הביטלס בפיליפינים. GettyImages
הביטלס בפיליפינים(צילום: GettyImages)

"תגיד לאשתי שאני אוהב אותה": הביטלס ירדו מהבמה, הם לא ידעו שהסיוט שלהם רק מתחיל

הביטלס הגיעו לפיליפינים כחצי שנה לאחר עלייתו לשלטון של הדיקטטור פרדיננד מרקוס. לאחר שהעליבו את אשת הרודן, אימלדה, הם זכו לחוות את האכזריות והשחיתות שתאפיין את המדינה במשך שנים. לאור עלייתו לשלטון של בנו של מרקוס, חזרנו ליום המפחיד בחייהם של ארבעת המופלאים

20/05/2022

"המתופף רינגו סטאר ספג סנוקרת לפניו והוטח לרצפה. הוא ניסה לברוח בזחילה מההמון הזועם, אך החל לספוג בעיטות בזמן ששכב על הרצפה. ג'ורג' הריסון וג'ון לנון ספגו בעיטות ומרפקים בזמן שניסו לנוס לעבר אנשי המכס. פול מקרטני לא נפגע, באופן יחסי, בזמן שברח בריצת ספרינט. מנהל הלהקה בריאן אפשטיין ספג את מלוא העוצמה של זעם ההמון. הקהל האלים בעט באפשטיין עד שנפל לרצפה. כתוצאה מהתקיפה הוא נקע את הקרסול ונאלץ להישען על חבריו כדי להגיע למטוס".

הפסקה הקודמת, שהתפרסמה ב"מנילה טיימס", העיתון הגדול בפיליפינים, תיארה בזמן אמת את מה שהתרחש בשדה התעופה בעיר ביום שלישי ה-5 ביולי 1966. זה היה יום אחרי שהביטלס ערכו שתי הופעות היסטוריות במדינה. חלק מהדברים שהוצגו בדיווח העיתונאי שקריים. פייק ניוז. רינגו לא זחל על הרצפה. בריאן לא נקע את הרגל (הוא כן ספג אגרוף ובעיטה עזה למפשעה). זו הייתה הגזמה. אך חברי הביטלס, הלהקה המצליחה בעולם באותם ימים, כן הותקפו באלימות בשדה התעופה רגע לפני שעזבו את המדינה. רק יום קודם לכן הם הופיעו לפני 100 אלף איש. הקהל הכי גדול שהם הופיעו מולו אי פעם. מה השתבש?

"הביקור בפיליפינים היה מאוד מפחיד", סיפר רינגו לימים, "זה כנראה היה הדבר הכי מפחיד שאי פעם קרה לי". לאחר שהמטוס של KLM שחילץ אותם מהאי המריא, ג'ורג' הביט מהחלון על אורות הכרך שמתרחקים ממנו, וסינן בזעם: "הלוואי שמישהו יפיל פצצת מימן על מנילה". שאר חברי הלהקה הנהנו בהסכמה אילמת. בהיסטוריה הקצרה של ארבעת המופלאים, שכוללת בעיקר רגעי מוזיקה גאוניים וגם הרבה רגעים רוחניים מלאים באהבה, מדובר באחד הסיפורים הכי אפלים ואלימים. מהסוג שנהוג להשמיט מדברי הימים של הלהקה.

"הביטלס קראו לעזרה ונסו על חייהם". שער עיתון הערב המנילה טריביון(צילום: סריקה)

בשביל להבין מה בדיוק קרה שם קודם כל להכיר מילה אנגלית שאין לה תרגום לעברית: אימלדיפיק. המילון החופשי Wiktionary מגדיר את המילה Imeldific כ"ראוותנות מוגזמת, לעתים עד לרמה וולגרית". המילה נגזרת משמה של אימלדה מרקוס, אלמנתו של דיקטטור הפיליפינים פרדיננד מרקוס, ואמו של בונג בונג מרקוס, הנשיא הנבחר, שניצח את הבחירות שנערכו ביום שני שעבר.

הדיקטטורה של מרקוס האב הייתה אכזרית. עשרות אלפי מתנגדי שלטון נרצחו בצורות מזעזעות. עיניים נעקרו, איברי מין הושחתו וגפיים נתלשו בפראות מהגוף על ידי חיות בר. לבסוף, חלקי הגופות נזרקו ממסוקים ופוזרו ברחובות הערים כאיום מפורש למי שינסה לערער על הממשל הצבאי במדינה. זה היה שלטון שמבוסס על פחד. ובכל זאת, כשחושבים על 21 השנים האפלות של המרקוסים בארמון מאלאקניינג במנילה, חושבים קודם כל על נעליים.

היו לעולם הרבה מנהיגים אכזריים. הרבה רודנים משוגעים - אבל המרקוסים הוסיפו גלאם הוליוודי לדיקטטורה. פרדיננד הכריזמטי והרהוט הוזמן לנאום בבתי פרלמנט ברחבי העולם, בזמן שאימלדה, מלכת יופי בדימוס, הפכה לבת בית בחנויות הכלבו היוקרתיות ביותר בעולם. כשההמונים הסתערו על ארמון והניסו את המרקוסים מהמדינה, בתקשורת העולמית מיהרו לדווח על מה שנמצא בו: 508 שמלות נשף, 15 מעילי פרווה, 888 תיקי יד וגולת הכותרת - 3,000 זוגות נעליים. כלי תקשורת מסוימים בעולם אף הגזימו ודיווחו על 7,500 זוגות. תחקיר מפורט של מגזין טיים חשף בסוף שהמספר האמיתי היה "רק" 1,060 זוגות נעליים.

ספירת מלאי במרתף ארמון מאלאקניינג, שם נמצא אוסף הנעליים של אימלדה מרקוס. 1987(צילום: GettyImages)

הטעם היקר של אימלדה מרקוס לא נעצר רק בפריטי לבוש. היא אצרה בביתה אוסף ציורים נדיר, עם כמה מהשמות הגדולים בתולדות האמנות כמו רמברנדט, ואן גוך ומיכלאנג'לו. למעשה, ממש השבוע התגלה בארמון ציור של פיקאסו שנחשב ל"אבוד" במשך עשרות שנים. היא גם אספה חיות בר, והפכה את אחד מאיי הפיליפינים לגן חיות פראי עם בעלי חיים שהעבירה מאפריקה (לא לפני שגירשה בחוסר אנושיות את כל תושבי האי).

