אם מחפשים את השם המפורש "הילה גולדנברג" במנוע החיפוש של גוגל עולים כמה אייטמים מכלי תקשורת כלכליים על אשת עסקים מצליחה, מנכ"לית של איזו שלוחה מקומית של אימפריה תאגידית. חיפוש מדויק יותר, של המונח "הילה גולדנברג מייקל", יעלה תוצאות אחרות לגמרי. בין השאר עשרות ביקורות תיאטרון וטלוויזיה על הסקאלה שבין המפרגנות מאוד למשתפכות עד בלי די, להצגה ולסדרת הטלוויזיה "מייקל", בה כיכבה הילה גולדנברג אחרת, שחקנית ויוצרת, בתפקיד האגדי של רבקה ברוש. אבל אין אף כתבה על השחקנית עצמה. אף ריאיון. אפילו לא עמוד ויקיפדיה.
הפער בין ההצלחה של הפרנצ'ייז התרבותי של "מייקל", הצגת קאלט שעלתה על הבמות מעל ל-1,000 פעמים ובהמשך עובדה לסדרה מאוד מצליחה ב-yes, לבין הנוכחות הצנועה של הילה גולדנברג ברשת אינו מקרי. זו האישה. צנועה, שקטה, שמעדיפה שהעבודה שלה תיתן את הטון. כשהגיעה לצילומי הסדרה "מי שמע על חווה ונאווה", ההפקה הציבה לוח עם כל שמות השחקנים שלוהקו לסדרה ותמונה שלהם. גולדנברג הופתעה לראות שמתחת לשמה לא מופיעה תמונה שלה, אלא של אותה אשת עסקים מצליחה.
"זה היה נורא מצחיק", מספרת גולדנברג לוואלה! תרבות, "הייתה בתמונה מישהי עם שיער חום ועיניים חומות כמו שלי, אבל זאת לא הייתה אני. הם הוציאו איזו תמונה של מישהי מגוגל. אותה תלו ולא אותי, כי לא מצאו אותי. אולי היא מוצלחת יותר ממני, לך תדע". כמו כל האנקדוטות הקטנות האלה שגולדנברג חולקת איתי במהלך שיחותינו, גם זאת מתובלת בשפע של הומור עצמי, וחרטה מיידית. "סתם סתם, שלא יישמע כאילו זה הפריע לי", היא מבקשת לתקן.
גולדנברג, 42, נולדה בדרום נתניה של שנות השמונים. היא למדה תיאטרון בבית הספר "הבוסתן", ממנו יצאו בוגרים מוכרים כמו אלי פיניש, מיטל דוהן, מגי אזרזר ועוד. כשהייתה בת 16 הצטרפה למחנה הקיץ של מתא"ן (מפעל תרבות ואמנות לנוער), שמטרתו לאתר ולטפח בני נוער כישרוניים. היא הייתה חלק מקבוצת התיאטרון, שם הכירה תלמיד למשחק מקרית אתא בשם אבי דנגור. הפגישה הזאת, בהרבה מובנים, עיצבה את חייה.
"אני התאהבתי בו בקטע אחר" מספרת גולדנברג על המפגש, "נהיינו חברים הכי הכי. הייתי נוסעת אליו באוטובוסים מנתניה לקרית אתא, הייתי ישנה אצלו באותה מיטה - ואני ממש התאהבתי בו. הוא הבנאדם שהכי אהבתי בעולם. הבנאדם שהכי הצחיק אותי בעולם. ניסיתי להבין למה לא קורה בינינו משהו. זאת אומרת, אנחנו מתחבקים במיטה, אני מתלבשת לידו, אנחנו כל היום ביחד, בלתי נפרדים, מדברים מלא בטלפון, כותבים אחד לשניה מכתבים, אז למה משהו לא קורה?"
זה ממש כמו השיר של תמיר בר בארץ נהדרת, לא ידעת מה זה גייז אז?
"זאת כן הייתה אחת מהאופציות שעברו לי בראש, אבל אני כל כך אהבתי אותו אז זה באמת לא עניין אותי. כשאת מאוהבת במישהי את לא חושבת מה הנטייה המינית שלו. אני זוכרת שישבתי בסלון של ההורים שלו, שרציתי שיהפכו להיות המשפחה שלי, ואמרתי לו: 'אני רוצה לחלוק איתך משהו, אני לא מבינה למה לא קורה בינינו משהו'. ואז הוא אמר לי: 'אני אוהב בנים'. ואז הבנתי הכל".
הוא היה אז בארון?
"כן, ההורים שלו עוד לא ידעו. אחרי זה המשכנו להיות החברים הכי טובים ובאיזשהו מקום זה היה הבסיס לדמויות של דובי ורבקה בהצגה 'מייקל'. לאורך כל השנים הקשר ביניהם מבלבל את הקהל. הסימביוטיות הזאת שהייתה ביני לבין אבי, שהיינו ממש כמו אחים, אבל בדינמיקה של מערכת יחסים זוגית - זה ממש מתבטא בקשר בין רבקה ודובי. כשאני מאלתרת בתור רבקה עם דובי אני מרגישה שזה כל כך שלוב אחד בתוך השני. הרבה פעמים אני מסתובבת בעולם וחושבת 'מה רבקה הייתה עושה במצב הזה?', ובאותו מצב אני יכולה גם לדעת מה דובי היה עונה לה'".
