כל איש וכל אישה רק שחקנים הם. כולם כניסות ויציאות להם, וכל אדם על פי תורו מופיע בתפקידים שונים. נעמי אהרוני גל משחקת כרגע את "נונו" אבל התפקיד שלה גדול מזה. היא מגשימה את עצמה, אבל לא רק. היא לא משחקת משחק, היא מתחילה משהו חדש. אמיתי. סלע כבד של התגלות נוחת על ראשו של הצופה הממוצע בהופעה של נונו בבארבי. אפיפני קוראים לזה בלעז. היא עוד לא בשיא שלה. עוד לא קרובה אליו. זה מדהים שהיא הגיעה עד לכאן. קסם. נס גלוי. ועדיין, לא קרובה לשיא שלה. יש לה עוד כל כך הרבה עבודה לעשות עד שתצליח לדגדג את קצה הפוטנציאל שלה. זאת הייתה אחת ההופעות הכי כיפיות שראיתי במועדון של שאול ביפו, וראיתי - אבל אין לי ספק - בדברי הימים של נונו, זה יהיה רק פסיק.
"סטטוס", אלבום הבכורה הטרי של נונו, נעצר אחרי 30 דקות בלבד. גם אם מוסיפים לו את להיט הטיקטוק הענק "Cute Boy", אפשר לטעות ולחשוב שלנונו אין מספיק חומר מקורי כדי לפתוח קופות. עשרה שירים מקוריים (בנוסף לקאברים). כולה חצי שעה של מוזיקה. זו טעות. לא טעות מתמטית אלא אמנותית. מופע הוא לא סך כל שיריו. נונו לא רק מבצעת את כל השירים שלה, היא מעלה שואו שלם שכולל את השירים והצלילים, אבל מוסיפה להם תיאטרון אנושי שלם. היא הבמאית, הכוכבת הראשית, המלהקת וגם המאסטר אוף פאפטס. הקהל אוכל מכף ידה, ואילו יכול היה מצטרף אליה אל הבמה ושר את כל המילים. לא מן הנמנע שהיא הייתה נהנית מזה.
שמונה מוזיקאים עמדו על הבמה עם פתיחת הערב, עוד לפני שנונו הצטרפה אליהם. הביטים האלקטרוניים של עיליי אשדות הומרו בכלי נגינה קלאסיים. גיטרה, בס, תופים, קלידים, חטיבת כלי נשיפה ושתי זמרות ליווי חינניות. אליהם נוספו שלוש רקדניות. זו הייתה הצהרת כוונות. "מה טומן לי הגורל אני מפענחת, הלוואי אתה תראה איך שאני מוצלחת", שרה נונו עם פתיחת המופע. בערב גדוש בהומור זו הייתה השורה הכי מצחיקה. איך אפשר לא לראות כמה שהיא מוצלחת?
אפשר היה להתבלבל ב"בנים", הסינגל הראשון שלה. לא ברור איפה נגמרת הזמרת ואיפה מתחילה הדמות. היו שם את כל המרכיבים של וואן היט וונדר. זו הייתה יציאה מוצלחת. מאוד. אבל קשה היה לזהות שם את הכישרון ההיסטרי שיפרוץ בהמשך. שנה אחרי היא כבר מחממת את מארון 5 בפארק הירקון, מפוצצת הופעות סולד אאוט בבארבי, והופכת לטרנדית אפילו בגני ילדים. למעשה, אני לא זוכר מתי ראיתי כל כך הרבה ילדים בבארבי. ילדים קטנים, כאלה שאמורים היו כבר לישון בשעה שההופעה התחילה. הם ידעו את כל המילים.
הכל בנונו מוגזם. זה חלק מהדמות. לארי דיוויד הסביר פעם שהדמות שלו ב"תרגיע" אמנם נקראת לארי דיוויד, אבל היא מציגה את הצד המוגזם שלו. זה שהוא אולי היה רוצה להיות, אבל העולם לא מרשה לו. נונו היא הגרסה הזאת של נעמי. הילדה שהתמודדה עם שילוב אירוני והרסני של פחד קהל משתק וכישרון מוזיקלי מלידה. נונו היא כלי מוזיקלי. אינסטרומנט נפשי. נעמי יודעת לשיר, נונו יודעת להופיע. השילוב של שתיהן באותו גוף צנום יוצר מפלצת כריזמטית סוחפת. כשאמנים ותיקים ומנוסים ממנה כמו רוני דואני והזמר אדם מצטרפים אליה לבמה, קולטים איזו נוכחות בימתית מרשימה יש לה. כמה זה טבעי לה לעמוד שם איתם. כמה זה לא מובן מאליו.
ויש כמה רגעים שהיא הייתה פשוט נעמי. כך למשל כשהיא מבצעת קאבר מתוק ל"היא התיישבה ליד פסנתר" של דני סנדרסון הגדול. לפתע היא לא "עושה לייק עצמי" אלא עושה כבוד ומחווה. מוקדם עוד להגיד שנונו היא הגלגול הנוכחי של סנדרסון, וגם מיותר. היא לא. במהלך ההיסטוריה נאלצו לא מעט אמנים צעירים להתמודד עם ההשוואה הזאת - אף אחד לא עמד בהבטחה. מי יכול בעצם? נעמי/נונו לא מנסה להיות משהו שהיא לא. היא שואבת השראה מכמה עולמות, ויוצרת משהו חדש, אישי ומתעתע. היא אסופה של סגנונות, אבל גם משהו מקורי לגמרי, בטח יחסית לכוכבי הקופי-פייסט העכשוויים בארץ הקודש.
האלבום "סטטוס" הוא קפסולת זמן. לא מן הנמנע שעוד 30 שנה נבין אותו יותר טוב מהיום. הוא נותן קול אותנטי לדור שלם. הוא לא צוחק עליו, אלא צוחק (ובוכה) איתו. האמת היא שהשיר "קוביד 19" מרגיש כבר ב-2022 כמו שיר היסטורי. כמעט כל שורה ב"ליבינג דה דרים" מרגישה כמו נכס צאן ברזל שאמורה להיות חקוקה בהר הרצל. כן, זה פופ, לא סונטות של שייקספיר ולא פואמות של אלתרמן. וזה כיף, זה מקפיץ וזה מצחיק. מי אמר שמוזיקה חייבת להיות יותר מזה?
יחסית למישהי שהקליטה כל כך מעט מוזיקה, המופע נמשך יותר זמן מהופעות של אמנים ותיקים עם רפרטואר עשיר יותר. זה קשור לקטעי הקישור ההומוריסטיים, שנראים כאילו נלקחו מתוך הארסנל הקלאסי של להקת הנח"ל או כוורת. לא הכל עבד, כמו "טקס השקת האלבום" המוזר שנמשך הרבה יותר מדי זמן בלי פואנטה של ממש. מאידך, הופעת האורח של אלונה סער כילדת בת-מצווה היה מצחיק ונוגע - וגם הדואט של נונו איתה ב"יש וייב שאין וייב" הפך במפתיע לאחד מרגעי השיא של הערב.
אלא שהטור-דה-פורס של ההופעה היה הרגע שבו נונו נתנה לנו להציץ לעתיד שלה. זה קרה כשהיא עלתה לבדה להדרן, רגע לפני שתעשה את "ילד חמדמד" ו"חיה את החלום" הענקיים שלה. היא התחילה לנגן שיר הומוריסטי לכאורה על הפסנתר, וסיפרה כיצד היא מתקשרת לאמא שלה כדי לשאול אותה איך כותבים מילה מסוימת. לפתע, זו לא הייתה נונו אלא נעמי. זה היה שיר מצחיק, אבל גם אמיתי לגמרי. היא שרה כל כך יפה. בלי אוטו-טיון, בלי גימיקים. בריאיונות סיפרה אהרוני גל על ההתמודדות עם דיסלקציה. מול קהל המעריצים שלה היא סיפרה על זה בלי מילים קליניות, אלא פשוט על החרדה הזאת שמילה פשוטה יכולה לעורר בה. היא הייתה שקופה, נגישה. זה היה שיר קטן, אבל כזה שגם הראה איזה עתיד ענק יש לה. עוד לא ראינו כלום.
זה המומנט לפתוח נושא עמוק: לעתים רחוקות יוצא לחובב מוזיקה לחזות במופע שהוא בו זמנית שואו מצוין וגם רמז מטרים לקריירה גדולה יותר. זה תלוי רק בה. תוך כדי שנונו קופצת על הבמה בילדותיות מופרעת (בקטע טוב), והקהל המגוון שלה מצטרף אליה בלי מחשבה עמוקה - אלא רק מחדוות המוזיקה והשטות - אתה מבין שיש פה פוטנציאל גדול יותר.
הכתיבה שלה נעה בין מחוזות הנונסנס ועד לאינטרוספקציה בוגרת, קודרת כמעט. יש שם רגעים של עצב אנושי טהור, וגם חוסר מודעות. מהסוג שקל להזדהות איתו, כי הוא אמיתי. לעתים נראה כאילו היא לא מוצאת את עצמה בתוך הגוף של עצמה. כולנו ככה לפעמים. החיוך הרחב שמתחבא מתחת לאודם הבוהק מסתיר את זה. האאוטפיט הסקסי מטשטש את זה. הקול המפתיע לטובה בלייב גורם לזה להישמע מתוק. אבל הוא שם, הדבר הזה שכולנו נמשכים אליו. אנושיות. זה לא משחק. נונו היא אמנם רק אלטר-אגו, אבל היא הדבר האמיתי, והיא פה. פה לא? פה לא? פה? פה.