אלא שבזמן שהתקשורת אהבה להתעסק בחיי הזוהר של אימלדה, המשפחה צברה נכסים בשווי של מעל ל-10 מיליארד דולר. במדינה בה השכר הממוצע הוא של 2 דולר ליום (או 730 דולר לשנה), יש דרך אחת להגיע לסכומים כאלה: שחיתות. למעשה, משפחת מרקוס נכנסה לספר השיאים של גינס על "הגניבה הכי גדולה של כספי מדינה". את הכסף הגדול המשפחה השקיעה בנדל"ן - הם רכשו ארבעה גורדי שחקים במנהטן, כולל "מגדל הכתר" בשדרה החמישית ואת המגדל בוול-סטריט 40, המוכר יותר כיום בשמו "מגדל טראמפ". בנוסף הם החזיקו באחוזות בלונדון, בברלי הילס, רומא ובנוסף גם רחוב שלם בסיאטל. מלבד נכסי נדל"ן היו המרקוסים מושקעים במאות (!) בנקים ברחבי העולם. הסכום הכולל מעולם לא הושב, ויש שטוענים שהוא גדול מהמשוער. בוויקיפידיה האנגלית יש אפילו ערך מפורט תחת השם: "העושר הבלתי מוסבר של משפחת מרקוס".

משרת מחזיק לאימלדה מרקוס מטריה בזמן מסע קניות בלונדון, 1973(צילום: GettyImages)

הביטלס הגיעו למנילה חצי שנה בסך הכל אחרי שמרקוס עלה לשלטון. הוא תפס את מקומו, כמו דיקטטורים רבים בהיסטוריה, בצורה דמוקרטית - אלא שבדיעבד אפשר להבין שכבר אז הוא החל לבסס את מעמדו כשליט יחיד. אימלדה, זוגתו הפוטוגנית והאהובה, שיחקה תפקיד חשוב, יחד עם שתי בנותיו ובנו היחיד - בונג בונג.

זו הייתה התחנה האחרונה בסיבוב הופעות הקיץ של הביטלס בקיץ 1966. 8 הופעות ב-11 ימים. ביומן ההופעות האישי שלו כתב ג'ון לנון את רשימת ההופעות: מינכן, אסן, המבורג (המילה "עינוי", כתובה ליד). לאחר מכן הלהקה טסה ליפן וקיימה שלוש הופעות באולם הבודוקאן החדש בטוקיו. משם הלהקה המשיכה למנילה לשתי הופעות ביום אחד. ליד המילה "מנילה" הוסיף לנון בכתב יד: "כמעט פאקינג נרצחנו על ידי הממשלה, סך הכל עוד יום עבודה של הביטלס".

"שנאתי את הפיליפינים", סיפר רינגו ב-1995, "הגענו לשם והתקבלנו על ידי אלפי ילדים ומאות שוטרים - והכל הרגיש קצת חשוד. לכולם היו רובים, והייתה תחושה של האינקוויזיציה הספרדית באוויר". ג'ורג' המנוח תיאר את קבלת הפנים בצורה דומה: "ברגע שהגענו לשם היה ברור שמדובר בחדשות רעות. היו שם גורילות קשוחות. אנשים קטנים עם שרוולים קצרים, שהתנהגו בצורה מאוד מאיימת".

אימלדה ופרדיננד מרקוס במהלך תקופת השלטון הצבאי במדינה(צילום: GettyImages)

לאור הביטלמאניה שכבשה את העולם באותם ימים, פרוטוקול הנחיתה של הלהקה במדינות זרות היה ידוע מראש. "לא היינו יורדים מהמטוס כמו אנשים נורמליים", הסביר ג'ורג', "המטוס היה מנחית אותנו במיקום הכי צדדי של שדה התעופה, ושם היה מחכה לנו ניל (אספינל, העוזר האישי של הביטלס - ע"ס) עם 'המזוודות הדיפלומטיות' שלנו. לא היינו עוברים בדיקה ביטחונית, מכס או דרכונים. מל אוונס (מנהל סיבוב ההופעות - ע"ס) ובריאן אפשטיין היו לוקחים את הדרכונים שלנו ומחתימים אותם במחלקת ההגירה בלעדינו".

למען הסר ספק, כשג'ורג' מדבר על "מזוודות דיפלומטיות", הוא לא מתכוון לציוד המוזיקלי או לכבודה האישית שלהם - אלא לתיקי יד מלאים במריחואנה. זאת גם הסיבה שארבעת המופלאים נלחצו כל כך, כשאנשי הביטחון לא נתנו לפמליה של הלהקה לאסוף את אותם תיקים. "הם התחילו לצעוק, 'תעזבו את התיקים שם! תיכנסו למכונית!', סיפר הריסון, "זו הפעם הראשונה שנתקלנו בבריונות. זה היה מאוד לא מכבד. בכל מקום אחר - אמריקה, שוודיה, גרמניה - אפילו שהייתה מאניה מטורפת סביבנו, תמיד התקבלנו בהרבה כבוד בגלל שהיינו מפורסמים מעולם הבידור. במנילה הייתה תחושה שלילית מהרגע שיצאנו מהמטוס, ולכן היינו מעט מפוחדים. נכנסנו למכונית כפי שאמרו לנו, ובחור שלא הכרנו פשוט הסיע את ארבעתנו, והשאיר את ניל מאחור. התיקים שלנו נשארו מאחור, וחשבתי לעצמי: 'זהו זה, הולכים לעצור אותנו'".

ניל אספינל, שהתחיל את דרכו כמנהל סיבוב ההופעות של הלהקה, והתקדם לאחר מכן להיות העוזר האישי של ארבעת החברים, סיפר כי "הצבא הפיליפיני חיכה לנו על מסלול הנחיתה". בזמן שחברי הלהקה נלקחו בכוח ברכב ליעד לא ידוע, אספינל ניצל את המהומה במקום כדי לקחת את התיקים עם המריחואנה, ותחב אותם בבגאז' של לימוזינה שחנתה באזור. "קח אותי לאן שלקחו את הביטלס", הוא אמר לנהג. למזלו, הוא נפל על מעריץ.

אחראי על המזוודות הדיפלומטיות. הביטלס עם ניל אספינל(צילום: GettyImages)

הרכב שהסיע את הביטלס נסע בשיירה מאובטחת בשש ניידות משטרה. הם היו ילדים הרחק מהבית, ג'ורג' היה בסך הכל בן 23, ולראשונה מזה הרבה זמן הם הופרדו מהאנשים הקרובים ביותר אליהם. זו הייתה תחושה מאוד לא נעימה, אבל היה להם אחד את השני. הם התייחסו לזה כחוויה שלילית, אך עדיין חוויה. משהו שהם עוד יצחקו עליו יום אחד. לבסוף הרכב שלהם עצר בבסיס חיל הים הפיליפיני, שם עמדה להיערך מסיבת עיתונאים.

עשרות צלמים חיכו להם במקום, כמו גם שולחן עם בקבוקי מירינדה ופפסי, שנתנו חסות למופע. בתמונות מהאירוע חברי הלהקה נראים עייפים. ג'ורג', ג'ון ורינגו עוטים משקפי שמש. כמו בכל מקום אחר בעולם, העיתונאים שאלו אותם שאלות די מטופשות. "האם הייתם כל כך פופולריים גם אם לא היה לכם שיער ארוך?", שאל אחד. אחר שמר על הרמה: "מתי לאחרונה הסתפרתם?". הם נשאלו גם על המסים שהם משלמים לכתר הבריטי, ואחד העיתונאים אפילו שאל: "איך הייתם מסיימים את מלחמת וייטנאם?". על השאלה הזאת ענה ג'ורג': "הייתי פשוט מחזיר אותה למי שהיא שייכת". עיתונאית אחת שאלה איך ייקרא השיר הבא שלהם, וג'ון ענה: "בלוז הפיליפינים".

ממסיבת העיתונאים חברי הלהקה נלקחו ברכב ליאכטה פרטית של אזרח פיליפיני עשיר. נאמר להם שמדובר בדון מאנולו אליזאלדה, שהיה חבר של המפיק המקומי שהיה אחראי על ההופעה של הלהקה. זה היה שקר. "לקחו אותנו בסירת מנוע מהנמל של מנילה ליאכטה שעגנה מחוץ למרינה ונתנו לנו חדרים", סיפר ג'ורג', "הייתה המון לחות, והרגשנו שהגענו למושבה של יתושים. הזענו והיינו די מפוחדים. בפעם הראשונה מאז שהקמנו את הלהקה היינו מנותקים מהעולם - מניל, מאל ובריאן אפשטיין. אף אחד מהם לא היה בסביבה, ולא רק זה, היו סביבנו שורות של שוטרים חמושים שעמדו על הסיפון סביב הקבינות שלנו. היינו במצב רוח ירוד, מאוד מבואסים מכל העסק. הצטערנו שבאנו לשם. היינו צריכים לוותר על ההופעה הזאת".

"הצטערנו שבאנו לשם". רינגו וג'ורג' במסיבת עיתונאים עם חזרתם ללונדון ממנילה(צילום: GettyImages)

ניל אספינל הסביר שנים מאוחר יותר שהאנשים שלקחו את הביטלס ליאכטה לא היו קשורים בשום דרך להופעה כפי שהם טענו. למעשה, מדובר היה בחברי כנופייה מקומית. לא ברור מה הייתה המטרה שלהם. הביטלס לא ידעו שהם פחות או יותר נחטפו. "הכל היה מאוד מוזר", סיפר אספינל, "עד היום אני לא יודע למה שמו אותם על הסירה הזאת". לבסוף מנהל הלהקה בריאן אפשטיין הגיע ליאכטה יחד עם המפיק המקומי. "היו הרבה צעקות וצרחות", סיפר ג'ורג' הריסון, "בסוף בריאן אמר לנו לרדת מהספינה. בנמל חיכו לנו מכוניות שלקחו אותנו למלון".

בחדרי המלון שלהם למדו חברי הלהקה שהסמים שלהם היו אצל ניל והדרכונים שלהם אצל בריאן. הם נרגעו. סוף סוף הם הרגישו קצת שלווה. בספרו "ג'ון, פול, ג'ורג', רינגו ואני", כתב קצין התקשורת של הלהקה, טוני בארו, כי חברי הלהקה אמנם קיטרו, אבל הם דווקא נהנו להיות מנותקים מהעולם למשך כמה שעות. הם הגיעו למלון רק בארבע לפנות בוקר והלכו לישון בשעה מאוד מאוחרת, במטרה לנוח לקראת שתי הופעות הענק שנקבעו להם למחרת. 100 אלף איש הגיעו לראות אותם בשתי הופעות. הקהל הכי גדול שהם אי פעם הופיעו מולו. אלא שהמארחים שלהם ממש לא התכוננו לתת להם לנוח.

ג'ון לנון ורינגו סטאר התעוררו בשעת בוקר מאוחרת באותו חדר מלון. כן, שניים מהכוכבים המפורסמים בעולם חלקו חדר. האמת היא שהם העדיפו את זה ככה, בטח לאור הנסיבות של ליל אמש. עדיין במיטות שלהם, הם הזמינו משירות החדרים ארוחת בוקר וביקשו שיביאו להם גם עיתונים מקומיים, כדי לראות אם כתבו משהו על ההופעה. הזמן עבר, וארוחת הבוקר לא הגיעה. הם התקשרו שוב לשירות החדרים וביקשו שיזדרזו עם ההזמנה שלהם, אך דבר לא קרה. הם ישבו להם במיטה וקשקשו להם. בסוף, אחד מהם הדליק את הטלוויזיה. מה שהם ראו שם הותיר אותם בהלם מוחלט. הדבר הראשון שעבר להם בראש היה: "אוקיי, אז זאת הסיבה ששירות החדרים לא מביא לנו ארוחת בוקר".