בשיחה עם וואלה! תרבות מספר דנגור על הקשר המיוחד שלו עם גולדנברג: "עברנו מלא דברים ביחד. אני יכול להגיד שהיא הבנאדם הכי כן שפגשתי בחיים שלי. בנאדם שיכול להביא את עצמו עד הסוף בלי להעמיד פנים. בלי לשחק משחקים. לבוא ולספר את האמת על החיים, על הזוגיות, על הילדים, על מיניות, על הכל. בקטע מאוד מעורר השראה. זה משהו שאני למדתי ממנה. היא הבחורה הכי מצחיקה שאני מכיר, היא פשוט מופרעת, יש לה ראש מופרע. לפעמים אני מקבל ממנה כל מיני סרטונים מוטרפים של דמויות שהיא עושה ובגדים שהיא לובשת על עצמה, היא שמה על עצמה את כל הבית על הראש. הלוואי שהעולם היה יכול לראות. אלה דברים שלא שולחים לציבור. דברים מדהימים. אני פשוט מת על הראש שלה. היא מאוד יוניק".
הצגת הקאלט "מייקל" החלה כעבודת הגמר של אבי דנגור בתיאטרון החזותי בירושלים ב-2007. "אבי אסף את כולנו", מספרת גולדנברג, "היינו חברים טובים, והיינו המון ביחד. נדב הולנדר למד בסם שפיגל והיה חבר של אבי מלפני. מיטל רז ונטליה פאוסט היו ביחד עם אבי בכיתה, וגם איתי ויזר הבמאי. אבי אמר לנו 'אתם האנשים הכי מצחיקים שאני מכיר, בואו נעשה משהו ביחד'. היינו ממציאים דמויות ומצלמים את עצמנו שעות. בסוף היינו רואים את הצילומים וכותבים את הקטעים המוצלחים יותר מבין האלתורים. זה הפך למופע קטן של 20 דקות, רק האזכרה, ואז התפתחנו למה שמכירים היום".
ב-2009 ההצגה עברה לתיאטרון תמונע בתל אביב, והחלה לעשות לעצמה שם. הביקורות היללו אותה. בתוך שנה היא זכתה בשלושה פרסי "קיפוד הזהב", בהם ההצגה הטובה ביותר. במהלך השנים הצטרפו לאנסמבל הקבוע שחקנים אורחים, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמופע. "אסי כהן התאהב ב'אבי הזמר', ואז הוא הגיע לראות את מייקל ואמר לנו 'אני רוצה להשתתף, לא אכפת לי מה אני אעשה'. היינו בהלם. הוא פיתח את הדמות של ג'ורג'. אחר כך אנחנו פנינו לליאת הר לב. היא הגיעה מאוד בשמחה. כל האורחים הפכו לחלק מהמשפחה".
ההצגה, שהוגדרה רשמית כ"קומדיה טראגית לחמישה משתתפים ומזרן", מתארת את יום האזכרה השנתי של משפחת ברוש לילד מייקל, שמת בנסיבות עלומות. ההצגה הפכה ללהיט קאלט, ועלתה מעל ל-1,000 פעמים, כולל בארצות הברית. אלא שהייתה הצגה אחת שגולדנברג זוכרת במיוחד, כשהאזכרה הדמיונית והקורעת מצחוק של מייקל התמזגה לתוך אזכרה אמיתית, של החיילת יעל כפיר, שנרצחה בפיגוע התופת בתחנת האוטובוס בצריפין יחד עם עוד שמונה בני אדם. היא הייתה רק בת 22.
ביום השנה השביעי למותה, החליט בן, אביה של יעל, לערוך אזכרה קצת אחרת. הוא הזמין את חברי המשפחה והחברים לבית הספר שבו למדה, שם הועלתה ההצגה "מייקל" בשלמותה. "אנחנו מאוד חששנו בהתחלה. לא ידענו איך יקבלו את זה, לא רצינו לעשות פרובוקציה. בן הסביר לנו שזו הדרך שהוא רוצה לעשות את האזכרה".
אי אפשר להגיד לבקשה כזאת "לא".
"בדיוק. ואז, עשר הדקות הראשונות היו טיפה מוזרות, היה מין שקט כזה. כולנו קצת חששנו. כאבה לי הבטן מזה כל היום. אבל אז פתאום כולם התחילו לצחוק. פשוט עשינו את ההצגה של 'מייקל' באזכרה של יעל, וזה היה מדהים. אחר כך ההורים עלו לבמה והודו לנו והייתה שיחה שלמה. זה היה מאוד חזק".
