בסוף הריאיון, רגע לפני שאני מתפנה לחפש את הצעיף שהשארתי איפשהו בחדר הצנוע במפתיע של רובי וויליאמס, כוכב הפופ הענק מציע לי חיבוק חברי. הלבביות המפתיעה שלו תופסת אותי לא מוכן, ובתמורה אני שוכח את הטלפון הנייד שלי אצלו בחדר. כשהייתי בן 14 ורקדתי לבד בחדר את הגרסה שלו ל-Freedom של ג'ורג' מייקל, לא האמנתי שיום אחד הוא יחזיק את הטלפון שלי ביד וישאל: "לא שכחת משהו?".
אבל זה יהיה החיבוק המפתיע, שהוא לחלוטין יזם, שאני לא אצליח להפסיק לנתח אחרי המפגש. זה היה רגע מפתיע בעיקר בגלל שזה מעולם לא קרה לי עם מרואיין, בטח לא בסדר גודל כזה. ההפתעה הייתה גדולה יותר לאור העובדה שבתחילת הריאיון הוא סירב אפילו ללחוץ לי את היד מטעמי קורונה, והושיט לי אגרוף לצורך "באמפ" מנומס ודיפלומטי.
בדיעבד, כשהקשבתי להקלטה מהשיחה שלנו, הבנתי מה גרם לו להיפתח אליי (והאמת, הפתיחות הזאת הייתה הדדית) - העובדה ששנינו נמצאים אחד לשני בחיים כבר למעלה מ-30 שנה. יותר מכך, שנינו נשארנו נאמנים אחד לשני במשך למעלה מ-30 שנה. העובדה שזאת הפעם הראשונה שנפגשנו פנים אל מול פנים לא סותרת את זה.
עוד לפני שהריאיון התחיל רשמית, התוודיתי בפניו שלמרות הניסיון הרב שלי במעמדים כאלה, אני מתרגש. דיברתי עם מוזיקאים גדולים וחשובים ממנו כמו בריאן ווילסון, פול מקרטני, פול סיימון ומוריסי - אבל לא הייתי בגיל המתאים כדי לחוות את כל העליות והירידות של הקריירה שלהם כמו במקרה שלו.
אני זוכר באיזו פינה של המיטה ישבתי כשראיתי בפעם הראשונה ב-MTV את הקליפ הראשון של "טייק דאת", זה עם הג'לי והעירום הלא מרומז. אני זוכר איפה הייתי כששמעתי בפעם הראשונה את "סטרונג". אני זוכר איך שרתי לבת שלי את Angels כשהייתה תינוקת והתקשתה להירדם. אני זוכר כל אחת מארבע ההופעות שלו שראיתי בחיי. אין לי זמן לשתף אותו בכל זה, אז אני מתמצת את הכל לשורה אחת: "הייתי אחת מהבנות שבכו בחצר בית הספר כשעזבת את הלהקה". הוא צוחק, כי הוא מבין בדיוק למה אני מתכוון.
לפתע הוא בוחר לעשות היפוך תפקידים, ונכנס לתפקיד המראיין: "בן כמה אתה?", הוא שואל בלי טיפת דיסטנס, ואז עושה את המתמטיקה בראש ואומר בלי צניעות מזויפת: "זה פשוט עניין של מזל. אני נפלתי לטווח הגיל שלך בצורה מושלמת. אני הייתי בשיאי בדיוק בשנים המעצבות שלך. אני יודע כמה משמעותיים 'האנשים האלה' בשבילי. אז מבחינתי זה כבוד שאני 'איש כזה' בשבילך".
אם כבר נפתחנו, אז אני חייב לשתף אותך שלצד ההתרגשות אני קצת מבואס שאני נמצא כאן היום, כי זה יום ההולדת של בת שלי. היא בת 4 היום ואני מרגיש שאני אמור להיות לצדה לישראל, ולא איתך פה.
"אוי, אני מבין".
ראיתי באינסטגרם שלך שלפני כמה ימים היה לבן הצעיר שלך בו יום הולדת 3, ונתת לקהל בפרנקפורט לשיר לו "היום יום הולדת" ופרסמת פוסט מחמם לב בנושא. בתור מישהו שנמצא כל כך הרבה שנים בעסק הזה, איך אתה מתמודד עם לפספס רגעים משפחתיים משמעותיים בזמן שאתה בסיבובי הופעות?
"זו הפעם הראשונה שאני נעדר מהבית יותר משאני הייתי רוצה להיעדר מהבית. יותר זמן משנעדרתי בעבר לפחות. אני אהיה רחוק מהבית למשך חודשיים, אף פעם לא עשיתי את זה בעבר".
הוא שותק רגע ומסתכל עליי. הוא יודע שהוא לא באמת ענה על השאלה שלי ונראה שהוא מתלבט עד כמה הוא רוצה לשתף את הזר הזה מישראל. הוא יודע כמה מילים יכולות לצאת מהקשרן בראיונות מהסוג הזה. זו לא תהיה הגזמה להגיד שהוא נועץ בי מבט חודר בעיניים כשהוא מחליט לבסוף לבטוח בי, ופולט: "זה הכרחי שאני אעשה את מה שאני עושה. זה הכרחי מהרבה סיבות. אני מפרנס. אבל זה גם הכרחי לנשמה שלי שאני אעבוד. זה הכרחי שאני אעשה את התפקיד שנועדתי לעשות".
הוא משתמש במילה "Imperative" ארבע פעמים. התרגום לעברית קצת פוגם בלהט שבה המילים נאמרות. הוא מקטין את כל הקיום שלו מול "הג'וב" שלו. הוא לא עושה את זה מהמקום של רב-אמן שרואה חשיבות גדולה באמנות שלו. בסופו של דבר הוא יודע שהוא זמר פופ, מוצלח ומצליח ככל שיהיה. אבל באותו רגע הוא לא מדבר על עצמו כזמר בסיבוב הופעות, אלא כמכור בגמילה. כחולה שסובל מדיכאון קליני מתמשך. כאדם שראה את קרקעית החבית ושרד כדי לספר. הוא יודע כמה קריטי זה בשבילו לשמור על שגרה של יצירה והופעות. נראה שהוא קולט באותו רגע שאפילו הריאיון הזה הוא משהו שהוא מוכרח לעשות כדי להישאר על הגלגל שמקיים את החיים שלו כאדם בריא.
אני מבין את ההכרח הזה של לעבוד, גם אם יש לנו סיבות אחרות לעשות את זה, אבל הילדים שלך יכולים להבין את זה?
"לקטנים (קוקו בת 4, בו בן 3 - ע.ס) אין קונספט של זמן, והם בכלל לא שמים לב שאני לא נמצא. הם מדברים איתי בפייס טיים, זה משמח אותם, ואז הם שוכחים ממני. צ'ארלי הבן הגדול שלי (בן 8 - ע.ס), לא אכפת לו בכלל. אבל הבכורה שלי (טדי, בת 10 - ע.ס) שבורה מזה שאני עוזב לתקופה כזאת ארוכה".
ואתה?
"אני די דוגמטי כשזה מגיע לעניין של 'אבא צריך ללכת לעבודה'. אם אני לא נמצא בזמן שלאחד מהם יש יום הולדת כמו במקרה שלך, זה עצוב, אבל זה מה שאני חייב לעשות. זה פשוט שחור ולבן מבחינתי".
אנחנו נפגשים בחדר שלו בסוהו האוס בברלין, יום לפני שיעלה לראשונה משתי הופעות שלו במרצדס בנץ ארנה בבירת גרמניה. בהמשך השנה הוא גם יגיע לישראל (1 ביוני בפארק הירקון) כחלק מאותו סיבוב הופעות שמקדם את האלבום XXV שחוגג את 25 שנות הקריירה שלו עם ביצועים חדשים ללהיטיו הגדולים. במופע הוא בוחר לקחת את הצופים למסע דרך ההיסטוריה שלו, כולל עצירה מחייבת המציאות על תקופתו בלהקת הבנים טייק דאת, בה צמח.
הייתי בלונדון בספטמבר האחרון בשביל לסקר את ההלוויה של המלכה אליזבת, והספקתי לראות יום לפני ההלוויה את מופע היחיד של גארי בארלו בווסט אנד. תוך כדי שאני יושב בתיאטרון, אני מבין שהמופע הזה, בו גאז פשוט מספר את סיפור חייו בצורה אינטימית ותיאטרלית, זה משהו שאתה תיארת, ממש במדויק, שאתה רוצה לעשות בספר שלך Reveal.
(צוחק) "כן, כן, נכון".
ראית את המופע? איך היחסים שלך עם גארי היום?
"אני וגאז… אנחנו בטוב. אני אוהב אותו. אני מכבד אותו. אנחנו כמו אחים, אבל שונים. לאורך כל החיים שלנו יהיו תזכורות חוזרות ונשנות בנוגע לעבר שלנו, בטח כשאנחנו עושים פרוייקטים מסויימים. וכן! אני רוצה לעשות את המופע שגאז עשה! ואני בטוח שכשאני אעשה אותו, גאז לא יידע שאני דיברתי על לעשות את המופע הזה שנים לפני שהוא עשה אותו והוא יגיד: 'רוב מעתיק ממני'. למעשה, שנינו מעתיקים מברוס ספרינגסטין בכלל. אבל 'אני אוהב את גאז', זו התשובה הקצרה לשאלה שלך".
אני עובר לשאלה הבאה, אבל לפתע נראה שרובי מאבד ריכוז. ניכר שהוא הפסיק להקשיב לי. כנראה שגם בגיל 49, השם המפורש "גארי בארלו", אותו אח-מאמא-אחרת שהוא מדבר עליו באהבה, עדיין מצליח לערער בו משהו. הוא מאבד את הקוליות שמלווה אותו לאורך על הפגישה ולפתע שואל אותי: "אהבת את המופע של גארי?". אני מודה שכן, ואז מוסיף חטא על פשע ומספר שגם קראתי את הספר הטרי שלו.
צריך להבין שהמילים "הספר של גארי" טעונות בהרבה משקעים אצל רובי וויליאמס. בשנת 2006 גארי בארלו הוציא את ספרו הראשון "My Take", בו הוא סיפר את סיפור חייו, עם דגש על תקופתו כמנהיג להקת "טייק דאת". רובי וויליאמס היה אובססיבי לגבי הספר הזה. הוא קרא בו ללא הפסקה, וידע לצטט ממנו קטעים שלמים. זו הייתה תקופה בה הוא היה מכור לקפאין ותרופות מרשם, וכמעט שלא ישן. הוא שכב במיטה שלו בלוס אנג'לס וחיפש בספר הסברים והתנצלויות, אבל לא מצא כאלה. גארי כתב בספר שהוא ורובי היו "הקיין והבל של טייק דאת". רובי לא הבין מה זה אומר. הוא הלך לקרוא בתנ"ך את הסיפור המקראי, והתעצבן יותר כשלא הבין מי מבין האחים הוא אמור להיות. הוא ידע שהוא בטוח לא הבל, אבל הוא גם ממש לא הסכים להיות הקין של הסיפור שלהם. הקריאה בספר הביאה אותו להתקפי זעם. בסופו של דבר, הוא נלקח לגמילה בפעם המי יודע כמה.
כשאני אומר לרובי וויליאמס, באגביות כמעט פלילית, שסיימתי לאחרונה לקרוא את ספרו החדש של בארלו שיצא ב-2022, אני שמח לשמוע את תגובתו: "גם אני! אני הורדתי אותו באודיבל, וככה הרגשתי שאני מכריח אותו להקריא לי את הסיפור". הוא מצחקק לעצמו מבדיחת הקרש של עצמו. נראה שהעוינות הישנה כלפי גארי היא בשבילו לא יותר מאתנחתא קומית היום. מתברר שאנשים באמת יכולים להשתנות.
הפעם הראשונה שראיתי אותך הייתה באצטדיון וומבלי ב-2013, באותו שבוע שראיתי את הרולינג סטונס בהייד פארק. זה הדהים אותי לראות איך מיק ג'אגר מופיע כל כך בקלילות, כאילו זה טבע שני שלו להיות על במה - בעוד אצלך, בשונה אולי מכל פרפורמר אחר, אתה לא מסתיר את זה שזאת עבודה קשה. זה היה מרענן, כקהל, לראות כנות על הבמה. אנחנו יכולים לצפות לאנרגיות האלה גם בהופעה בישראל?
"אתם תראו את האנרגיה המקבילה לאנרגיה שיש למיק ג'אגר"
בוא, הוא בכל זאת מבוגר ממך ב-30 שנה.
(צוחק) "שמע, הוא תופעה פנומנלית".
יש שיאמרו שגם אתה. בתור מישהו שהיה מאוד פתוח לגבי המאבקים שלו עם בריאות הנפש, איך אתה מתכונן לסיבוב ענקי כזה?
"יש לי מופע אחר עכשיו, ואני חושב שגם האדם עצמו על הבמה אחר. לא הייתי אומר 'טוב יותר'. הייתי אומר 'יותר טבעי' או 'יותר נינוח'. אני באמת מרגיש היום יותר טבעי ויותר נינוח בעור שלי מאשר הייתי אז, אז זאת פשוט השתקפות של מי שאני עכשיו".
במאי 1997, שנה לאחר שנבחר לראשונה לראשות הממשלה, התראיין בנימין נתניהו לעיתון הנוער "ראש 1". בין השאר שאלו אותו הכתבים שגיא בן נון ודורון חלוץ אם הוא מכיר את רובי וויליאמס, שבדיוק כיכב במצעד הפזמונים עם הסינגל המקורי הראשון שלו - Old Before I Die. נתניהו השיב בשלילה. "מי אמר שראש הממשלה יודע הכל? אולי נקרא לו בעברית ראובן?", השיב. 26 שנים אחרי, נתניהו עדיין ראש ממשלה, וקשה להאמין שהוא לא יודע לזמזם את Angels או להיטים אחרים של וויליאמס.
בתור אדם שחולק בית עם חמישה יהודים, אתה מכיר את המשמעות של המילה "חוצפה"?
"כן, בטח, לי יש חוצפה (בעברית - ע.ס). בטח".
אז תן לי לשאול אותך שאלה חצופה, כאבא לארבעה ילדים יהודים, כמה היהדות מורגשת אצלכם בבית? יש חג יהודי שאתה אוהב במיוחד?
"אנחנו עושים את 'חנוכה' (הוא אומר את שם החג מספר פעמים, עד שהוא מצליח להגות אותו בעברית מרשימה - ע.ס) וגם את "פסח" מדי פעם. האמת היא שאני ביקשתי לעשות השנה את חנוכה, בגלל ששנינו כפרנו באמונה בדתות שלנו. אני קתולי שהתרחק מהדת, והיא (אשתו איידה - ע.ס) יהודיה שהתרחקה מהדת - אבל זה חשוב שיהיה לנו שבט. זה חשוב שתהיה לנו תחושת שייכות".
אז השבט שלכם הוא קתולי-יהודי?
"כן, לגמרי".
שילוב מגניב.
"אתה יודע, אני מרגיש יותר יהודי מאשר אני מרגיש קתולי. אפילו בדקתי אפשרות להתגייר".
באמת?!
"כן כן, אבל זה פשוט לוקח יותר מדי זמן, אז החלטתי פשוט להזדהות כיהודי".
טוב, זה מקובל היום להזדהות כמשהו שונה ממה שנולדת איתו.
"זה בדיוק מה שאני עושה".
ואתה גם בטח יודע במה כרוך גיור… צריך לקצוץ חתיכה מסוימת מאזור מאוד מסוים בגוף.
"לאאאאא! (רובי זועק בכאב - ע.ס) לא לא לא, אני פשוט אזדהה כיהודי".
זו באמת הדרך הכי חסרת כאבים.
"זהו, אני בפנים. אבל תכתוב בבקשה 'רובי אמר את זה עם ניצוץ בעיניים' כי אפשר בקלות להוציא את המשפט הזה מהקשרו. אני פשוט יכול לדמיין כבר את הכותרות: 'רובי וויליאמס מזדהה כיהודי'. ולפתע אני סאם סמית'. שזה בסדר גמור בשביל סאם סמית'. אני מזדהה כיהודי אבל אני גם מזדהה ככריסטיאנו רונאלדו".