סופי מרסו. פסקל לה סגרטן, GettyImages
סופי מרסו(צילום: GettyImages, פסקל לה סגרטן)

יעד סופי

התפקיד הראשי ב"הכל עבר בשלום" אילץ את סופי מרסו להתמודד עם המוות, עם צונאמי של רגשות ועם ההבנה שיש דברים שלעולם לא תבין לגבי הוריה המנוחים. בריאיון מיוחד לרגל צאת הסרט בארץ היא מסבירה למה היא משלימה עם הסבל ונזכרת במי שהשפילו אותה בצעירותה

אבנר שביט, קאן
29/06/2022

כמו ילדי אייטיז רבים בצרפת וברחבי העולם, גם הבמאי פרנסואה אוזון גדל על "שיגעון של מסיבה" ("La Boum") והתאהב בכוכבת שלו, סופי מרסו. היא היתה בת 13 כשהצטלמה לסרט, ובניגוד לילדות פלא רבות, הצליחה לטפח קריירה קולנועית מרשימה גם לאחר מכן. הבמאי תמיד חלם לעבוד איתה, והציע לה כמה תסריטים, אותם דחתה מסיבות שונות. רק לאחרונה, החלום התגשם, ומושא הערצתו נענתה להצעתו לככב ב"הכל עבר בשלום".

הסרט ערך את בכורתו במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן בשנה שעברה, וכעת עולה לארץ. מרסו מגלמת בו אישה שאביה האהוב עובר אירוע מוחי בגיל 85, ומבקש ממנה לסייע לו לעבור המתת חסד, מה שכמובן מעמיד אותה בפני דילמה מוסרית והצפה רגשית. זה נשמע כמו דרמה כבדה ומדכאת, אך למעשה יש בה לא מעט נגיעות של הומור, והרבה קלילות ואנושיות. דרך העיסוק במוות, היא מצליחה להביע לא מעט שמחת חיים.

"מרסו היא כוכבת ענקית, אבל אין כלפיה בצרפת שום קנאה או טינה, רק אהבה ואמפטיה, והיה לי חשוב שבסיפור כזה, את הגיבורה תשחק מישהי שהקהל יכול להזדהות איתה", אמר אוזון על הבחירה בה, "הסרט מבוסס על ספר של עמנואל ברנהיים. שלחתי אותו לסופי, ואחרי יום אחד היא התקשרה ואמרה לי 'אוקיי, הפעם זה מתאים לי, אפשר לעבוד יחד'. לא הייתי עובד עם מישהי אחרת, אז הסרט לא היה קורה בלעדיה".

את מרסו אני פוגש עם קבוצה קטנה של עיתונאים ועיתונאיות מרחבי אירופה, יום אחרי הפרמיירה בריביירה. הכוכבת כבר רגילה למעמד הזה - היא צעדה על השטיח האדום בקאן פעמים רבות. נוסף לכך, יש מאחוריה קריירה הוליוודית נוצצת יחסית, בטח יחסית לשחקנית צרפתייה בדורה, שכולל בין השאר את "לב אמיץ" זוכה האוסקר ואת "העולם אינו מספיק" בסדרת ג'יימס בונד. ולמרות כל זה, אין בה גינוני כוכבות.

בלי גינונים (אבל לא נוסעת במטרו). סופי מרסו בקאן(צילום: GettyImages, ליונל האן)
"החיים זה לא פיקניק. יש בהם סבל, ויש לו תפקיד חשוב. הרי אחרי הגשם באה הקשת בענן. לבכות יכול להיות תהליך חיובי. הסרט מדבר על דמעות מהסוג הטוב, כי הן מחברות אותך למשהו"

בניגוד לרבים מעמיתיה, השחקנית מגיעה לראיונות בזמן, ובלי שום פמליה מאחוריה. היא מדברת בפתיחות ובגובה העיניים, ונהנית להתנער מתארים. אולי דווקא בגלל שהיא לא רודפת אחרי כבוד ואהבה, כל כך אוהבים אותה במולדתה - העיתון ז'ורנל דה דימנש מקיים כל שנה סקר ובו הוא שואל את הציבור מי הן האושיות המקומיות האהובות עליו, ומרסו תופסת בקביעות את המקום הראשון מבין הנשים.

"אני שחקנית במובן הזה שאני משחקת בסרטים, אבל אני לא 'שחקנית' במובן שבו מתארים שחקניות אחרות בתקשורת", היא אומרת. "אני לא שופטת אף אחד ואף אחת, אבל אני קוראת על התנהלות של כוכבות, ואני לא מזהה בזה את עצמי. אני לא אוהבת שיש מסביבי אנשים שמסדרים לי את החיים. אני אוהבת לעשות דברים בכוחות עצמי".

שלא כמו רבות מן הקולגות שלה בצרפת, מרסו לא נולדה לתוך עולם הזוהר. הוריה, עמם היתה בקשר קרוב מאוד, היו בני מעמד הפועלים: אביה היה נהג משאית, אמה עבדה בחנות ואז במסעדה, והם לא לקחו אותה לראות סרטים ובטח שלא עודדו אותה לשחק בהם. "כבר כילדה-שחקנית, עשיתי את הכל לבד", היא אומרת לי. "לא היתה לי סוכנת, לא היתה לי סטייליסטית, לא היה לי כלום. כשנסעתי להצטלם לראיונות לרגל 'שיגעון של מסיבה' או ההמשכון שלו, אז לקחתי את המטרו, ולבשתי בגדים שלי מהבית".

כשאני אומר לה שבישראל נהוג לראות בה כסמל של "שיק" צרפתי, היא צוחקת. "זה כל כך מצחיק אותי לשמוע את זה. אתה יודע מאיפה באתי?", היא אומרת. "בצרפת חשבו שאני 'פשוטה'. מפיק אחד אמר לי שאני לבושה כמו 'עקרת בית'. הוא היה כל כך רשע. גם עורכות במגזיני אופנה שנאו אותי, כי לא יכולתי להיכנס לבגדים שהן רצו שאלבש. הן אמרו שאני 'שמנה מדי', והייתי הורסת להן את הפרויקטים שתיכננו לעשות".

את מרגישה שהקרבת דברים בשביל התפקידים שלך?

"לא, אני לא חושבת שאנחנו כשחקניות מקריבות משהו. אני כן חושבת שסבלתי, ואני בסדר עם זה. החיים זה לא פיקניק. יש בהם סבל, ויש לו תפקיד חשוב. הרי אחרי הגשם באה הקשת בענן. לבכות יכול להיות תהליך חיובי. הסרט מדבר על דמעות מהסוג הטוב, כי הן מחברות אותך למשהו".

מתוך הסרט "הכל עבר בשלום" (בתי קולנוע לב)
"תמיד חשבתי: ברגע שההורים שלי ימותו, אני אחווה הארה, ואבין אותם ואבין את עצמי. זה לא קרה. נותרו בי עדיין הרבה שאלות. אני לא שופטת אותם, פשוט נותרו בהם צדדים אינטימיים שלא הכרתי ולא הבנתי"

אם כבר מדברים על המשפחה שלך, את זוכרת את הרגע שבו הבנת שההורים שלך הם לא רק ההורים שלך, אלא אנשים בפני עצמם, עם עולם משלהם?

"אני זוכרת את הרגע, ואתה יודע מה? אפילו עכשיו, כשהם כבר מתים, אני לא מכירה אותם. תמיד חשבתי: ברגע שהם ימותו, אני אחווה הארה, ואבין אותם ואבין את עצמי. זה לא קרה. נותרו בי עדיין הרבה שאלות. אני לא שופטת אותם, פשוט נותרו בהם צדדים אינטימיים שלא הכרתי ולא הבנתי".

מה היית שואלת אותם אם היית יכולה?

"אבל איך אוכל לדבר איתם עכשיו? אין דרך, נכון? למדתי כבר לקבל את המסתורין. הבנתי שיש שאלות שלא נקבל עליהם תשובות בחיים האלה".

איך התמודדת מבחינה רגשית עם המוות של הורייך?

"אני שחקנית, אז אם לא אדע להפעיל את הרגש, עדיף שאחליף מקצוע. המפגש עם המוות מציף אותך ברגשות. כשמישהו מת, הפאזל של המשפחה משתנה, וכל אחד צריך לתפוס משבצת אחרת. זה צונאמי של רגשות. אתה עובר מצחוק לייאוש עם כל הצבעים באמצע".

"נסעתי לצילומים עם בגדים שלי מהבית". סופי מרסו בקאן(צילום: GettyImages, Pool)

למה את הכי מתגעגעת בימים של "שיגעון של מסיבה"?

"כילדה, רצתי כל הזמן. הייתי קלה כמו ציפור. לא הלכתי מנקודה א' לנקודה ב' - רצתי. היום, כבר אין לי כוח לרוץ, אני הולכת. אם אני רצה, אני קמה למחרת עם שרירים תפוסים".

איך את מסתכלת בפרספקטיבה על הסרט ועל ההצלחה שלו?

"זו היתה חוויה נפלאה. בזכותה ביקרתי בכל העולם. אני לא יכולה להגיד ש'טיילתי' כי בדרך כלל ראיתי רק את המלון ואת המרפסת שלו, אבל פגשתי המון אנשים. בין אם זה היה ביפן או בישראל, תמיד דיברנו על אותם דברים. הסרט עוסק בנושאים אוניברסליים, כמו הנשיקה הראשונה, ובכל מקום יכולים להתחבר לזה".

"הילדה שלי לא צפתה בזה". סופי מרסו ב"שיגעון של מסיבה"(צילום: צילום מסך, צילום מסך מתוך "שיגעון של מסיבה")

הופעת גם בסרט בסדרת ג'יימס בונד. איך החוויה הזו נראית בדיעבד?

"זה היה כיף, אהבתי את הספקטקל. נהניתי לעשות בלוקבסטרים ואין לי התנגדות להשתתף בעוד אחד בעתיד, אבל אני מודה שאני מעדיפה סרטים אינטימיים יותר, מהסוג שעושים בצרפת. אני אוהבת סרטים שהם מלאכת מחשבת, עבודת יד, ובאופן אישי אני אוהבת להיות מעורבת בכל האספקטים של העשייה ולהיות בדיאלוג עם כל אנשי הצוות. באמריקה, זה לא ככה, וכל אחת חייבת להישאר במשבצת שלה. האיגודים המקצועיים דואגים לזה. אם הבמאי יעז להזיז כיסא שהיה בסמכות של מישהו אחר, אז יתבעו אותו".

הילדים שלך כבר צפו ב"שיגעון של מסיבה"?

"אני לא חושבת, הם לא ראו את רוב הסרטים שלי. הבת שלי, ז'ולייט, צפתה בסרט הזה ואמרה לי 'אמא, כבר בדקות הראשונות יש פאק באמינות שלך'. שאלתי 'אוי ואבוי, למה?', והיא אמרה 'כי רואים אותך נוסעת במטרו, ואת בחיים לא נוסעת במטרו'. בזה היא צודקת, באמת הפסקתי לנסוע במטרו כבר לפני הרבה שנים. זה משהו אחד באורח החיים שלי שכן השתנה עם הזמן".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully