התורים בנתב"ג כל כך ארוכים ומעייפים לאחרונה, שרצוי להגיע אליהם מלאי אנרגיות, אבל בתחילת השבוע השחקנית נאיה בינשטוק התייצבה בשדה אחרי יממה בלי מנוחה. בשעות הבוקר שלפני הטיסה השתתפה בהקרנת הבכורה של העונה השלישית של הסדרה "פלמח" (בערוץ טין ניק לצופי yes) בכיכובה, ומשם עברה לפרמיירה של הסרט "עולה לראש", שגם בו היא מככבת. נוסף לשני אלה, אפשר לראות אותה כעת גם בהצגה "את שאהבה נפשי" בתיאטרון הבימה, בסדרת הנוער הפופולרית "מקיף מילאנו" בכאן חינוכית ובסדרה הטרייה והמהוללת "ריקוד האש" שזמינה ב-vod של yes. עם כזה רצף של תפקידים, לא פלא שבפנאי פלוס בחרו אותה זה עתה לרשימת חמישים "היפים והנכונים". הטיסה, אגב, לא היתה בנסיבות מקצועיות לשם שינוי, אלא לחופשה אישית. אחרי שנה כזו מותר לה לנוח על זרי הדפנה.
בינשטוק שיחקה לפני שלוש שנים בסרט "פול גז", אבל הוא היה בפרופיל נמוך יחסית. "עולה לראש", לעומת זאת, היא קומדיה צבאית שאמורה ללכת בדרכן של "אפס ביחסי אנוש" ו"הלהקה האחרונה בלבנון" ולשבור קופות. המפיצים המקומיים, כולל אלה שלא מעורבים ישירות בהפצתה, העריכו שמדובר ב"להיט היסטרי". את הסרט ביים דניאל אדר, ומככבת בו החבורה הידועה כ"ערוץ הכיבוד", שפרצה ברשתות החברתיות והפכה לתופעה ויראלית, וכעת עוברת לראשונה למסך הגדול. השלושה - עומר ריבק, דור מוסקל ורותם קפלינסקי - מגלמים הרכב פופ שעושה את הטעות של ג'קו אייזנברג ומעז לומר משהו בפומבי נגד צה"ל. הדבר מחריב את הקריירה שלהם, וכדי להציל אותה הם נאלצים להתגייס לצבא ולהצטרף לפרויקט יחסי ציבור שלו - להקה צבאית שכל מטרתה היא לשווק את הצבא, ללטש את תדמיתו ולהגדיל את הפופולריות שלו בקרב הדור הצעיר.
את מפקדי הלהקה מגלמים רותם סלע וערן זרחוביץ', ובסרט מופיעים עוד שלל אושיות המזוהות עם קשת 12, בראשן עלמה זק, אבל גם לבינשטוק יש תפקיד מרכזי. היא מגלמת זמרת-חיילת-משפיענית רשת בשם אדל, עם שיער ורוד, פירסינג ומניירות האופייניות לכוכבות טיק-טוק, שמתייחסת לחיילים-זמרים החדשים כ"דינוזאורים" אף שהם מבוגרים ממנה בסך הכל בדור אחד, אבל נאלצת לשתף איתם פעולה.
סרטים מקומיים קודמים, למשל "הלהקה", עסקו בלהקות הצבאיות של פעם. "עולה לראש" עוסק בגלגול המודרני שלהם - "מדור הפקות", שמאכלס תחת המטרייה שלו את הלהקות הצבאיות, תיאטרון צה"ל וכיוצא בכך, ולאחרונה החל להציע מסלול מיוחד לכוכבות כמו נועה קירל. בניגוד לשאר כוכבי הסרט, שהשתחררו מהצבא לפני עשור או שני עשורים לפחות, בינשטוק צילמה אותו כשהיא עצמה משרתת במסגרת הזו, מה שלא מפריע לה לשגר כלפיה חיצים.
"כל מה שעשיתי בתור חיילת היה צריך לעבור אישור דובר צה"ל, וזה נכון גם לגבי הצילומים של הסרט הזה כמובן, אבל בוא נגיד שלא דיווחתי שזו סאטירה על להקה צבאית", היא אומרת בריאיון לוואלה! תרבות לקראת עלייתו לאקרנים. "אחרי שצפתה בסרט, המפקדת שלי כתבה לי 'אם זה היה יוצא כששתינו היינו בצבא, היינו מקבלות ריתוק של שנה'. כשצילמתי אותו ידעתי שהוא ייצא רק אחרי שאשתחרר, אז זו לא היתה בעיה".
"הסיטואציות שצוחקים עליהן בסרט הן סיטואציות שצחקתי עליהן גם במציאות", היא מוסיפה. "החיבור הזה בין מדור הפקות וצבא הגנה לישראל הוא קצת הזוי. יש את הסצינה שהמפקדת בגילומה של רותם סלע לוקחת את החיילים החדשים בטרקטורון ומראה להם את הבסיס - פה אסף גרניט מבשל ופה יש חדר מסז'ים, וזה באמת מזכיר את היחס שכוכבים מקבלים במדור הפקות. ברור שבאזרחות הם היו מקבלים יחס טוב יותר, ועדיין - קצת מצחיק שזה נקרא צבא".
סאטירה זה נחמד, אבל זה גם קל. מה הפתרון מבחינתך? מה הצבא צריך לעשות עם נועה קירל, איתך ועם אוסקר גלוך לצורך העניין?
"הפתרון שיש עכשיו הוא הפתרון כנראה, פשוט לא צריך להתכחש למה שקורה. עברנו טירונות כל כך מצחיקה וכל כך לא מלמדת צבאית, ואז בשירות הצבאי קראו לי לשמור על בסיס עם נשק ביד. הסיטואציה הזו כל כך הצחיקה אותי. גם אם הייתי צריכה, לא הייתי יודעת להשתמש בנשק. נתנו לי משימות שלא האמנתי שמישהו שם למעלה חושב שאני מי שצריכה לעשות אותן. זה היה מאוד מוזר לחשוב שאני מי שאמורה להגן על הבסיס בארבע בבוקר. אם מישהו היה מגיע ואומר שהוא צריך להיכנס, לא הייתי יודעת מה לעשות".
גיבורי הסרט עולים על המוקד בגלל כמה משפטים שאמרו. למרבה הצער, זה משהו שיכול לקרות בעולמנו כיום, בטח בישראל. את מפחדת שזה יקרה גם לך?
"הצבא זה טאבו שאסור לגעת בו. קח לדוגמה את מה שקרה למיה לנדסמן. אני לא מעורה בסיפור אז אני לא רוצה להיכנס אליו יותר מדי, אבל יוצאים כאן מפרופורציות בתגובות להתבטאויות. מיה אמרה משהו והוחרמה לתקופה ארוכה מאוד. זה איזון עדין: מצד אחד, את מנסה לשמור על אותנטיות ולא להיות פוליטקלי-קורקט כל הזמן, כי חלאס; מצד אחר, בסופו של דבר את רוצה שכולם יאהבו אותך, ואם תחרגי קצת מהנורמה, ולא משנה לאיזה כיוון, תמיד יהיו אנשים שלא יסכימו איתך".
יש מישהו שלא אוהב אותך?
"אני אדם שעובד בלהיות אהוב. לא במודע, זו ברירת המחדל שלי. יש לי נטייה להימנע מעימותים, וזה משהו שאני מנסה לעבוד עליו. אני נוטה להקטין דברים שמכעיסים אותי כדי לא ליצור בלגן. לא מזמן הלכתי לאיזה בדיקה רפואית. בטלפון אמרו לי שאני כן יכולה להיכנס, וכשהגעתי אמרו לי שאני לא יכולה. הנטייה הראשונית שלי היתה לענות 'הכל טוב, אסתדר', במקום לדבר עם מי שצריך ולכעוס. לפעמים צריך לעשות בלגן כדי שיראו אותך, ואני תמיד נמנעתי מזה. תמיד הייתי בגישה של 'לא, רק לא בלגן'. יש לי נטייה להקריב מעצמי כדי להישאר אהובה ובקונצנזוס".
איך את שומרת על עצמך באינסטגרם?
"יש את מה שאני מפיצה לכולם ויש את מה שאני מעלה למעגל של החברים הקרובים. בדרך כלל אני מופיעה שם ברגעי השפל, כשאני שונאת את עצמי לרגע או כשמישהו העליב אותי. אם משהו משם חלילה ייצא לעולם החיצון אני עלולה להישרף, כי זה בעיקר השחרות, או בכי היסטרי. מישהו קרוב אליי שאל אותי אם הוא אמור להיבהל כשאני מעלה דברים כאלה, והסברתי לו שאם באמת אהיה שבר כלי, הוא לא יראה את זה באינסטגרם".
בינשטוק מחלקת כיום את זמנה בין רמת אביב לרמת השרון, בה נולדה וגדלה, והיא מודעת לתוויות שיש לאנשים לגבי המקום הזה ואנשים שנולדו בו. "אני יודעת שמזהים אותו עם שטחיות, עם כסף ועם זה שהכל בא בקלות", היא אומרת. "צחקו עליי לא מזמן שאני מהססת לשנייה לפני שאני עונה מאיפה אני. תמיד יש בי קצת מבוכה, כי אני יודעת מה עובר לאנשים בראש. אני רוצה להאמין שאני לא כזו ואני באמת לא כזו, ועם זאת גם ברור לי שגם דבקו בי מאפיינים של רמת השרון, ועם הזמן למדתי לחבק אותם".
עד כמה את דומה לכוכבת הפופ-טיקטוק שאת מגלמת?
"אדל היא בעצם האלטר-אגו שלי. עמוק בפנים אני כוכבת פופ נרקיסיסטית שרק מחכה לכבוש את החלום. הרבה זמן רציתי לגלם דמות מוגזמת ששמה זין על העולם. הסרט הזה הוא התגשמות חלום של נאיה בת השמונה. נתנו לי גם לשיר, וזה החלק שהכי נהניתי בו. אני לא מספיק טובה להיות זמרת, אבל זה מה שאני עושה כשאני בבית מול המראה - שרה".
מה הדבר הכי סחי בך ומה הדבר הכי היפסטרי בך?
"זו שאלה מצוינת! הכי סחי זה שבא לי תיק של זאדיג, עכשיו. בא לי תיק באלפי שקלים. אני לא אקנה אותו, אבל בא לי. הכי היפסטרי: לפני כמה שבועות סיימתי הצגה בהבימה והלכתי כל הדרך ברגל עד רמת אביב, שמתי אוזניות ואפילו קניתי בירה. בעיני זה היפסטרי ללכת כל כך הרבה ברגל".
אני זוכר שקראתי בריאיון קודם איתך שאת אוהבת ללבוש אובר-סייז כמו בילי אייליש ועשיתי לייק בלב.
"זה נורא מחייב הדברים האלה. את אומרת משהו בריאיון ואז צריך לעמוד במה שאמרת. אחרי שקראתי את זה אמרתי לעצמי 'מה יקרה אם אבוא לאירוע ציבורי עם בגד צמוד? יחשבו שקודם לכן סתם ניסיתי לחקות דמות שרציתי להיות?' בסוף, בא לי לצאת כוסית כמו כולם. אהבתי את הלוק של אדל בסרט. הלוואי שהייתי כוכבת פופ שבאה עם בגדים משוגעים כאלה לפרמיירות, אבל זה קצת מוגזם בשבילי ללבוש אותם במציאות".
לשאול מה הדבר הכי מצחיק שקרה בזמן הצילומים זה מובן מאליו. אז אשאל מה היה הדבר הכי לא מצחיק.
"לענות את התשובה השטחית או העמוקה? השטחית: המאפרת הביאה לי עגיל ייחודי שאין להשיגו, ואיבדתי אותו פעמיים! אם תשאל אנשים מסביבי, מאוד מתאים לי לעשות דבר כזה, אבל אנשים שעובדים איתי לא יודעים שאני מאחרת כרונית ומאבדת כפייתית. בגלל שהצלחתי לאבד את העגיל גם בפעם השנייה, יש לזה השלכות, ואם תשים לב תראה שבסרט אני לובשת עגילים שונים. בפעם הראשונה זו היתה עוגמת נפש, בפעם השנייה לא האמנתי שזה קורה לי. כל הצוות חיפש את העגיל המזדיין הזה, ולא מצאנו. ניסיתי להבין מה אלוהים מנסה להגיד לי. אולי המסר היה 'שימי לב איפה את שמה את הדברים שלך, ילדה'"
"העמוק יותר - זו הפעם הראשונה שאני משחקת דמות קומית. לא למדתי משחק בצורה פורמלית, אז את הניסוי והתהיה אני עושה מול המצלמה. היו לי המון חששות, מה עוד שעבדתי בצד שחקניות כמו תום יער ועלמה זק. איך אני אמורה להצחיק ולגרום לזה להיראות כאילו שאני לא מנסה להצחיק? חששתי שאין לי מושג מה אני עושה, אבל בסופו של דבר אני יחסית מרוצה מהתוצאה".
בניגוד להרבה קומדיות ישראליות, ב"עולה לראש" אין גזענות, מיזוגניה או הומופוביה. זו סיבה לכך שרצית להשתתף בפרויקט?
"לא יצא לי לקבל תסריטים לדברים שנגדו ערכים שלי, אז הדילמה אם להשתתף במשהו כזה עוד לא עמדה בפני. אני מניחה שאם זה היה קורה, התשובה שלי היתה לא. לשאלתך - כן, הדברים האלה חשובים לי".
שתי הסבתות שלך שורדות שואה. היה מעניין אותך פעם לשחק בסרט שואה?
"אני חושבת שמעניין יותר לעשות סרט שעוסק בשורדות השואה. מעניין יותר לעסוק בהשלכות של השואה. לעשות סרט שמציג סיפור יומיומי של נפש טרגית. לא הרקע העלילתי יהיה הטרגדיה, אלא הנפש של הדמות הראשית וההתמודדות היומיומית שלה. נראה אותה הולכת כל יום לבית קפה עם המטען הזה. אלה הדברים שאני הכי אוהבת לצפות בהם".
הבחירה בשחקנית כ"יפה ונכונה", מה שזה לא אומר, היא בעיני המינימום שבמינימום ובכל מקרה רק הראשון מבין תארים רבים שבינשטוק לבטח עוד תקבל בחייה. אין ספק שעוד נראה אותה בהרבה להיטים מקומיים ואולי גם על המסכים הבינלאומיים. כל זאת בגלל הנוכחות שיש לה מול המצלמה, הקסם האישי והבלתי-אמצעי שהיא ניחנה בו במציאות, והתשוקה הגדולה שלה ליצירה. חלק גדול מהשיחה מוקדש לסקירת סרטים וסדרות בהם צפתה לאחרונה. מכל אלה, על אחת היא משתפכת במיוחד - המיני סדרה "תמונות מחיי נישואין".
"בסופו של דבר, זו סדרה על שתי דמויות בחדר, אבל וואו מה שאני עברתי איתן! אני עדיין חושבת על זה לפעמים", היא אומרת. "הסדרה מראה שהחיים כל כך מורכבים, שאפשר להשתגע. עברתי איתה חוויה חזקה מאוד. זה תפס אותי בתקופה מתאימה, כי גיליתי את עולם הזוגיות רק לאחרונה, ואני עדיין חוקרת אותו בעצמי ולומדת למה כולם כותבים על אהבה כל הזמן".
אני זוכר שהכותרת של הריאיון הראשון איתך אי פעם היתה "עד גיל 19 לא היה לי חבר".
"זה נכון, ואני אוהבת את הכותרת הזו. אני לא יודעת אם נאיה בת ה-15 היתה אוהבת אותה, אבל אני חושבת שהיא חשובה. כנערה, זה שלא היה לי חבר זה משהו שהעסיק אותי מאוד. זה בטח מעסיק גם נערה אחרות שאין להן בן זוג, אז אני חושבת שלקרוא משהו כזה יכול לנרמל את הסיטואציה הזו ולחזק אותן. בשלב מסוים בהתבגרות שלי, הלקיתי את עצמי שזה המצב. היום אני מאוד שלמה עם זה".
איך החיים כיפה וכנכונה?
"השתנו מן הקצה אל הקצה... וברצינות, בחיי שזה לא עשה לי יותר מדי. אני לא מבינה עד הסוף מה התואר הזה מסמל, אבל התרגשתי מההכרה - שכללו אותי בין חמישים אנשים שזו כביכול היתה השנה שלהם. הסתכלתי על שמות אחרים שבחרו בהם (באות נ' היה גם את נועה קולר, נועה קירל ואת נונו למשל) ואמרתי לעצמי 'וואו, לא ידעתי שרואים אותי ככה'. הנקודה הזו הזיזה בי משהו, אבל בעיקרון הייתי די אדישה".
את מאוד עסוקה?
"לא, יש לי בעיקר זמן פנוי. כרגע אני מנצלת אותו כדי להתלונן עליו. עוד לא למדתי להוציא ממנו את המיטב. אני תמיד מחכה שתגיע איזה הפקה חיצונית שתגיד לי מה לעשות עם הזמן שלי. בדיוק עכשיו קיבלתי 'לא' מאיזה פרויקט גדול שחשבתי שיתפוס לי את רוב הזמן. הייתי עצובה בעיקר בגלל ההבנה שעכשיו אצטרך לחשוב בעצמי איך למלא את הזמן. מה אני רוצה לעשות, אם אני רוצה לעשות".
ב"ריקוד האש" נגעת בחברה החרדית וב"עולה לראש" בצבא. זהו, כיסית את שני עמודי התווך של התרבות הישראלית. מה עוד נשאר?
"להיות חיילת חרדית. לתת לך את רשימת הדמויות שאני עוד רוצה לגלם? היא ארוכה מאוד. קודם כל, מכורה לסמים. אחר כך, אם אפשר, בחורה בדיכאון קליני, ואז עוד כל מיני דמויות טרגיות. כצופה אלה תמיד התכנים שאני הכי אוהבת לצפות בהם. תכנים מדכאים וטרגיים".
(צלם: אור דנון. שיער: עדן ירושלמי. איפור: נועה לוי. סטיילינג: בר פרידמן. חולצה - קלווין קליין לפקטורי 54. מכנס - The Attico לפקטורי 54. חולצה ומכנס בייקר - Alexander Wang לפקטורי 54. טוטלוק - ליוויס לפקטורי 54)