"מיום שהפסיד בהתמודדות הראשונה על ראשות הממשלה ב-1974, היה ברור לי, כי מנוי וגמור עם שמעון פרס, כי הוא וראשות הממשלה בישראל ראויים זה לזה ואין להפריד. הנחת היסוד 'המוצקה', שעליה ביסס חתרן בלתי-נלאה זה את אשליותיו הייתה, שבינו לבין ראשות הממשלה אין מחסום אלא יצחק רבין - שהרי שלטונו של המערך מובטח מאליו. די לו, איפוא, לסלק אותי מדרכו ולהישבע את שבועת האמונים כראש הממשלה, מעל לדוכן הרם של הכנסת".
הפסקה הבוטה והסרקסטית הזאת נכתבה על ידי יצחק רבין בכרך השני של ספרו "פנקס שירות" (עמוד 534, בפתיחת הפרק "סכסוכים בצמרת" שעוסק כמעט כולו בשנאה היוקדת של הכותב לשמעון פרס). דבריו של רבין, שנכתבו אחרי שפרס הפסיד את ראשות הממשלה בבחירות 1977 לבגין, פורסמו בכלי התקשורת בהבלטה ואף הוקראו במהדורת "מבט" של הערוץ הראשון. המסקנה מהדברים הייתה ברורה: שמעון פרס אינו כשיר לשמש כראש ממשלה. רבין המשיך ותקף את פרס: "הלהיטות הזאת לא ידעה גבול. הדחף הזה לא הכיר מגבלות. 'הכל מותר': הדלפות וחתירה מתמדת תחת מעמד ראש הממשלה וערעור מעמדה של הממשלה - לפי המשנה הבולשביסטית הנודעת: ככל שיהיה רע יותר, יהיה טוב יותר לאנשי פרס ומנהיגם".
המונח "חתרן בלתי נלאה", אותו הגה דב גולדשטיין, שכתב עם רבין את ספרו, יהפוך להיות מזוהה עם שמעון פרס עד יומו האחרון. המונח אפילו זכה לערך במילוג, המילון העברי המקוון. בערוב ימיו השתמש העיתונאי יוסי ורטר ב"הארץ" בכינוי כדי להחמיא לפרס, שלטענתו חתר בצורה כוחנית כל ימי חייו לא למען עצמו, אלא למען השלום. אלא שהשנאה של רבין לפרס לא נגמרה רק באותו ביטוי ישן. ביוטיוב ניתן למצוא את הריאיון שנתן רבין לאילנה דיין ביוני 1990, שם תקף בחריפות את "האיש שלא ידע לנצח", מנה את כשלונותיו הפוליטיים והתייחס אל מי שיהפוך להיות שר החוץ שלו כ"רפש". בשיחות פרטיות הוא כינה אותו "הנחש", ממש עד ימיו האחרונים.
גם השיר המפורסם "איך הפשפש עלה למעלה" שתרגם חיים חפר, הפך למזוהה עם פרס (חפר הודה בקולו שהפשפש בשיר הוא פרס רק בסרט שיצא לאחר מותו). השיר, שמספר על פשפש שנולד על גבו של עכבר, ומשם עבר לכלב, לחמור, לסוס והמשיך לעלות עד שהגיע להנהגת המדינה - ביטא את הסלידה הגדולה של אנשי הפלמ"ח הוותיקים לפרס. למעשה, במשך עשרות שנים הוא היה אחד האנשים השנואים במדינת ישראל, מימין וגם משמאל. הדוקו החדש של נטפליקס, "לעולם אל תפסיק לחלום: חייו ומורשתו של שמעון פרס" לא רק שמתעלם לחלוטין מהצד הבולט הזה בביוגרפיה של פרס, אלא שהוא בוחר לעוות את המציאות עד כדי הצגת פרופגנדה ברמה צפון-קוריאנית של ממש.
הסרט הופק על ידי סרטי מוריה, אגף הקולנוע של מרכז שמעון ויזנטל, שמפיצים מאז שנות השמונים סרטים דוקומנטריים טובים יותר ופחות על מלחמת העולם השנייה לצד סרטים על אישים יהודים. הבמאי ריצ'ארד טראנק, שזכה בעבר באוסקר על סרטו הדוקומנטרי "הדרך הארוכה הביתה" על הפליטים היהודים אחרי השואה, התחיל לאסוף חומרים לקראת סרט על דוד בן גוריון. במקביל, הגיעה הפניה מאנשיו של שמעון פרס להפיק סרט על חייו של הנשיא התשיעי של מדינת ישראל. הצילומים החלו ב-2016, כשבמהלכם הלך פרס לעולמו.
