הרוקנ'רול, עד שלבסוף נכנסתם ב-2016. זה משהו שפגע בכם באופן אישי, שלא קיבלתם את הכבוד שהגיע לכם?

"בשבילי זה ממש היה לא רלוונטי. ממש לא חשבתי על זה. אני אפילו לא ידעתי שיש דבר כזה 'היכל התהילה'. כששמעתי שזה נמצא באוהיו הבנתי שזה פשוט כמה אנשים שעושים רעש גדול מכלום. וזה מה שזה. יש שם מוזיאון גדול, ודירקטוריון ומועצת נבחרים והכל גדול ונוצץ, וככה הם גם מתייחסים ללהקות שנבחרות בסוף. אז כן - עשינו את זה, הגענו, זכינו, ושכחנו מזה".

איאן גילן נואם בטקס הכתרת דיפ פרפל להיכל התהילה. חברי עבר הגיעו לטקס, ריצ'י הבריז(צילום: AP)
"לא אשכח את הרגע בו ישבנו בפאב בעצב גדול, ולא ידענו אם הלהקה תמשיך או לא, וראינו בצד השני של המקום את ריצ'י עם חיוך של מנצח על הפרצוף. זה בדיוק מה שהוא רצה"

במהלך שמונה גלגולי הלהקה, היא עברה אינספור שינויים בהרכב שלה. הגיטריסט האגדי ריצ'י בלקמור נכנס לעימותים עם איאן גילן, וזה החליט לעזוב את הלהקה ב-1974 והוחלף במספר זמרים שלא הצליחו למלא את מקומו. בשנת 1984 הלהקה התאחדה אך בשנת 1989 בעקבות עוד ריב בין השניים, גילן עזב בשנית, ושוב הוחלף בתחליף בצבע סגול דהוי. בשנת 1992 חברי הלהקה פנו שוב לגילן וביקשו ממנו לחזור לרגל חגיגות ה-25 לשנה. הוא הסכים, שנתיים מאוחר יותר, היחסים העכורים התפרצו שוב, הפעם היה זה ריצ'י שעזב את הלהקה.

בשנה הבאה הלהקה תציין 55 שנה להיווסדה, וגם 10 שנים למותו של ג'ון לורד. אני מרגיש שאני שואל בשם כל מעריצי הלהקה: האם יש עוד סיכוי לאיזשהו איחוד עם ריצ'י?

"לא… לא… לא… חייבים להבין שבשביל לעשות מוזיקה, אלא אם אתה בתזמורת, אתה צריך חיבור אנושי. בשביל הכימיה הזאת חייבים את האנשים הנכונים. אם נעשה את הדברים רק בשביל לרצות את המעריצים, או רק בשביל לעשות כסף, או רק בשביל לדאוג שאנשים אחרים יעשו כסף… זה פשוט לא יעבוד. אין לי כרגע שום ריב עם ריצ'י. אנחנו מסתדרים טוב. קווי התקשורת בינינו פתוחים וניסינו לשים מכסה על הסיר המבעבע של העבר הבעייתי שלנו. אבל זה לעולם לא יעבור באמת. להיכנס לזה שוב יהיה פשוט קרקס. מעבר לזה, חשוב לא פחות, זה יהיה מאוד מעליב כלפי סטיב מורס שמנגן איתנו כבר רבע מאה (28 שנים ליתר דיוק - ע.ס) ועזר לנו לעמוד בחזרה על הרגליים אחרי שריצ'י עזב.

"זה היה רגע טראומטי שכמעט חיסל את הלהקה לתמיד. לא אשכח את הרגע בו ישבנו בפאב בעצב גדול, ולא ידענו אם הלהקה תמשיך או לא, וראינו בצד השני של המקום את ריצ'י עם חיוך של מנצח על הפרצוף. זה בדיוק מה שהוא רצה. אני לא חושב שמישהו מאיתנו יכול להיות כל כך נדיב כדי לתת לריצ'י את הפריבילגיה של לנגן איתנו שוב. זה מהלב. יש כמובן עוד סיבות לוגיסטיות, ובטח לשאר החברים יש התנגדויות משלהם, אבל זו הדעה שלי. התשובה היא לא. הציעו לי מיליון דולר במזומן במוסקבה על ידי ראש עיריית מוסקבה אם אוכל להביא את דיפ פרפל להופיע בכיכר האדומה יחד עם ריצ'י בלקמור. זאת הפעם היחידה בחיים שויתרתי על מיליון דולר, אפילו בלי לחשוב על זה".

מה בדיוק קרה שם? איך זה ששני אנשים שעושים כזאת מוזיקה יפה ביחד לא יכולים להסתדר?

"זה קרה לפני הרבה זמן ואני לא באמת רוצה לדבר על זה. זה כמו לחטט בפצע ישן עם מקל. אני מעדיף לא להיכנס לזה, כי זה נגמר. יש לנו זכרונות מדהימים מריצ'י, מהתקופה שהיינו יחד. הייתי השותף לחדר של ריצ'י. היו לנו ימים נהדרים. הוא גיטריסט מדהים. יש לו חוש הומור נפלא. הוא פרפורמר מעולה והוא למד את המקצוע בעצמו ולמדתי ממנו איך להיות שואו-מן. היו לנו ימים טובים, ועד לרגע מסוים הם היו משהו אחד, ואז ברגע אחד הם הפכו למשהו אחר. לא רוצה לשחק במשחק האשמות, מעדיף פשוט לעזוב את זה".

"למדתי ממנו להיות שואו-מן". איאן גילן וריצ'י בלקמור בהופעה ביפן, 1985(צילום: GettyImages)
"מבחינתי הבדיקות הן כרגע יותר מסוכנות מהוירוס עצמו. יש לבדיקות השפעות יותר קשות מלמחלה עצמה"

בחזרה להווה, איך מתכוננים למסע הופעות חדש עם האיום של קוביד-19 ברקע?

"עם האיום של מה? קוביד?"

כן.

"מה זה קוביד? לא. אני צוחק על קוביד. אני אגיד לך למה. רוב האנשים הרגילים ראו את הדברים מתגלגלים באימה בהתחלה, כי זה היה מאוד מסוכן ולא היה לנו שום ניסיון כזה בחיים שלנו מאז 1914. זה כמו מלחמה אבל זה חובק את העולם כולו. היינו מפוחדים, כולם היו מפוחדים כי זה הרג אנשים. אבל אחרי חודשיים או שלושה כבר היה ברור לגמרי לכולם שהמחלה פוגעת רק בקבוצות מאוד מסוימות באוכלוסייה, קבוצות בסיכון, אנשים שחלו ומתו. אבל שאר האוכלוסייה ממש לא הושפעה מהמחלה. אף ילד בריא לא מת באנגליה מקורונה. אפילו לא אחד".

ותודה לאל על זה, אבל עדיין צריך היה להגן על הקבוצות בסיכון.

"בהחלט. ובשלב הזה ממשלות היו צריכות לקבל את ההחלטה לשנות את דרך הפעולה. להגן על החלשים, אבל לשחרר את האוכלוסייה שהוכח באופן סטטיסטי שלא מושפעת באופן מסוכן מהמחלה. אחר כך הגיעו החיסונים, והפכו את זה לאפילו קל יותר, אבל הם לא שינו את דרך הפעולה שלהם. אני חושב שיהיו הרבה דברים לנתח אחרי שכל זה ייגמר, מה שאני בספק שיקרה, אבל נצטרך ללמוד מההתנהלות שלנו בתקופת הקורונה. אבל אני די בטוח שהבנים שמנהלים את העניינים יעשו את אותן טעויות בעתיד. אני כבר שומע עוד דיבורים על סגרים כי מצאו עוד וריאנטים של אומיקרון.

"כתבתי משהו בשבוע שעבר שהשפיע על הרבה אנשים שאני מכיר. מבחינתי הבדיקות הן כרגע יותר מסוכנות מהוירוס עצמו. יש לבדיקות השפעות יותר קשות מלמחלה עצמה. זה אומר שאתה יכול לעשות בדיקה ולצאת חיובי, ואתה צריך לחיות עם קצת חום, נזלת ואולי כאב בטן. זה יכול להימשך כמה שעות, או מקסימום כמה ימים. אבל אתה מפסיד עבודה. הכל מתבטל. לעצמאים זאת יכולה להיות מכת מוות. הבדיקות האלה רוצחות. אנשים מפסידים הון והחיים שלהם נהרסים בגלל השליטה הממשלתית. אני חושב שאחרי התקופה הראשונה בה למדנו להכיר את המחלה, היינו צריכים למצוא גישה ממוקדת ואינטילגנטית יותר כדי לטפל בצורה מדויקת יותר באוכלוסייה הכללית. היינו יכולים למצוא גישה ליברלית ויצירתית יותר. אז לא, אני לא דואג לגבי קוביד, אפילו לא קצת, אבל אני כן חושש מלצאת חיובי בבדיקה".