הקשר של "מייקל" לעולם השכול באמת נורא טבעי. ההצגה תמיד הזכירה לי את החוויה של לשמוע את צפירת יום הזיכרון כילד, שפתאום משום מקום אתה מרגיש דחף לצחוק ואז אתה פשוט מעביר את כל הצפירה בלהתאפק לא לצחוק. היצירה של ההצגה הגיעה אליך ממקום אישי של התמודדות עם מוות?
"מבחינתי מייקל זה לא על מוות. מייקל זה היחסים שלי עם זיכרון. אני הייתי ילדת טקסים. לא היה טקס שלא השתתפתי בו. גם רקדתי, גם שרתי וגם הקראתי. יום השואה, יום הזיכרון. לקחתי את זה מאוד ברצינות. הייתי בוכה בצפירה. כשגדלתי והתבגרתי הסתכלתי על הדברים בצורה שונה, וקצת יותר צינית, אז מהמקום הזה הגיע מייקל - מהיחס שלנו. במייקל אני שוחטת פרות קדושות אישיות שלי".
מה באישיות של רבקה הוא מובלעת של האישיות שלך?
"התכונות שרבקה מוציאה החוצה הן תכונות שקיימות בי אבל אני שומרת אותן בפנים. רבקה היא מאוד מאוד בשליטה. ואני גם, זה הסיפור שלי. זה לא משהו שאני מראה אותו או משדרת אותו - לעומת רבקה. רבקה מאוד דאגנית, וגם אני. רבקה אוהבת את המדינה, את ארץ ישראל היפה והטובה, היא כאילו מאוד שמרנית ואני מאוד נהנית לעשות את זה. זו שמרנות שקיימת בי ואני מאוד נהנית להוציא החוצה. אני לא מרשה לעצמי להיות שמרנית, זה לא שהייתי רוצה אבל אלה חלקים שספגתי בילדות וזה מאוד מצחיק וכיף לתת להם דרור כשאני מופיעה ועושה את רבקה. אני לא באמת מאמינה בזה תפיסתית, אבל זה כיף.
"רבקה היא אוסף של הנשים בחיי שספגתי. פיתחתי אותה כילדה של, נכדה של, אחיינית של, תלמידה של, שכנה של. היא הייתה אבטיפוס, או יותר נכון אם-טיפוס של כל הנשים שהכרתי כילדה. היום, כאמא זה מן הסתם השתנה כי אני יותר מבינה אותה. בגלל זה היא הפכה לדמות יותר מורכבת. פעם היא הייתה הרבה יותר שטחית, בהצגה. בסדרת הטלוויזיה הוצאתי ממנה הרבה יותר רגשות שהגיעו מזה שהפכתי לאמא. למשל הבנתי את ההתמודדות שלה עם יסמיניש הבלתי נסבלת".
ומה שונה בינך לבין רבקה?
"רבקה כל הזמן בסטרס, כל הזמן בלחץ, אבל אין לה שום מודעות לזה, היא פשוט חיה את זה. היא משפיעה על כל הסביבה שלה, היא לא רואה את זה בכלל. מבחינתה ככה זה צריך להיות. ואני מרגישה שסטרס זה משהו שאני מתמודדת איתו. אני כל הזמן עושה על עצמי עבודה, וכל הזמן מתפתחת, וכל הזמן עובדת על עצמי. מחפשת דרכים להירגע, מחפשת דרכים להיות טובה יותר, מאוזנת כל הזמן, להיות 'נכונה'. ברבקה יש משהו שהסטרס מגדיר אותה.
"אנשים אומרים לי, 'וואו, את נראית כל כך רגועה', וזה מפתיע אותי. דרך רבקה אני נותנת לגיטימציה למקום הזה שאני מאוד מאוד עובדת על עצמי ולא מאפשרת. כי סטרס זה מקור להמון קושי ונוקשות. אני הולכת לדיקור כדי להיות יותר רגועה, אני עושה מסאז'ים, אני הולכת לטיפול נפשי, הולכת ליוגה, עושה מיינדפולנס - אני כאילו עובדת בזה. עובדת בלהיות גרסה יותר טובה של עצמי. רבקה מסתובבת בעולם עם הסטרס שלה בחוץ, והיא חוגגת איתו ומלחיצה את כולם ולא עושה על עצמה שום עבודה וזה לא מעניין אותה. מבחינתה כולם לא בסדר, חוץ ממנה. ואני מתנהלת בעולם הפוך, אני מרגישה שאני לא בסדר, ובכל סיטואציה אני ארגיש קודם שאני אשמה. הביקורת שלי תמיד מופנית פנימה, ואצל רבקה זה אותו דבר, רק הפוך".
"מייקל" הצליחה לזקק את היחס הישראלי למוות וזיכרון בצורה האולטימטיבית. היא מפלרטטת בין אבל להומור בלי לעשות חשבון. ההצלחה הזאת עובדה לסדרת טלוויזיה מצליחה בשנת 2018. שתי העונות של הסדרה זכו לביקורות מהללות, אך דווקא אז, אחרי שעלתה העונה השנייה של הסדרה ב-yes, החליטו החברים לסגור את הבאסטה.
"החלטנו שאנחנו נפרדים מ'מייקל', אחר כך חזרנו שוב, כמו שנופלים וחוזרים לאקס", מספרת גולדנברג, "אבל ההחלטה כבר התקבלה, וזו הייתה החלטה מאוד טובה ומשמעותית, כי פשוט הרגשנו שמיצינו את ההצגה ואנחנו רוצים להתקדם. אחר כך הרגשתי שאני ניצבת בפני שני מצבים שעלולים לקרות. או שאני נופלת, כי מייקל מילא את עולמי גם מבחינת יצירה וגם מבחינת זמן. או שאני אעמוד ואכריז קבל עם ועדה ובעיקר מול עצמי שאני רוצה לצאת החוצה. הבנתי שאני רוצה להפסיק להתחבא מאחורי הדמות של רבקה. אני רוצה לבקוע מהביצה ולהכריז: 'אני הילה'. עד עכשיו היה בי משהו קצת הימנעותי. לא הלכתי לאודישנים בכלל. מאוד חששתי ונמנעתי מזה".
למרות שהיית ערב אחרי ערב במשך שנים על הבמה עם אחת ההצגות הכי מצליחות בארץ?
"תמיד הייתה לי מערכת יחסים כזאת של אהבה/פחד עם העולם של הבמה. הרגשתי שייכת ולא שייכת. רוצה ולא רוצה. במקביל למדתי דרמה תרפיה והתחלתי לטפל. כל הזמן הרגשתי שהעולם הזה לא קל לאנשים רגישים. העולם הזה יכול להיות מאוד מטלטל, ונגיד סיטואציה של אודישן היא סיטואציה מאוד לא פשוטה. יש שחקניות שרגילות לזה, או שהן גידלו עור של פיל. לי זה לא פשוט המעמד הזה. כל היצירה שלי הושקעה במייקל ופתאום באתי והחלטתי להיות אמיצה, להעיז, ללכת לאודישנים וליצור את הדבר שלי שהוא לא 'רבקה', שהוא לא כחלק מקבוצה אלא רק שלי".
"החלפתי סוכן ודי מייד קיבלתי אודישן ל'מי שמע על חווה ונאווה' (yes), וראיתי שזה תפקיד משמעותי, אמנם לא תפקיד ראשי אבל תפקיד משני די גדול. די חששתי מזה, אבל אמרתי לעצמי: 'הילה, את מתמודדת עם זה'. עשיתי את זה כמו שצריך. השקעתי בזה. הייתה לי חוויה כל כך טובה באודישן שכשיצאתי בכלל לא הסתובבתי עם ציפייה של להתקבל, עצם החוויה החיובית של האודישן הספיקה. מבחינתי הכל היה בסדר ואפשר להמשיך הלאה בחיים, ואז קיבלתי פתאום הזמנה למאץ' ומאוד מאוד התרגשתי. זה בעצם עוד אודישן, אז פניתי לרותם קינן שהכין אותי לאודישן הראשון והוא לא היה פנוי. נכנסתי להיסטריה ולא ידעתי מה לעשות. דיברתי עם נועה קולר ובכיתי לה בטלפון. היא אמרה לי: 'הילה, אני באה' והיא הכינה אותי לאודישן של המאץ'. זה הרגיע אותי מאוד, והתקבלתי, זה היה מאוד מרגש. הרגשתי שזה בדיוק מה שרציתי. כבר מלקרוא את הטקסטים של האודישן מאוד אהבתי את הכתיבה ומאוד התחברתי אליה".
ברור שהתחברת, זה נראה כאילו התפקיד נכתב בדיוק בשבילך. צליל היא מיני-רבקה.
"ממש! יש בזה משהו. יש בתסריט ניחוח 'מייקלי'. נשים פשוטות. סיטואציות מהחיים. חוסר מודעות שמככבת שם שאני מאוד אוהבת. הרגשתי מאוד טבעית לתפקיד הזה. באמת מיני-רבקה. הייתה לי הארה בזמן הצילומים שצליל היא כאילו רבקה בצעירותה. הייתה לה אמא כזאת בולעת ומסרסת, ואז היא הפכה לאמא בולעת ומסרסת בפני עצמה".
זה אחלה רעיון לעונה שלישית של 'מייקל' עם חנה לסלאו בתפקיד סבתא של יסמיניש. איך זה היה באמת לעבוד עם כוכבות על כמו לסלאו וקרן מור?
"זה הרגיש כמו מתנה. אלה נשים שאני מעריצה שלהן. בכלל, כל הסט הזה, כולל המאפרות והמלבישות. גם גורי אלפי, שאני כל כך מעריכה אותו, לקבל אותו כבמאי זו מתנה נפלאה. אני מרגישה שזכיתי. הוא כל כך חיובי, וכל כך מפרגן וכל כך רגוע על הסט. זו חוויה כל כך חיובית, וכל כך לא ברורה מאליה".
אנחנו פחות או יותר בני אותו גיל, אז אני יכול רק לשער שיותר מכולם הכי היה מרגש לעבוד לצד אפי בן ישראל, כוכבת "פרפר נחמד".
"תקשיב, כשגיליתי שזאת אפי, הילדה שבי קפצה משמחה. פשוט נדבקתי אליה בימי צילום, רק רציתי לדבר איתה. צילמתי אותה. זאת אפי בן ישראל! אני באמת באמת גדלתי עליה והיא אישה ממש ממש מקסימה ומרתקת".
ואיך זה להיות "הבת" של דמות גדולה כמו חנה לסלאו?
"עם חנה הייתי במערכת יחסים אינטנסיבית בתוך הצילומים. רואים את זה על המסך. היא אישה מדהימה, הרגשתי לידה בת 80".
למה?
"היא מלאת מרץ, היא אנרגטית בטירוף, יש בה משהו כל כך פתוח וחי. היא חיונית. ויטאלית. יש לה כל כך הרבה סיפורים, והיא גם מאוד מאוד מקצועית. בנוסף, שמואל וילוז'ני שיחק את אבא שלי, מה עוד יכולתי לבקש?".
חנה לסלאו עצמה מחמיאה מאוד לגולדנברג על העבודה הצמודה בסדרה. "הילה נהדרת, היא הגולדנברג. אתה יודע מה זה אומר ביידיש? זה הר של זהב. היא פשוט מעולה והיא הייתה לי מאוד נעימה מאחורי הקלעים וגם על הסט. היא שחקנית נהדרת. נהדרת. יש לה אנרגיות אחרות לגמרי. היה לי תענוג לעבוד איתה. יש לה מין צניעות והקשבה והכלה. כולם אומרים לי לראות את מייקל. אומרים לי שההצגה נפלאה, אני עוד לא ראיתי, אבל אני מבינה שבתור בתי (הדמות של צליל ב"חווה ונאווה" - ע.ס) היא לא מאוד התרחקה מהדמות שהיא עושה שם. שתיהן על הספקטרום".
גולדנברג היא לא סלב במובן הקלאסי של המילה. אנחנו יושבים במשך למעלה משעה בבית קפה בתל אביב ואף אחד לא מבקש ממנה סלפי, פשוט כי בלי הפאה והמשקפיים, קשה להאמין שמדובר באותה "רבקה" מפורסמת. "מעולם לא רואיינתי. זה הריאיון הראשון שלי ברמה הארצית, וזה די מספר את הסיפור שלי", היא אומרת, "וזו אחריות ובחירה שלי. אני בחרתי באיזשהו מקום להישאר אי שם מאחורה ובשקט. העשייה מאוד מאוד מילאה אותי".
היום כבר לא צריך לשבת מול מראיין כדי להיחשף, יש רשתות חברתיות.
"יש לי מערכת יחסים של אהבה/שנאה עם הרשתות החברתיות. לאחרונה התחלתי לשתף קצת סטוריז באינסטגרם. אני מרגישה שאני מתאמנת על זה, כי אני בסך הכל מאוד אוהבת את זה. אני אוהבת להיחשף, אני אוהבת תקשורת. מה שקרה זה שהרעיון לפיילוט של 'מייקל' התחיל שבועיים אחרי שבתי אביגיל נולדה. במהלך שתי העונות של הסדרה אני ילדתי שני ילדים והסתגלתי לחיי האימהות ולסיטואציה הזאת של לנסות לג'נגל בין קריירה לילדים. זה היה כל עולמי - מייקל וגידול הילדים שלי. פחות התפניתי ונתתי מקום ללדחוף את עצמי לעוד מקומות. ובאמת נמנעתי".
ומה השתנה עכשיו?
"אני מרגישה שעכשיו זה הזמן שלי. אני מרגישה שאני מוכנה לזה. קודם כל אני הולכת לאודישנים, ועכשיו שיחקתי בעוד סדרת ילדים בשם "גדול עלינו", ואני מצטלמת בקרוב לסרט קצר, ואני גם כותבת תסריט. במקביל אני באמת מרשה לעצמי להתבטא ולספר יותר על עצמי. זה מרגיש כאילו משהו לא טבעי בתוכי שקורה. אבל כשזה קורה אני מאוד שמחה".
יש לנו בדיחה פנימית בוואלה! תרבות שלארגון השחקנים (שח"ם) יש זכות וטו על כל הפקה ישראלית שלא מלהקת את נועה קולר. ובאמת בלי לפגוע בנועה המדהימה נראה שיש בכל דור כמה שחקנים שמלוהקים לכל ההפקות הגדולות וקשה מאוד להשתלב. זה משהו שעובר בראש של שחקנית כשהיא מגיעה לאודישן?
"זה לא שנמנעתי בגלל זה. זה משהו בי שנשאר סגור ומופנם, משהו שנוגע גם בחוסר ביטחון. זה אבל לא חוסר ביטחון אל מול 'יש את נועה קולר אז לא יקחו אותי', אלא יותר במחשבות פנימיות. 'אני בכלל שחקנית? אני אמורה להיות שחקנית? אני באמת שחקנית טובה? אני מקבלת המון קומפלימנטים על רבקה, אבל אם אני לא אגלם את רבקה יש לשחקנית שבי זכות קיום?'. בגלל זה אני מאוד נהנית לשחק את מה שאני מייצרת, ואוהבת לאלתר. הדמות של צליל הרגישה כאילו היא נכתבה במיוחד עבורי, ולכן יכולתי לאלתר ולהביא את עצמי אל תוך התסריט. זה היה תהליך מאוד מהנה עבורי".
וכשאת אומרת שאת מתרכזת בכתיבה ורוצה לשחק את מה שאת מייצרת, את רוצה לכתוב בשביל עצמך עוד דמויות על הספקטרום של רבקה וצליל, או משהו אחר?
"אני חושבת שהייתי כותבת יותר את עצמי הרגילה".
ולמי שלא מכיר אותך, מה זה אומר?
"אישה בת 42. עם יהונתן בן זוגי המהמם. ביחד 12 שנים, מתוכם נשואים 8 שנים. שני ילדים. ואני כמו כולן. מתמודדת עם הניסיון הבלתי פוסק להחיות את חיי הזוגיות ולבחור בהם כל פעם מחדש, ולצלוח את כל המקומות המאוד מאתגרים ולא פשוטים האלה של שגרה, קריירה, ילדים אל מול הזוגיות והאינטימיות שתמיד נדחקת הצידה, והאימהות שזה גם מקום עבורי לא מובן מאליו. הג'ינגול הזה שכולנו מכירות הוא האישיו של החיים שלי, ונכנסים לתוכו המון דברים, ביניהם טובים ומצחיקים. על זה הייתי רוצה לכתוב".
ואת לא דואגת שבינתיים את נכנסת לתבנית מסוימת עם רבקה וצליל?
"הייתי מייחלת לעצמי לקבל עוד תפקידי כמו צליל, בין אם על הבמה או בטלוויזיה. דמויות שאני יכולה להתחבר אליהן וליצוק את עצמי לתוכן. אני רוצה לעשות דברים שמעניינים אותי ומתאימים לי. המדינה הזאת זה לא תוכנית כבקשתך. בינתיים אני עובדת על לקחת על זה אחריות ולעבוד על זה עם עצמי"
לא שומעים הרבה שחקניות שמדברות על "אישיוז", ואם כן זה בעיקר שחקניות מבוגרות שמדברות על תקריות "מי טו" שקרו בעבר. על פוליטיקה בכלל אין מה לדבר. יש איזה חשש לדבר על נושאים חשובים כי זה יכול לפגוע בקריירה, או שזה עניין מגדרי?
"אני מרגישה שזה פחות הסיפור שלי. כשאתה אומר את זה ואני שומעת את זה מנקודת מבטך אז זה מעניין אותי ומקומם אותי, אבל אני מרגישה שכל מה שיש לי להגיד על משפחה, הורות, אימהות והחיים אני אמרתי בצורה מאוד מאוד ברורה וחזקה דרך 'מייקל' ודרך הכתיבה של הסדרה. החיים האישיים שלי, ושל כל אחד מהמשתתפים באנסמבל, מאוד מאוד שם. זה מאוד מאוד חשוף ומגולם דרך הדמויות האלה. יש שם המון סיפורים אמיתיים של כולנו. לספר ככה על עצמי זה משהו אחר. אני חושבת שזה קשור אצלי למבוכה, אולי לחוסר ביטחון, אולי כי זה לא היה הזמן המתאים".
גולדנברג גרה בהוד השרון יחד עם בעלה יהונתן רוזנהק, ושני ילדיהם, אביגיל בת ה-7.5 ואביתר בן ה-3.5. הילה ויהונתן גדלו יחד בנתניה. הוא היה האח הקטן של החברה הכי טובה שלה. בזמן שהילה כיכבה על הבמות בתל אביב עם "מייקל", יהונתן הפך לסלב במגזר הדתי, בזכות תכנית הילדים "ניידת החלומות". בידיעות אחרונות נתנו לו את הכינוי "יובל המבולבל של המתנחלים". הוא גם כתב ספר ילדים, והיה מועמד למספר פרסים. "כל ילד עם כיפה שיראה את יונתן ירוץ אליו ויבקש סלפי או חתימה. הוא כוכב ילדים אמיתי", מפרגנת גולדנברג.
העיניים שלה זורחות כשהיא מדברת על האהבה בין השניים. היא מספרת על הפעם הראשונה שהיא ראתה את עצמה בדמותה של צליל על המסך, בפרמיירה של "חווה ונאווה", וחשה אמביוולנטיות מול המראה המוזנח של הדמות - אך העובדה שיהונתן ישב לצדה איזנה אותה. "הרגשתי שיהונתן כל כך אוהב אותי וכל כך מקבל אותי ומת עליי כמו שאני, והוא כל כך נהנה מלצפות בזה, וכל כך צחק אז היה לי כיף. הרגשתי שאני יכולה להתמודד עם הקושי שעולה לי מלראות את עצמי ככה".
נגיד והיית רווקה, ולא היה יהונתן, היה לך יותר קשה לראות את צליל על המסך?
"זה מאוד מצחיק. יונתן הוא בחור רזה, וב-12 השנים שאנחנו ביחד הוא נשאר באותו משקל ונראה אותו דבר ואני עליתי ירדתי, ילדתי, עליתי ירדתי, נשארתי, נתקעתי, כמו אקורדיון - והוא נשאר מי שהוא. לגבר זה מאוד קל. אני מרגישה שאין לזה שום חשיבות כשאנחנו בתוך הזוגיות שלנו, ובתוך האינטימיות שלנו. בחיבור שלנו אין שום משמעות למשקל הגוף וזה מאוד מאוד חזק".
הנושא של מראה חיצוני משפיע עליך?
"אני נולדתי במאה הלא נכונה. אמנם אני מרוצה מהעובדה שאני אישה בתקופה הזאת ולא בתקופות אחרות, אבל מצד שני, תשמע, אם הייתי נולדת לפני 100 שנה אז יכול להיות שהייתי דוגמנית צמרת. אני מתמודדת עכשיו גם עם להיראות ולהיחשף, במובן הבסיסי של להיראות על ידי זרים. אני לא מתאפרת, אין לי סטייל או אופנה. אין לי כל כך הרבה בגדים. אני הולכת תמיד רק עם מה שנוח לי, ויוצאת מהבית עם איך שהתעוררתי עם השיער. משהו בי מאוד אוהב להסתובב טבעית בעולם. ועכשיו מה שקורה זה שאני הולכת לפרמיירות למשל, אז מבחינתי זה דבר גדול. פתאום להתלבש, להיראות מאוד יפה ומגונדרת. להתאפר, זה משהו שאני מתמודדת איתו ומאתגר אותי.
"המנטורית שלי בזה היא תום יער, שמאוד מבינה בעולם הזה. לפני הפרמיירה של 'חווה ונאווה' אני דיברתי איתה על זה, והיא שלחה לי לינקים לחנויות אינטרנטיות, ולכל מיני מקומות לחפש דגמים ובאמת בסוף בחרתי את השמלה שהיא שלחה אותי למדוד. לקראת הצילומים היא דאגה לי למישהי ששלחה לי בגדים הביתה, וזה קטע כי בחיים לא הזמנתי בגד הביתה. היא נורא נדיבה ומקסימה ואני מרגישה שהיא סוג של מנטורית פרטית לסטייל".
זה משהו שעובר לך בראש גם מבחינת קידום הקריירה? שלא ילהקו אותך לתפקיד "הכוסית"?
"עזוב, אני לא טייפ קאסט של הכוסית בשום צורה".
בכוונה לוקח אותך לקיצון, כי בצד השני יש שחקניות שמתלוננות שלא לוקחים אותן ברצינות בגלל שהן נראות טוב.
"אז אני דווקא שמחה, אני מרגישה שמה שאני מביאה זה דמויות אופי שאני דווקא אוהבת. גם רבקה וגם צליל הן שתיהן, סליחה שאני אומרת, לא רוצה להעליב אותן, אבל הן לא דמויות כל כך אטרקטיביות. גם רבקה וגם צליל נראות כמו שהן נראות, מתלבשות בחוסר טעם מוחלט. רבקה קונה את הבגדים בפסאז' בראשון שלא מחמיאות לה בשום דרך ואני פשוט מתה על זה. כשאני רואה כזאת דמות מאופיינת על המרקע, זה מה שעושה לי את זה.
"אבל לראות למשל את צליל על המסך, זה לא משהו שהיה לי קל. כל הבגדים של צליל נראים עליה נורא ואיום, וזה מצחיק אותי, אבל בהקרנה היה בזה משהו מורכב. אני רואה את עצמי ואני נראית יותר מבוגרת מעצמי, מה זה הפנים האלה, מה זה הגוף הזה, מה זה השיער הזה, למה אני כפופה, למה אני נראית ככה? ומצד שני מאוד הייתי מרוצה מהתוצאה מהמקום היותר גבוה של להתבונן ולהגיד שהדמות הזאת אמינה, הדמות הזאת מביאה מורכבות והיא אותנטית. לא היה לי קל לבלוע את זה בזמן ההקרנה, אבל מצד שני מאוד אהבתי את זה".
"יש שם איזה רגע, לדעתי בפרק 7, שצליל בפיג'מה כחולה כזאת, וזה באמת נורא ואיום, ומצחיק באותה מידה. לראות את עצמי ככה על המסך, עומדת ליד וילוז'ני עם הפיז'מה הזאת שמגדילה אותי כל כך, לא מחמיאה לי, זה הרגיש לי מצד אחד נורא מביך ומצד שני נקרעתי מצחוק. אין מה לעשות הנראות שלי, המשקל שלי, זה שיש לי ירכיים ובטן, זה רק עושה טוב לתפקיד".
את אומרת שזה לא אישיו, אבל את כל הזמן חוזרת לנושא המשקל.
"זה באמת לא אישיו. אני יכולה להגיד שביומיום שלי, בדרך שאני מסתובבת בעולם, אז מאוד נוח לי ואני מרגישה אהובה, ויהונתן מאוד אוהב אותי ואיך שאני - ואז כשאני נתקלת בעולם החיצון, בפרימיירות וצילומים ולהיות פתאום חלק מהתעשייה - אז עניין הנראות צף ואני מתחילה להשוות את עצמי. והעניין הזה יכול להיות מאתגר, וזו מורכבות שיש להרבה נשים. אני באמת מאמינה בלב שלב ותמים שכל אישה היא איך שהיא ושאין שום משמעות לאם היא יותר צרה או יותר רחבה או יותר גבוהה או יותר נמוכה.
"בסיטואציות כאלה שאני צריכה להצטלם ולהיראות אני הולכת ומודדת, ואז אני נתקלת במחשבות הישנות האלה של בת ה-16. אף פעם לא הייתי מקל, אבל כל השנים הייתי יחסית רזה, ומבנה הגוף שלי, כמו של כל כך הרבה נשים, השתנה אחרי ההריונות, יחד עם עוד המון דברים שהשתנו. משקל הגוף הוא ביטוי מאוד ברור וגלוי לכל השינויים שעברתי".
"יש סביבי אנשים שנותנים לי רק אהבה וקבלה מהאנשים שאני מקיפה אותם סביבי, וזה לא מובן מאליו, אבל אתה יודע, זו חוויה כזאת. אני יכולה ללכת לקניון ואני יכולה לבחור איזה מכנס, שבזיכרון שלי זה מכנס שאני יכולה ללבוש אותו כי יש לי בראש דימוי של האישה הזאת של לפני ההריונות. ואז אני מבינה שברוב החנויות, אם אני אסתובב בקניון, אני לא אמצא מכנסיים שהם במידה שלי. ואני חושב שהמידה שלי היא מידה מאוד רווחת במדינה הזאת. זה מה שמעצבן. זה משהו שהוא כל כך מקומם אותי, בגלל זה אני לא מתעסקת בזה. אני בוחרת את הבגדים שאני מרגישה יפה ונוח לי בהם, ואני פשוט לא מתעסקת בקניית בגדים".
כמה שאלות קלילות לסיום. מה היה חלום הילדות שלך?
"להיות משוררת. ואני היום גם כותבת ומלחינה שירי ילדים ואני בתהליך להוציא אלבום שירי ילדים שקרולינה היא היועצת האומנותית שלו. זה ת'כלס החלום הכי גדול שלי, לכתוב ולהלחין שירים".
מייקל ג'ורדן או מייקל ג'קסון?
"הילדה שבי אומרת מייקל ג'קסון, בתקופה שעוד לא ידענו עליו הכל. היו לי פוסטרים שמילאו את כל הקירות. הייתי בשתי הופעות שלו. להופעה הראשונה הלכתי לבד עם חברה שלי, וחיכיתי ליד השער משש בבוקר עד שהשערים ייפתחו. כשנפתחו השערים כולם צבאו על הפתחים, ואנשים החלו לרוץ ורמסו אותי. נפלתי ונשארתי מאחור. עמדתי ובכיתי ומישהו גנב לי את הכפכף, הייתי ילדה בלי כפכף לבד בהופעה של מייקל ג'קסון. ואז ב'היל דה וורלד' מישהו ראה אותי וכל כך ריחם עליי, אז הוא הרים אותי על הכתפיים".
נו, והאיש הזה היה מייקל ג'ורדן!
"בדיוק. ובגלל הגובה שלו ראיתי כל כך טוב".
תהיה עונה שלישית לסדרה "מייקל"?
"לא. לצערי לא. אף פעם אי אפשר לדעת אבל זה לא הכיוון".
לאור הכימיה הטובה שיש בין כל חברי האנסמבל, למה בעצם לא להמשיך לעבוד ביחד, פשוט על משהו חדש שאינו "מייקל"?
"זה משהו שחשבנו עליו במהלך השנים. אני חושבת שהיינו מאוד מושקעים במייקל ובסדרה, ואני - תמיד מקווה לזה שנעשה משהו חדש עם דמויות חדשות. משהו חדש לגמרי. הלוואי אמן. יש לי רצון להתחיל משהו חדש משלי. דמות חדשה. יצירה חדשה. אבל הלוואי שזה יקרה דרכם".
ממה מייקל ברוש מת?
"שאלה ממש ממש טובה. תראה אני יכולה להגיד לך שדובי טוען שזה באשמת רבקה. רבקה אומרת שזה באשמת דובי. דובי אומר שאם לא רמי כל זה לא היה קורה, ורמי בכלל מאשים את יסמיניש וטוטה אומרת ששום דבר מזה בכלל לא קרה. זאת התשובה שלי".