התוצאה דומה ללא מעט סרטים שמספרים היסטוריה במעמד צד אחד - הדוגמה הראשונה שקופצת לראש היא דווקא "רוקטמן" על סיפור חייו של אלטון ג'ון, שהופק בשיתוף הזמר עצמו. "אנחנו מספרים גרסה חלומית יותר של האמת", סיפר אז ג'ון. אלא שיש הבדל בין מחזמר עלילתי לבין סרט דוקו, ממנו יש באופן טבעי ציפיות לספר את הסיפור המלא והאמיתי. הגרסה של שמעון פרס שעולה מהסרט של נטפליקס היא של אדם חסר מגרעות, איש שלום ועבודה קשה שמעולם לא עשה טעות או נכשל בדבר. איש שחלם בגדול, ולא התבייש לנסות להגשים את חלומותיו. ייתכן כי מדובר בסרט הדוקו המעוות ביותר שראיתי בחיי.
את מה ששמעון פרס עשה למען מדינת ישראל אי אפשר לקחת ממנו, וזה לא מעט. מדובר באחד מהאנשים המשפיעים ביותר - לטוב ולרע - על בניין הארץ. אלא שלצד החתירה שלו לשלום וקידמה רשומים על שמו לא מעט "הישגים" יותר שנויים במחלוקת: החל מחלקו בפרשת אלטלנה ועסק הביש, דרך הקמת מפעל ההתנחלויות ועד הטבח במחנה הפליטים של האו"ם בכפר קאנא. הסרט מציין כמובן את זכייתו ההיסטורית של שמעון פרס בפרס נובל על חלקו בהסכמי אוסלו, אך מתעלם מכך שבשנת 2002, מכון נובל הנורווגי דן בפעם הראשונה אי פעם בשאלה האם למשוך מחתן נובל את הפרס. הימים היו ימי מבצע "חומת מגן", ושניים מחברי הוועדה תקפו בחריפות את פרס - שר החוץ באותו הזמן - וטענו כי זו הייתה טעות לתת את הפרס לאדם שמעורב בהפרת זכויות אדם. לבסוף הוחלט כי אין לוועדה את הסמכות למשוך בחזרה פרס נובל שכבר ניתן.
הסרט של נטפליקס מתחיל עם סוף הסיפור. ג'ורג' קלוני, שאחראי לקריינות לאורך הסרט (לפי הדיווחים, הוא נרתם לפרויקט בהתנדבות), מתאר את הלוויתו של שמעון פרס בהר הרצל כ"אירוע שלא דומה לאף אירוע אחר מאז הקמת המדינה היהודית ב-1948". התיאור המוגזם הזה צורם בעיקר כי במהלך הסרט עצמו ניתן לראות את הלוויתו של יצחק רבין, שלכל הפחות הייתה "אירוע דומה", אם לא גדול יותר. להלוויתו של רבין הגיעו נציגים מ-78 מדינות, בעוד שלהלוויתו של פרס הגיעו מ-71 מדינות, אם באמת רוצים להיכנס למשחק של "למי היה יותר גדול" בעניין שכזה. בהירה ברדוגו, מי שהייתה היועצת המיתולוגית של שמעון פרס, סיפרה כיצד שאל פרס בהלוויתו של רבין "גם לי תהיה לוויה כזאת?", דבר שמעיד על אופיו של פרס פי אלף יותר מכל סרט.
קורות חייו המוקדמים של פרס, שנולד כשמעון פרסקי בעיירה וישנבה שבפולין (כיום בבלארוס), הם החלק המעניין ביותר בסרט. צילומי הארכיון, כמו הצילומים החיים בעיירה כיום, הם היחידים שמחדשים משהו, לפחות ויזואלית, לדמותו המוכרת של פרס. פרס מתאר בקולו את הקשר המיוחד שהיה לו עם סבו, ראש הקהילה היהודית בעיירה, שנספה בשואה. אלא שהסיפורים על ראשית חייו של פרס, אלה שעיצבו בו את הרוח הציונית, מתוארים בחופזה. כך למשל התגייסותו של אביו לצבא הבריטי, נפילתו בשבי הנאצי ואובדן הקשר עמו - מוזכרים בצורה טכנית, על הדרך. לא ככה מספרים סיפור.
הסרט מציג את הקשר המיוחד של פרס עם בן גוריון, אך מתעלם לחלוטין מהבוז שמשך אליו פרס משאר בכירי דור המייסדים של המדינה. את דעתו של רבין עליו (עד יום מותו) כבר הצגנו בראשית המאמר, אבל גם פנחס לבון כינה אותו "אויבי בנפש", גולדה מאיר סירבה לקחת חלק בממשלה אלא אם פרס יורחק מכל תפקיד ביטחוני, בעוד ראש הממשלה השני משה שרת התייחס אליו כ"חבלן" וכתב עליו ביומנו: "אני שולל אותו תכלית השלילה, ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר. אקרע קריעה על המדינה אם אראנו יושב על כיסאו של שר בישראל".
בכל הנוגע להישגים החיוביים של פרס, הסרט יורד לרזולוציות מיקרוסקופיות כמעט, אך במקביל הוא מתעלם מהכשלונות המהדהדים של פרס לאורך השנים, כמו גם רגעים פחות נעימים מעברו. השנים באופוזיציה עם מפלגת רפ"י לא מוזכרים כלל, כך גם השמועות (הלא נכונות) על אמו הערבייה או התחקיר על כך שניסה לטייח את מותו של חייל צה"ל, שנהרג מפליטת כדור מנשקו של בנו. תיאור הפסד הבחירות הדרמטי ב-1996 לבנימין נתניהו מתואר כתוצאה מהפיגועים הרבים בערי ישראל בתקופה שקדמה לבחירות, אך הסרט מתעלם לחלוטין ממבצע "ענבי זעם", בו התרחש האסון ההומניטרי שבו נהרגו עשרות פליטים לבנונים, ביניהם ילדים. תגובתו המתריסה של פרס לאירועים הייתה: "אנחנו מאוד מצטערים, אבל לא מתנצלים", דבר שהוביל לקרע בינו לבין אזרחי ישראל הערבים, שלא מן הנמנע שעלה לו בבחירות.
גם התיאור ההירואי בסרט של פרס כאיש המפתח שמאחורי מבצע אנטבה, הוא למצער שכתוב היסטורי שנועד להקטין את חלקו של רבין במבצע. בספרו מספר רבין על ישיבות הממשלה הסוערות בעניין חילוץ החטופים מאנטבה, ו"שתיקתו המרשימה של שמעון פרס" בעניין הפעילות הצבאית. זה אולי התיאור הכי נבזי של פרס אי פעם, כפוליטיקאי לעומתי שכל רצונו להתעמת, גם על חשבון חיי אדם, בלי שום כישורים מעשיים של ממש. הבחירה של רבין לשבח את התגייסותו של יו"ר האופוזיציה מנחם בגין לתמיכה בפעולה הצבאית באנטבה היא סיבוב סכין אכזרי של ממש: "התנהגותו הממלכתית של בגין נפלה על ראשו של פרס כמקלחת צוננים וניטרלה את הדמגוגיה שלו".
גם אם לא מקבלים את הדברים של רבין כלשונם, קשה להבין את ההתלהבות בסרט (שמובאת בקולו של פרס עצמו) מהאומץ הביטחוני שהפגין פרס כלפי מבצעים נועזים מחוץ לגבולות המדינה, בטח לנוכח כך שבסרט לא מוזכרת העובדה שהיה מהמתנגדים הגדולים ביותר לתקיפת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981. "פרס טען אז שבגין מוליך אותנו לשואה", סיפר לימים אהוד ברק.
הסרט מציג כצפוי את פרס כאדריכל הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן. פרס מוצג כאיש שלום טוטאלי, לצדו של רבין, הגנרל המחוספס שמתקשה להביע אמון בשותפיו למשא ומתן. לזכותם של יוצרי הסרט, זה גם היה הנראטיב שהוצג בזמן אמת לאזרחי ישראל. הסרט גם זורם עם האגדה על התקופה שלפני רצח רבין, בה הפכו שני היריבים המרים לחברי נפש. נהוג לכנות את התקופה הזאת "ירח הדבש של רבין ופרס". כמו הרבה סיפורים שפורסמו בתקשורת הישראלית, גם האגדה הזאת כנראה לא מדויקת, בלשון המעטה.
דניס רוס, שהיה חלק מהצוות האמריקני בשיחות השלום בין ישראל לירדן, סיפר על הרגעים המביכים שבהם גילו האמריקנים כי רבין לא מעדכן את שר החוץ שלו בהתקדמות השיחות עם המלך חוסיין. "רבין התייחס לפרס יותר בתור יריב מאשר בתור שותף", כתב רוס בספרו. בסרטו של אריק הניג "רבין ופרס - הכל אישי", נחשף כי בערב העצרת שבה נרצח, אמר רבין לשר בנימין בן אליעזר: "שמעון פרס ירדוף אותי עד יומי האחרון". ההצגה בסרט של נטפליקס של רבין כ"אחיו הבכור" של פרס היא לא יותר מאחיזת עיניים.
בספרו "סיפורה של הפוליטיקה הישראלית", מספר עמית סגל כי סבו נהג לומר שהיסטוריונים בעוד אלף שנה יחשבו ששמעון פרס זה לא שם של אדם, אלא תואר אבירות שעבר בירושה. סגל כופר בטענה כי פרס הוא הגיבור הטרגי של הפוליטיקה המקומית: "במדינת ישראל יש שמונה סמלי שלטון… פרס שימש בשבעה משמונת התפקידים, יותר מכל ישראלי אחר. אם זה לוזר, מה זה ווינר?". אלא שהסיבה שהלוזריות נדבקה לדמותו של פרס לא קשורה רק להפסדיו הרבים (שלוש פעמים הפסיד את המרוץ לראשות מפלגת העבודה, חמש פעמים לא הצליח להקים ממשלה בבחירות כלליות, ובעיקר ההפסד המביך בקרב על הנשיאות למשה קצב) אלא לדרך שבה הפסיד. האיש שהפך ל"ראש ממשלת הסקרים" הצליח לשמוט פעם אחר פעם יתרונות אדירים בדעת הקהל כדי להגיע עם הלשון בחוץ אל קו הסיום. את הביטוי "אני לוזר", יש לזכור, הוא טבע בלי כוונה, ובאורח אירוני, בעצמו.
בהתעלמות מכל הצדדים השליליים מהעבר הפורה של שמעון פרס, והימנעות מחיטוט בשלדים הרבים שנמצאים אצלו בארון, הסרט הופך ללא רלוונטי כמסמך היסטורי. מעטים הסרטים הדוקומנטריים שמספרים על נושא הסרט פחות מאשר עמוד הוויקיפדיה שלו. מי שבכל זאת רוצה ללמוד קצת על דמותו המורכבת והמרתקת של פרס, מוזמן לחזור לביוגרפיה של מיכאל בר-זוהר (אחד מהמרואיינים המעניינים היחידים בסרט של נטפליקס) "כעוף החול", שמציגה את המטמורפוזה שעברה דמותו של פרס במהלך השנים. לצדו של בר-זוהר מופיעים בסרט לא מעט "כוכבים" נוצצים כמו הנשיאים לשעבר ג'ורג' וו בוש, ביל קלינטון וברק אובמה - ואפילו ברברה סטרייסנד - אבל תרומתם לפיצוח "חידת פרס" מינימלית, אם בכלל.
התצוגה השטחית של נטפליקס פוגעת בראש ובראשונה באישיותו מלאת הרבדים של פרס, שהפך מנץ בטחוני ליונה מדינית ולבסוף למין סבא אהוב. אדם שהיה שנוא על ידי חלקים רבים במדינה, עד שהפך לדמות בקונצנזוס שאיחדה בערוב ימיה ימין ושמאל למען המדינה. לא מן הנמנע שזו היצירה הכי מביכה שמציגה כרגע בנטפליקס, ובתוך הפלטפורמה המפוקפקת הזאת זה אומר לא מעט.
בקטנה
הסרט הושלם והוקרן לראשונה באירוע בוושינגטון בשנת 2018, דבר שמסביר את הכיתוב "ראש ממשלת ישראל" מתחת לדמותו של בנימין נתניהו, שמתראיין לסרט. בנטפליקס, שמפיצים את הסרט לראשונה לקהל הרחב, יכלו לשנות את הכיתוב ל"ראש ממשלת ישראל לשעבר", אבל מדובר בטעות זניחה למדי. מה שפחות זניח הוא הטענות להטרדות מיניות שעלו בשנה האחרונה כנגד פרס. חברת הכנסת לשעבר קולט אביטל סיפרה לעיתון "הארץ" באוקטובר האחרון כיצד פרס הטריד אותה מינית בשתי הזדמנויות שונות. העיתונאית רינה מצליח הביאה עדות נוספת של פקידה בכירה שטוענת שהותקפה מינית על ידי פרס. העיתונאית חנה קים חשפה כי קיבלה פנייה מנשים נוספות שטוענות כי חוו הטרדות מיניות "קשות וסדרתיות" מצדו של פרס. העיתונאי גדעון לוי סיפר כי "היו נשים שלא הסכימו להישאר עם פרס לבד בחדר". הסרט כאמור הושלם עוד לפני פרסום הטענות, אך הבחירה של נטפליקס להפיץ אותו פחות משנה לאחר שיצאו לאור ללא שום התייחסות אליהן, היא במינימום משונה. לעומת הרבה מהקרבות הקודמים שלו, שמעון פרס נחל ניצחון חרוץ על "תרבות הביטול". למי קראתם לוזר?