אתה מתכוון במובן של לא לפחד לחלות במחלה, אלא יותר בקטע של לשמוע שרוג'ר גלובר נמצא חיובי בבדיקה ועכשיו צריך לבטל את ההופעות בישראל?

"בדיוק. לא התכוונתי להעלות את זה, אבל זאת דוגמה מושלמת למה שכבר קרה. שלושה חברים מהלהקה יצאו חיוביים בבדיקות בפברואר והיינו צריכים לבטל הופעות. אף אחד מהם לא היה חולה, ויכולנו להופיע ממש בקלות. אם מישהו היה נדבק, זה היה קל ולא היה קורה כלום. העניין הוא שברגע שמצליחים לגבש מסר מסוים, מאוד קשה לשבור אותו. וזאת הסיבה שאני חוזר על המסר: אני לא חושש במאום מהקורונה, אבל אני מת מפחד מהבדיקות".

מצא את מעיין הנעורים? סטיב מורס (שלא יגיע עם הלהקה לישראל) עם איאן גילן בהופעה ב-2017(צילום: AP)

נקווה שהכל יעבור בשלום וההופעות בישראל ייערכו כמתוכנן. עכשיו לפני סיום בוא נעשה כמה שאלות קצרות עם תשובות קצרות. מי חבר שתייה יותר טוב: טוני איומי או ריצ'י בלאקמור?

(צוחק) "טוני לא שותה כל כך, אז אבחר בריצ'י. יש לי זכרונות מעולים משניהם, אבל ספציפית ריצ'י ואני מאוד אהבנו לשתות בימים ההם והיו לנו 'ישיבות' ארוכות עם בקבוקי שתייה'.

האם סטיב מורס מצא את מעיין הנעורים ולמה הוא לא משתף אותו עם כולנו? הבנאדם נראה אותו דבר כבר 25 שנה.

(צוחק) "סטיב שומר על עצמו בכושר. הוא מאוד פעיל ויש לו מוח אנליטי חריף, ובנוסף הוא משוגע אבל אני אוהב אותו. כן אני חושב שהוא מצא את מעיין הנעורים, זה יסביר הרבה. אתה כנראה צודק, אבל הוא עדיין צעיר".

הוא בן 67, זה לא שהוא תינוק.

"בהשוואה אליי הוא תינוק" (צוחק).

"לא קשה בכלל". איאן גילן מופיע עם לוצ'אנו פבארוטי(צילום: GettyImages)

מה היווה בשבילך אתגר גדול יותר, לשיר את "Child in Time" או לבצע את האריה "Nessum Dorma" יחד עם פבארוטי?

"Child in Time מעולם לא היה אתגר. הייתי אומר שזה אחד השירים הכי קלים שהייתי צריך לשיר".

באמת? ניסיתי לשיר אותו פעם באמבטיה והיו צריכים להזמין אמבולנס.

"זה היה קל עד שזה הפסיק להיות בגיל 38 ופתאום הבנתי שהמנעד שלי כבר לא גמיש כמו שהוא היה, ואז זה הפך לאתגר והפסקתי לשיר אותו. אין סיבה לשיר שיר שאי אפשר לשיר כמו שצריך. לגבי פאברוטי, זה היה פשוט עונג גדול לשיר איתו, אבל מבחינה טכנית גם זה היה קל באותה מידה".

אתה גורם לזה להישמע קל מדי, אתה מציג ב-Child in Time פסגות קולורטורה נדירות, אפילו יחסית לזמרי אופרה.

"בשבילי זה באמת היה קל. זה היה במנעד שלי. שרתי את זה עם אפס מאמץ. וזה הפך משיר שאני שר בלי מאמץ למין אירוע אולימפי בתוך כמה שנים, והיינו חייבים להסתגל לזה".

שאלה אחרונה: אנדרו לויד וובר וטים רייס שילמו לך בסוף על התפקיד של ישו?

(צוחק) "הנה האמת, אני בטוח שהם שילמו. אני בטוח שחברת התקליטים שלהם העבירו את התמלוגים לחברת התקליטים של דיפ פרפל ואני מעולם לא קיבלתי את הכסף. יכול להיות שזה קרה במשך עשר שנים או יותר, אבל האגדה שהם לא שילמו לי לא נכונה כנראה".

  • איאן גילן
  • דיפ פרפל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully