עולם הקולנוע הישראלי מסיים כעת לשבת שבעה על אחד מעמודי התווך שלו - אורי קליין. הבשורה המרה על מותו נחתה ביום שישי שעבר, בעיצומו של פסטיבל ירושלים, וקשה לדמיין תזמון פואטי מזה. רבים מאוהביו היו באותה עת במקום אחד, במסדרון הצר של הסינמטק הירושלמי, וכך הם היו יכולים לבכות עליו יחדיו. הפסטיבל הגיב במהירות וליווה את ההקרנות שנותרו בשקופית לזכרו. הקהל, מצידו, הגיב לה במחיאות כפיים. אין כמעט שוחר סרטים במדינה שלא הכיר והוקיר את המבקר המיתולוגי.
המוות הזה הוא גם סופו של עידן. קליין הרכיב יחד עם מאיר שניצר את צמד הנפילים האגדי שהיה ידוע כ"שניצקליין", ושניהם כבר לא פעילים. שניצר בחר להפסיק לפרסם ביקורות קולנוע. קליין דווקא המשיך לכתוב עד הרגע האחרון, אבל המוות גדע את יצירתו.
בכך תם עידן האוטוריטות. לקליין היתה חשיבות עצומה בשוק המקומי. לביקורות השוטפות שלו היתה השפעה גדולה על הסרטים שהקהל בחר לראות באולמות הקולנוע, בסינמטקים ובפסטיבלים; למדורו "סרטים בטלוויזיה", אחד המדורים הוותיקים ביותר בתקשורת הישראלית, היתה השפעה גדולה לא פחות על מה שחובבי המסך הגדול ראו במסך הקטן. במאים, מפיקים, מפיצים ואנשי יחסי ציבור היו מחכים בהתרגשות או בחרדה למוצא פיו לגבי היצירות שלהם. אף מבקר מקומי לא היה אוטוריטה כמוהו, ולא רק בתחום הקולנוע.
לפני שבע שנים, אורי קליין עמד במרכזו של פסטיבל ירושלים בנסיבות משמחות יותר - הוא קיבל פרס מפעל חיים מטעם הפסטיבל. בהזדמנות זו, ניסיתי להסביר איך הפך לאגדה בחייו. המעמד של קליין, כתבתי אז וזה נכון גם עכשיו, נבנה הודות לכמה גורמים. קודם כל, כמובן, האיכות הטהורה של כתיבתו, שהיתה רהוטה, מושחזת, נהירה ומהנה גם בלי קשר לידע העצום שלו באמנות הקולנוע ולהבנתו אותה.
אך היו גם שתי סיבות חשובות יותר. הראשונה - ההגינות שלו. אנשים כל כך התעצבנו מביקורות קטלניות של קליין, כי הם ידעו שפיו ולבו שווים. הוא לא היה מחובר לאף קליקה, ולא היו לו פעילויות חוץ-עיתונאיות שעלולות היו להטות את שיקול דעתו וגם לא דעות קדומות כלשהן. יש מבקרים שאפשר להאשים אותם בכל מיני אינטרסים או קיבעונות. במקרה שלו, בין אם כתב לחיוב או לשלילה, לא נותר אלא להשלים עם כך שזו דעתו.
דבר שני וחריג עוד יותר: גם אחרי כל השנים הללו, גם אחרי כל מה שעבר על עולם העיתונות במהלכן וגם אחרי כל החצץ שעולם הקולנוע המודרני האכיל אותו, קליין לא איבד את התשוקה - לא את התשוקה לכתיבה ולא את התשוקה למסך הגדול. עד נשימתו האחרונה, ראייתו היתה חדה וכתיבתו רעננה כשל עכבר סינמטקים שזה עתה יצא לחרוש את האולמות בחופש הגדול.
אולי ההמחשה הכי טובה למשמעות שהיתה לקליין היא כמות ההספדים שנכתבו עליו במהלך השבוע הזה, ומידת הרגש וההערכה שהיתה בהם. את ההספדים כתבו אנשים שעבדו עם קליין במערכת "הארץ" וגם מתחרים ישירים שלו, עד כמה שאפשר לדבר על "תחרות" בתחום נישתי כמו ביקורת קולנוע. כתבו אותם צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, אנשים שהיו קרובים אליו וכאלה שמעולם לא פגשו אותו אישית.
צברתי עם קליין אלפי שעות איכות - בהקרנות לתקשורת, בפסטיבלים, בנסיעות עבודה וכיוצא בכך, אבל בכל ההזדמנויות הללו, מעולם לא אכלתי איתו ארוחת ערב ולא שתיתי איתו קפה. קליין, שגם כעת אני לא מעז לכנות "אורי", מעולם לא השחית את זמנו על דברים כאלה. הוא מעולם לא "בילה". היו לו דברים חשובים יותר לעשות.
קליין מת מוקדם מדי, אבל לפחות תמיד ידע היטב כיצד לנצל את הזמן שהיה לו. גם במערכה האחרונה של חייו היה בתנופה יצירתית. בשבועות האחרונים, למשל, נפגש עם מנהלי סינמטק תל אביב כדי לאצור תוכנית מיוחדת של כמה מהסרטים האהובים עליו, ולמרבה הצער היא כבר תצא לדרך בלעדיו. לא מזמן גם דיברתי איתו על רעיון אחר: פרסום ספר שיכנס את מיטב כתביו, וגם את זה הוא כבר לא יראה בחייו. מה יהיה בספר כזה? לא חסר ממה לבחור. הטקסטים שלו כה בלתי נשכחים, שאפשר לשלוף מן השרוול דוגמאות מוצלחות בלי צורך לסייר בארכיון. המאמרים פרי עטו על "רשימת שינדלר", על "אחד משלנו" ועל המפגש שלו עם פרנסואה טריפו, לדוגמה, הם מן המדהימים שקראתי אי פעם, ולא רק בתחום הקולנוע. בכל פעם שהייתי צריך לדון בסרט כלשהו, תמיד בדקתי מה כתב עליו, וכך אמשיך לעשות. אורי קליין כבר לא איתנו, אבל המורשת שלו פה לנצח - גדולה מהחיים, גדולה כמוהו, גדולה כמו הסרטים שאהב.