למרות התהילה, ג'ון ורינגו חלקו חדר מלון יחד(צילום: GettyImages)

בחדר הסמוך ג'ורג' הריסון עדיין היה בפיג'מה כשהוא התעורר מדפיקות חזקות בדלת. במסדרון מחוץ לחדר נשמעו קולות של היסטריה. לבסוף מישהו פשוט פרץ לחדר, מצא את הגיטריסט המפורסם במיטה וצעק: "קדימה, אתם צריכים להיות בארמון!". ג'ורג' המנומנם הגיב בביטול: "על מה אתה מדבר? איזה ארמון? אנחנו לא הולכים לשום ארמון". החייל בחדר המשיך לצעוק: "אתם צריכים להיות בארמון! תפתח את הטלוויזיה!".

ג'ורג' הדליק את הטלוויזיה, ואז התגלה בפניו מראה מטריד ביותר. "הטלוויזיה המקומית שידרה בשידור חי מארמון הנשיאות", סיפר ג'ורג', "ניתן היה לראות שתי שורות ענקיות של אנשים במסדרון שיש רחב. במרכז היו ילדים שלבושים בבגדים טקסיים חגיגיים. שדר הטלוויזיה אמר: 'והם עדיין לא כאן. הביטלס אמורים היו להיות כאן'. ישבתי מול הטלוויזיה בהלם. לא יכולתי להאמין לזה, אבל פשוט ישבתי בפיג'מה בחדר וצפיתי בשידור חי איך אני מבריז מביקור מלכותי".

"זה היה כמו סרט אימה", שחזר רינגו, "הטלוויזיה שידרה את הפנים הזועמות של הגברת מרקוס צועקת: 'הם אכזבו אותי!'. המצלמה התמקדה בצלחות ריקות וכיסאות ריקים שהיו שמורים לנו. לרגע קצר הצלם התמקד בפנים של ילד קטן עם דמעות שזולגות מעיניו. הוא בכה כי הביטלס לא הגיעו". הילד הזה, פרדיננד "בונג בונג" ג'וניור, הוא נשיא הפיליפינים הנבחר.

הילד שבכה בטלוויזיה הפך לנשיא הפיליפינים. פרדיננד "בונג בונג" מרקוס ג'וניור(צילום: GettyImages)

מי שלא ידע על כל מה שהתרחש באותו זמן היה פול מקרטני. באותה שעה הוא טייל לבדו ב"וול סטריט" של מנילה. הוא קנה כמה ציורים בחנות מקומית וצילם תמונות כמזכרת מהמסע למזרח הרחוק, והתכוון לחזור למלון כדי לאכול צהריים עם החברים. בהגיעו למלון אמרו לו מספר מקומיים שהוא חייב לנסוע בזריזות לארמון. "היה לכם הסכם!", טענו בפניו המקומיים. פול, קול כהרגלו, מיהר להבהיר שמדובר באי הבנה והלהקה מעולם הם לא התכוונה לבקר בארמון המלכותי. רק בשלב הזה הוא שם לב שהאנשים שהוא חשב בטעות למארגני ההופעה הם בעצם חיילי המשמר הנשיאותי. כולם היו חמושים, ולא נראה שהם באו לשחק.

פול מצא את חבריו והם החליטו להינעל באחד החדרים ולשקול את צעדיהם. בשלב הזה הם הבינו שמשהו קרה, הם פשוט לא הבינו מה. כמעט בכל מקום שהם הגיעו הזמינו אותם להתארח בבית של מנהיג, שר או ראש עיר - ותמיד הם סירבו בנימוס. לוח הזמנים העמוס ממילא שלהם לא אפשר להם פגישות נימוסין. בשלב הזה בריאן הגיע לחדר עם העיתון "מנילה סאנדיי טיימס" שפורסם יום קודם לכן. בכתבה שהתנוססה על העמוד הראשון של העיתון נכתב: "הנשיא מרקוס, הגברת הראשונה, ושלושת המעריצים הצעירים של הביטלס במשפחה, הוזמנו להיות אורחי הכבוד בהופעות של הלהקה במנילה. בשיחה עם הגברת מרקוס, חברי הלהקה הודיעו כי הם יכבדו את המשפחה הנשיאותית במפגש אישי בארמון מאלאקניינג, שייערך בשעה 11 בבוקר".

למען הסר ספק, אף אחד מחברי הלהקה לא דיבר עם אימלדה מרקוס מעולם. מי שכן דיבר עם אנשי הארמון היה ראמון ראמוס, האמרגן המקומי שהיה אחראי על הבאתם של ארבעת המופלאים למנילה. אנשיו של מרקוס פנו לראמוס והסבירו לו שילדי המשפחה מאוד אוהבים את הביטלס ועליו להביא את הלהקה לארמון. כבר אז, בשנתו הראשונה בתפקיד, היה ברור שפרדיננד מרקוס הוא לא בנאדם שאומרים לו "לא". 30 שנה קודם הוא הורשע ברצח של יריב פוליטי של אביו. הוא שוחרר מכיוון שבית המשפט העליון החליט ש"יש לו יותר מדי פוטנציאל בשביל להירקב בכלא". אותו פוטנציאל הפך אותו לאחד הדיקטטורים הידועים לשמצה בהיסטוריה.

ראמוס ידע שהביטלס יסרבו לפגוש את המשפחה הנשיאותית, ולכן הוא בחר פשוט לא לעדכן אותם בפגישה שהוא קבע. בבחירה בין להעליב את הרודן הרצחני או את החבר'ה המנומסים מליברפול לא הייתה הרבה דילמה. העניין הוא שבין הבלאגן בשדה התעופה, הביקור המשונה ביאכטה ושתי הופעות הענק שנקבעו לאותו יום - ראמוס לא הבין שגם אם הם היו מסכימים, אין שום סיכוי שהביטלס יוכלו לעמוד בהתחייבות שהוא קיבל בשמם. הפגישה המדוברת נקבעה ל-11 בבוקר, כשלאחריה ארוחת צהריים בשלוש. כלומר, שעה לפני פתיחת ההופעה הראשונה מתוך שתיים באצטדיון המקומי. "אם ראמוס היה מספר לבריאן אפשטיין שהזמינו את הלהקה לארמון ביום של הופעה, הוא היה מסרב בשמם", כתב בספרו טוני בארו, "בשביל להתחיל הופעת אחר הצהריים, הלהקה הייתה צריכה להיות לבושה עם כלים מכוונים בחדרי ההלבשה עד השעה שלוש. בכל מקרה, הלהקה שנאה מפגשים דיפלומטיים כאלה ונמנעה מהם בכל תוקף, תוך כדי שהיא נהנית להשתמש בהופעות כתירוץ להתחמק מהמפגשים האלה".

שמר בקנאות על "הבנים". בריאן אפשטיין עם הביטלס(צילום: GettyImages)

ניל אספינל זוכר את ההתרחשות קצת אחרת. "אני חושב שהגיעה הזמנה בטלקס או במברק לבריאן אפשטיין והוא פשוט ענה 'לא' בנימוס". לפי גרסתו של אספינל זו הייתה הצעה אגבית, ובשום שלב לא נראה כי מדובר בהתחייבות שנקבעה עם הארמון. "הביטלס לא עשו דברים כאלה. הם לא התערבו בפוליטיקה ולא ביקרו בארמונות. ועדיין, זה פשוט לא נכון להגיד שהם התעלמו מההזמנה, מבחינתם פשוט לא היה שום סיכוי שמישהו מהם יאמר כן לפגישה כזאת".

בספרו, טוני בארו מסביר כי הקנאות שבה שמר בריאן אפשטיין על חברי הלהקה היא זו שעלתה לו בשערורייה. "הביטלס עדיין ישנו כשהקצינים הגיעו ודרשו להביא את הביטלס לארמון", כותב בארו, "הם אמרו בקול רם וברור: 'זו לא בקשה. יש לנו פקודה. הילדים שרוצים לפגוש את הביטלס יהיו מאורגנים בשעה 11'. ויק לואיס, אחד מהעובדים של בריאן, זרק על עצמו חולצה ומכנסיים והתקשר אליי. הלכנו יחד לחדר של בריאן ומצאנו אותו אוכל ארוחת בוקר מאוחרת. ויק אמר לי: 'אני חייב להזהיר אותו. האנשים האלה חמומי מוח. לא יהיה חכם לזלזל בהם'. לא הופתעתי כשאפשטיין סירב להתפשר. 'אני אפילו לא הולך לשאול את הביטלס לגבי זה'. אם כולם היו מתייחסים לכל הסיטואציה בצורה יותר חיובית החבר'ה היו יכולים להגיע בזמן לארמון והיו נמנעים מאסון. היינו יכולים לעצור בדרך מהמלון לאצטדיון לביקור דיפלומטי מינימלי בארמון. במקום, אפשטיין החליט ללכת בעצמו ואמר לאיזה גנרל בצורה מאוד פומפוזית שהוא לא מתכוון להעיר את הבנים לפני השעה שהם צריכים להתארגן ליציאה להופעה".

מתברר שבזמן שחברי הלהקה עדיין ישנו, הם יצרו תקרית דיפלומטית בינלאומית. השגריר הבריטי במנילה התקשר לחדר המלון של בריאן, והזהיר אותו שהוא "משחק במשחק מסוכן". השגריר רמז שהאבטחה הכבדה שהביטלס זוכים לה במנילה היא "באדיבות הנשיא מרקוס". הרמז היה ברור: האבטחה הזאת יכולה להיעלם, ואפילו להתהפך עליהם. לא חבל? יש לפול כזה פרצוף יפה.

בריאן המשיך להתעקש שכל העניין יצא מפרופורציה. הוא הבהיר לשגריר שיש לו הרבה עבודה, כמו לשאר חברי הפמליה, ויצא להתעסק בענייני יומו לקראת שתי הופעות הענק. לשיטתו של בארו, אם בריאן רק היה בוחר להעיר את חברי הלהקה ומסביר להם את מה שמתרחש, הוא היה יכול לחסוך לעצמו בעיטה עסיסית במפשעה. ג'ון לנון הסכים עם הטענה של בארו. "זו הייתה חוויה מאוד מפחידה, והכל בעקבות פאשלה של בריאן. הוא קיבל הזמנה, סירב לה, ולא עדכן אותנו. יום לאחר מכן הם סירבו לקבל את הסירוב שלנו, ואז החלו כל הצרחות, הדחיפות והבעיטות".

"חוויה מאוד מפחידה". ג'ון לנון במסיבת עיתונאים בלונדון עם חזרתם ממנילה(צילום: GettyImages)

רוב חברי הפמליה של הביטלס לא אכלו בכל שלושת הימים שלהם במנילה. גם חברי הלהקה עצמם כמעט שלא זכו למנת אנרגיה לקראת יום ההופעות הכי מתיש בחייהם. כשלבסוף הסכימו להביא להם ארוחת בוקר (בצהריים המאוחרים), הם קיבלו קערת קורנפלקס יבש עם חלב מקולקל. אם הריח לא היה רמז מספיק ברור, הגושים שצפו בתוך קנקני החלב היוו עדות למה שחשבו המארחים שלהם על הלהקה המצליחה בעולם. מותשים, רעבים ומפוחדים - הם יצאו לקראת אחד מרגעי השיא בקריירה שלהם. 100 אלף איש בשתי הופעות.

"הייתה לנו בעיה מאוד גדולה עם ההופעות בפיליפינים. כשהגענו לאצטדיון במנילה הבנו שמישהו עושה כסף על חשבוננו", הסביר ג'ורג' הריסון, "בריאן סגר לנו הופעה באצטדיון הכדורגל ריזל עם כמות מסויימת של אנשים, אבל כשהגענו לשם זה נראה כמו פסטיבל הפופ במונטריי. לדעתי היו שם 200 אלף איש". למרות השידור הטלוויזיוני של "הזלזול" של חברי הביטלס במשפחה הנשיאותית, הקהל בהופעות קיבל את הביטלס באהבה גדולה. מבחינת הלהקה זו הייתה עוד "הופעת צרחות". עשרות אלפי נערות פיליפיניות צורחות בזמן שהם אפילו לא שומעים את עצמם שרים. הכלים שלהם לא היו מכוונים, אבל לא נראה שלמישהו זה הפריע.

מה שחברי הלהקה לא ידעו זה שבזמן שהם מופיעים לפני כמה עשרות אלפי מעריצות, דעת הקהל הכללית לגביהם ברחבי הפיליפינים השתנתה בצורה חדה, ובמהירות. שידור הטלוויזיה של הפגישה שלא הייתה בין משפחת מרקוס לביטלס הפך לעניין לאומי. במשך שעה הצלמים בארמון צילמו את הפנים של המארחים הופכים מנרגשים למאוכזבים - ולבסוף, לזועמים. לאחר שעה שלמה בה ישבה לצד השולחן הריק, קמה הגברת הראשונה אימלדה מרקוס והצהירה: "לילדים אולי יש את כל הזמן שבעולם, אבל אנחנו אנשים עסוקים". המצלמה עדיין צילמה את כרטיסי השמות שהוצבו על הכיסאות לצד השולחן: ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו. משרת פיקח הזדרז והסיר את הכרטיסים לפני שהמצלמה תספיק להתמקד בהם.

ההופעה הראשונה של הביטלס נערכה בשעה ארבע, והשניה נקבעה לשעה שמונה וחצי. בין ההופעות הגיע למלון של הלהקה צוות של ערוץ 5 המקומי כדי לצלם התנצלות רשמית של בריאן אפשטיין בשם הלהקה. בריאן הסביר בצורה מנומסת את אי ההבנה והתנצל על כל האירוע. באופן "מפתיע", צוות הצילום לא הצליח להקליט את דבריו של בריאן, והנאום שלו שודר בטלוויזיה הפיליפינית בלי קול. בשלב הזה כבר היה ברור. העם הפיליפיני נעלב בשם המנהיג שלו.

בסיום ההופעה השניה הביטלס הופתעו לגלות שהאבטחה הכבדה שליוותה אותם לאורך כל המסע בפיליפינים נעלמה. הם נכנסו לשיירת המכוניות שלהם וגילו ששערי האצטדיון נעולים. כמה עשרות אנשים התגודדו סביב המכוניות. הם לא היו מעריצים. הם החלו לנענע את המכוניות ולהכות על החלונות. הם ירקו וקיללו. "הם היו בריונים להשכיר", הסביר לימים ג'ורג' הריסון. לבסוף הפמליה הצליחה להגיע בשלום למלון. ניידת משטרה מקומית חיכתה להם במלון, והשוטרים דרשו לקחת את ויק לואיס לחקירה. במשך לילה שלם הוא נשאל את אותה שאלה ושוב ושוב: "אתה מייצג את הביטלס. למה לא הבאת אותם לארמון?". השמש כבר זרחה כשהשוטרים החזירו אותו לבסוף למלון.

מזכרת מהופעה שהביטלס מעדיפים לשכוח. פוסטר ההופעה הכפולה במנילה(צילום: סריקה)

הבוקר האחרון שלהם בפיליפינים אמור היה להיות שמח. הם החליטו לדחות את החזרה ללונדון בכמה ימים ולנסוע בפעם הראשונה להודו ביחד. לא הייתה להם שום התחייבות להופעה שם, זאת הייתה אמורה להיות חופשה לכל דבר אחרי מסע הופעות מפרך, רגע לפני עוד מסע הופעות ארוך באמריקה. בפועל, זה הפך להיות אחד הימים הכי קשים בחייהם.

כותרות העיתונים בבוקר היו ברורות. "הביטלס השפילו את המשפחה הראשונה", אמרה כותרת אחת. באחרת נכתב: "זעם בעקבות הזלזול של הביטלס". בעיתון נוסף, שידע כבר אז איפה מרוחה החמאה בדיקטטורה המתהווה של משפחת מרקוס, נכתב: "אימלדה נעמדה: המשפחה הראשונה חיכתה לשווא לראשי הסמרטוטים". בהודעה רשמית לעיתונות מטעם הארמון נמסר כי "הביטלס ירקו בעיניה של המשפחה הראשונה". אימלדה צוטטה באמרה שהיא בכלל לא אוהבת את המוזיקה של החברים מליברפול. והייתה גם כותרת אחת שהצליחה להצחיק את חברי הלהקה באותו בוקר עגום, זאת שבה נכתב כי הביטלס הבריזו למרות שהם אלה שדרשו לפגוש את אימלדה מרקוס מלכתחילה.

"התעוררנו בבוקר לכותרות ענק בעיתונים המקומיים", סיפר לימים פול מקרטני, "היה כתוב על השער באותיות גדולות: 'הביטלס השפילו את הנשיא'. אוי לי! חשבנו לעצמנו: 'טוב, לא התכוונו, אנחנו פשוט נתנצל'. אז גילינו כמה כולם במלון מתייחסים אלינו בצורה מגעילה. בסוף יצאנו בריצה מהלובי החוצה כאילו אנחנו בורחים בלי לשלם את החשבון".

צוות המלון קיבל הוראה לא לשרת את חברי הלהקה, שנאלצו לסחוב את הציוד שלהם בעצמם. אלא שבריאן היה עסוק בצרות גדולות יותר. בשעה שמונה בבוקר הגיע למלון איש עם חליפה נוצצת למלון. הוא נשא בידו תיק מנהלים חום, ובתוכו מעטפה שמיועדת לבריאן אפשטיין. במעטפה הייתה דרישה לתשלום מס על רווחי ההופעה. בריאן ידע שתשלום המסים נמצא באחריות המפיק המקומי, אך האיש המסתורי היה ברור: "אם לא תשלם עכשיו את כל הסכום, אתם לא תוכלו לעזוב את המדינה".

בריאן נאלץ לשלם 74,450 פזו למשטר מרקוס כדי לצאת מהמדינה. באותם ימים היה מדובר בכ-20 אלף דולר. משהו כמו 183 אלף דולר של ימינו. במילים אחרות: על כל הצרות, המסע שלהם לפיליפינים נגמר בהפסד כספי גדול לביטלס. "כל ניסיון להתווכח על הקנס היה מיותר", כתב טוני בארו בספרו, "המטרה העליונה שלנו הייתה להוציא את הביטלס מהמדינה הזאת מהר ככל האפשר".

נכנס לגוב האריות. קצין העיתונות של הלהקה, טוני בארו(צילום: GettyImages)

המסע של הביטלס אל מחוץ לפיליפינים היה מפחיד במיוחד. מחוץ למלון החלה מהומה. בריונים מקומיים, חלקם במדי צבא, החלו לסגור על הפמליה של הביטלס מכל הכיוונים. רובים נשלפו והוצגו לראווה. חלק ירו באוויר. המהומה הספונטנית הביאה למקום חמומי מוח נוספים עם מקלות ואלות מאולתרות. הם איימו על חברי הלהקה."כל המקום התהפך עלינו", סיפר ג'ורג', "לא ידענו איך נגיע לשדה התעופה. כולם ברחוב צעקו וצרחו עלינו. אף אחד לא הסכים להסיע אותנו… התרחשו שני דברים במקביל, מצד אחד היו האנשים שנשלחו לקלל אותנו ולנסות להכות אותנו, ומצד שני היו שם גם מעריצים צעירים שעדיין ניסו לגעת בנו כחלק מהביטלמאניה".

לבסוף, כשנמצא נהג אדיב שהסכים להסיע אותם לשדה התעופה, הם גילו שהממשלה עושה ככל שביכולתה כדי להמשיך למרר את חייהם על האי. שוטר תנועה מקומי נשלח כדי לעכב את התנועה בקרבת שדה התעופה, והכריח את הרכב בו נסעו חברי הלהקה להסתובב במעגל תנועה ללא הפסקה. לבסוף, הארבעה הודו לנהג ויצאו אל שדה התעופה ברגל.

בשדה התעופה הם גילו שהמעליות והמדרגות הנעות הושבתו. חברי הפמליה מצאו את עצמם סוחבים במדרגות את הכבודה שלהם, שכללה את כלי הנגינה ועוד ציוד כבד. ברגע שהם הגיעו לקומת היעד, המעליות והמדרגות חזרו לפעול לפתע. אחרי עוד טרטורים בירוקרטיים ולוגיסטיים, הפמלייה הצליחה להגיע לטרמינל הטיסות היוצאות במחשבה שזהו, הסיוט נגמר. למעשה, עכשיו הוא רק התחיל.

החיילים של מרקוס מטילים אימה בתקופת השלטון הצבאי במדינה(צילום: GettyImages)

"הגענו למין לאונג' של טיסות יוצאות", סיפר ג'ורג', "ולפתע מצאנו את עצמנו מוקפים בבריונים. אלה היו אותם אנשים עם שרוולים קצרים שקיבלו את פנינו שנחתנו במדינה לפני יומיים. אלף ביקנל (הנהג האישי של הביטלס שנהג לטוס איתם ברחבי העולם - ע"ס) היה איתנו ועזר לנו, וראיתי אותו חוטף אגרוף בפרצוף מאחד הבריונים. הם התחילו לכתר אותנו, וצעקו לנו הוראות ודרשו מאיתנו ללכת איתם. לבסוף מצאתי שני נזירים בודהיסטיים והתחבאתי מאחוריהם".

גם ג'ון ורינגו התחבאו מאחורי שתי נזירות. "חשבנו לעצמנו שזאת מדינה קתולית, אז הם בטוח לא ירביצו לנזירות", התבדח לימים רינגו. אלא שבזמן אמת המצב ממש לא שעשע אף אחד, להפך. "כשהגענו לשדה התעופה הייתי משותק מפחד", סיפר ג'ון לנון בריאיון לאחר מספר ימים, "חשבתי שהולכים להכות אותי. התחבאתי מאחורי שלוש נזירות ושני נזירים, במחשבה שאולי זה מה שימנע ממני להיפגע. הם אמרו לנו: 'אנחנו נתייחס אליכם כמו לכל נוסע אחר' ואנחנו אמרנו: 'נוסעים רגילים? אתם לא בועטים בנוסעים רגילים, נכון?'. היו שם בערך חמישה בריונים שהיו אחראים לכל הדחיפות והקללות. מתתי מפחד. הייתי מאוד עדין וזזתי בכל פעם שהרגשתי שאחד מהם מתקרב אליי".

"זה היה מאוד מפחיד", סיפר ניל אספינל, "שום דבר כזה לא קרה לנו לפני, ושום דבר כזה לא יקרה לנו מאז". גם פול מקרטני סיפר שהוא היה מפוחד, אבל בעיקר לגבי הפמליה שלהם. "הבריונים הוציאו את רוב האגרסיות שלהם על הצוות שלנו, למזלנו. אני חושף שאלף נזרק מכל המדרגות בצורה מאוד אלימה עלי ידי אחד מהם. הרגשנו קצת אשמים, למרות שזאת לא באמת הייתה אשמתנו. הדבר היחיד שידענו שאנחנו חייבים לעשות זה לא להגיב. הם בעטו בנו ודחפו אותנו, אבל כל עוד לא הגבנו - זה נשאר רק בגדר דחיפות ובעיטות. אם היינו מחזירים, זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע".

בלי התגרות מצדו, בריאן אפשטיין ספג אגרוף לפרצופו ובעיטה למפשעה. חבריו לצוות ספגו אלימות קשה אפילו יותר. הנהג והחבר אלף ביקנל סדק את אחת הצלעות וספג פציעה בעמוד השדרה. מל אוונס חטף בעיטה לצלעות ונגרר לאורך הרצפה. למטוס הוא הגיע צולע, כשכל רגלו ספוגה בדם. "עשינו הכל כדי להגן על ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו ממהלומות ישירות", כתב בספרו טוני בארו, "ויק לואיס ואני היינו האחרונים לעלות למטוס. ויק החזיק את כף ידו פתוחה מאחורי גבו, והסביר שהוא מנסה לשמור על עמוד השדרה שלו מירי צלפים".

עלה למטוס צולע כשרגלו ספוגה בדם. מל אוונס עם רינגו סטאר(צילום: GettyImages)

כשחברי הלהקה והצוות עלו על טיסת KLM 862 הם נרגעו. "זאת הייתה ההרגשה הטובה בעולם", תיאר מאוחר יותר ג'ורג' הריסון את החוויה. "כשעלינו למטוס, נישקנו את הכיסאות", סיפר פול מקרטני, "הרגשנו כאילו העניקו לנו מקלט". אלא שגם אז הסיוט לא נגמר. בזמן שהמטוס כבר היה מוכן להמראה, הודיעה הכריזה במטוס שמר אפשטיין, מר בארו ומר אוונס מתבקשים לרדת מהמטוס.

"שלושת החברים שלנו נאלצו לרדת, והם נראו מבוהלים", סיפר ג'ורג', "מל הלך באיטיות ופרץ בבכי. כשהוא עבר לידי הוא אמר: 'תמסור לאשתי ליל שאני אוהב אותה'". הוא חשב שזהו זה, המטוס ימריא בלעדיו והם יישארו תקועים במנילה. זאת הייתה תחושה נוראית של 'פאקינג הל, מה הולך לקרות עכשיו?'".

רינגו היה בטוח שהולכים לקחת את כולם למעצר. "התחלתי לדמיין איך לוקחים אותנו לכלא, בגלל שזו הייתה דיקטטורה, ובדיקטטורה אתה מאבד את כל הזכויות שלך, לא משנה מי אתה. החלטנו שלא משנה מה, אנחנו לא יורדים מהמטוס". זה לקח 45 דקות (בזכרונותיו, ג'ורג' מתאר את זמן ההמתנה כשעתיים, כנראה כי כך זה באמת הרגיש), אך לבסוף הצוות של הביטלס הורשה לעלות שוב על המטוס. "הם לקחו את טוני בארו לתוך גוב האריות, והכריחו אותו לשלם 'מס שדה תעופה' שהם המציאו במקום", סיפר פול מקרטני. "למעשה, הם פשוט לקחו את כל הכסף שהרווחנו בהופעות", הבהיר הריסון והוסיף: "העיקר שיצאנו משם. זו הייתה כזאת תחושה טובה. הרגשתי כזאת טינה כלפי האנשים האלה".

דקות לאחר שהמטוס של הביטלס המריא מעל אדמת הפיליפינים, שחרר הנשיא מרקוס הודעה לעיתונות שמנקה את הביטלס מכל אשמה. "לא הייתה שום כוונה מצד הביטלס לפגוע בגברת הראשונה או בממשל של רפובליקת הפיליפינים", תוכן ההודעה. לימים סיפר פול מקרטני שלאור סיפורי הזוועה שנחשפו על המשטר של בני הזוג מרקוס, הוא שמח שהוא זכה "להשפיל" אותם, אפילו אם לא בכוונה. "אנחנו היינו היחידים שהעזו לזלזל במשפחת מרקוס, אבל עברו הרבה שנים עד שלמדנו באמת מה עשינו מבחינה פוליטית".

"עברו שנים עד שלמדנו באמת מה עשינו". הביטלס נוחתים בלונדון לאחר הסיוט במנילה(צילום: GettyImages)

אף אחד מחברי הביטלס לא חזר מעולם לפיליפינים, לאור העובדה שהמדינה נשלטת היום שוב על ידי משפחת מרקוס - ספק אם זה גם אי פעם יקרה. ג'ון לנון היה הנחרץ מכולם, כשהכריז בטלוויזיה הבריטית: "אף מטוס לא הולך לנחות בפיליפינים כשאני עליו. אני אפילו לא אסכים לשבת במטוס שיעבור מעל המקום הזה. אנחנו פשוט לעולם לא נתקרב לבית המשוגעים הזה שוב".

אלא שהחוויה הקשה במנילה הכריעה משהו אפילו גדול יותר מאשר חרם על הפיליפינים. כשנחתו בלונדון לאחר כמה ימים, נפגשו ארבעת המופלאים עם מפיק הלהקה ג'ורג' מרטין והודיעו לו שהם החליטו להפסיק להופיע. "המסע למנילה היה המסמר האחרון בארון הקבורה הזה", הסביר ניל אספינל. ג'ורג' מרטין נאלץ להסביר לחברי הלהקה שנותרו להם 15 הופעות מתוכננות בחודש הבא בארה"ב, וביטול שלהם יעלה להם מיליון דולר (כ-9 מיליון דולר של ימינו). הם עמדו בהסכם. וזהו.

אימלדה מרקוס עם גופתו החנוטה של פרדיננד ב-2015. במשך יותר מ-25 סירבו הרשויות הפיליפיניות לקבור את הרודן(צילום: רויטרס)

ב-29 באוגוסט 1966, חודש וחצי אחרי שחזרו ממנילה, הביטלס הופיעו בסן פרנסיסקו בפעם האחרונה בפני קהל חי. אחרי 21 שנים בשלטון, פרדיננד מרקוס ובני משפחתו גורשו בעקבות מהפכה עממית בשנת 1986. הוא חי בגלות בהוואי עד מותו ב-1989. השלטון המקומי בפיליפינים סירב לקבור את גופתו עד שנת 2016. אימלדה חזרה לגור בפיליפינים יחד עם משפחתה בשנת 1993.

בעקבות שנים של שטיפת מוח, העם הפיליפיני החל להיזכר בתקופתו של מרקוס בנוסטלגיה לאומנית מעוותת. ילדים חונכו בבתי הספר להאמין שתקופתו של מרקוס הייתה תקופה של פריחה ושגשוג. אימלדה מרקוס בת ה-92 הריצה לנשיאות את בנה פרדיננד ג'וניור, או בשמו המוכר יותר בונג בונג מרקוס (מכונה גם BBM). ב-9 במאי 2022 הוא נבחר לתפקיד נשיא המדינה. שווי ההון שנגנב מאזרחי המדינה, ועדיין מצוי בחזקת משפחת מרקוס, מוערך במעל ל-5 מיליארד דולר - כחמישה אחוזים מהתקציב הלאומי של המדינה. יש דברים שאפילו ג'ון לנון לא יכול היה לדמיין.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully