בשנת 1987 בית"ר ירושלים זכתה באליפות ישראל בכדורגל בפעם הראשונה, אורי פינק החל לפרסם קומיקס שבועי בשם "זבנג!" והסרטון הראשון של "משפחת סימפסון" עלה לאוויר. האנושות בדיוק חצתה את קו ה-5 מיליארד בני אדם, בזמן שבארה"ב לבדה מתו מעל ל-20 אלף בני אדם בתוך חמש שנים ממגפת האיידס. באותה שנה החל המחזאי טוני קושנר לעבוד על המחזה השאפתני, "מלאכים באמריקה". יידרשו לו שלוש שנים להשלים את המגנום אופוס שלו. עוד 40 אלף אמריקנים ימותו בזמן הזה מהמחלה.
הקראה מלאה של המחזה אורכת שבע שעות, ולכן קושנר חילק אותו לשני חלקים, ארוכים כשלעצמם. זו גם אחת הסיבות שלמרות שהוא נחשב לאחת מפסגות התיאטרון של המאה ה-20, ממעטים להעלות אותו בימינו. ההפקה האחרונה והמהוללת של המחזה בלונדון ב-2017, למשל, נמשכה 10 שעות ברוטו, כולל הפסקות. הקהל היה מגיע באחת בצהריים ומסיים את הצפייה לקראת חצות.
אלא שהסיבה האמיתית למיעוט ההפקות של יצירת המופת של קושנר נעוצה בשאלה "האם זה עדיין שווה את ההשקעה?". האם יצירה שנכתבה בשנות השמונים, הוצגה לראשונה בשנות התשעים ועוסקת בנושאים מאוד ספציפיים לאותה תקופה עדיין יכולה לשבות קהל, בטח לאור העובדה שהעיבוד הטלוויזיוני הבלתי נשכח שלה זמין בכל VOD שמכבד את עצמו. התשובה מורכבת, אבל קשה שלא להעריך את האומץ בהחלטה של הבמאי גלעד קמחי להעלות את המחזה המאתגר בתיאטרון הקאמרי בימים אלו.
האתגר הזה כפול לא רק בגלל שעברו 70 שנה מאז ההוצאה להורג של יוליוס ואתל רוזנברג, אחד מסיפורי הרקע שעיצבו את המחזה, אלא בגלל שכפי שהטייטל רומז: מדובר במחזה מאוד אמריקני, שמצריך הכרה עם זרמי עומק בחברה האמריקנית של ממשל רייגן, ובכלל. צעירים בני שלושים ומטה לא מכירים את שלבי המחלה האכזריים שהביאו לבסוף למוות מנגיף ה-HIV, וטוב שכך - אבל הם גם לא יזהו כנראה דמויות מפתח כמו רוי כהן, המקראטיסט שרדף הומואים למרות שהיה הומו בארון בעצמו (או כפי שהוא מכנה את עצמו במחזה: "גבר הטרוסקסואל ששוכב עם גברים").
זו הפעם השלישית שהחלק הראשון של המחזה - "המילניום מתקרב" - עולה בישראל. הפעם הראשונה, בבימויו של שמואל הספרי ב-1993, הייתה גם היא בתיאטרון הקאמרי. שלושים שנה עברו מאז וכעת קמחי חוזר אל היצירה הזאת מפריזמה של עולם שונה לגמרי. תרגומו המופלא של אלי ביז'אווי מצליח להפוך את המחזה לאקטואלי גם לישראל של ימינו. האמת, זה אפילו קל, בטח כשמקראתיסטים הומופובים (בארון? ימים יגידו) צובעים את השלטון בישראל בצבעים גסים שהיו מביכים גם את רונלד רייגן.
כשברקע ניסיון לשחיתות במערכת המשפט האמריקנית, אומרת דמותו של מרטין הלר במחזה המקורי (תרגום חופשי של הח"מ): "תוך עשור נבצר את מעמדנו בבית המשפט עם שופטים משלנו, עם בלוק חוסם שמרני בבית המשפט העליון. יהיו שופטים רפובליקנים בכל מקום שתפנה, נניח אותם כמו מוקשים. אפליה מתקנת? בום, מוקש! ככה נשיג את מה שאנחנו רוצים לגבי כל נושא - מהפלות ועד ערכי משפחה… זה הסוף לליברליזם החילוני". זה טקסט שנכתב ב-1987 כאמור, וכשהוא הוצג לראשונה בארה"ב כמה שנים לאחר מכן, בתקופת כהונתו של ג'ורג' בוש הראשון, הוא נגע בפחדים הכי גדולים של השמאל האמריקני. בשנת 2023, המילים האלה מרגישות קרובות יותר לבית, תרתי משמע, ואף עוררו הפסקה ספונטנית בהצגה לצורך מחיאות כפיים סוערות מהקהל התל אביבי. זה לא הדבר הכי נהוג בתיאטרון, אבל מהתגובה של השחקנים נראה שהם ציפו לזה.
שווה להתעכב עוד רגע על התרגום המצוין של ביז'אווי, שמצליח באופן נדיר גם להיות מאוד נאמן למקור - ובו זמנית ללהטט עם התאמות מקומיות נדרשות. כך למשל החתולה של פריור במחזה המקורי נקראת "שיבא", אך בעברית הפכה ל"לאסי". המהות נשארה, בשני המקרים מדובר בשמות של כלבות מפורסמות שהלכו לאיבוד - אך אין ספק שלאסי קצת יותר מוכרת לישראלי הממוצע. במקרה אחר רוי כהן מספר על שופט עם קול נשי, ומציין שיש לו את הקול של הזמרת קייט סמית', זמרת אופרה שהתפרסמה בראשית ימי הרדיו בארה"ב. בגרסה העברית היא הופכת לברברה סטרייסנד, וטוב שכך.
מדהים כמה סצנות שנכתבו על האקלים הפוליטי של ארה"ב של לפני 35 שנה רלוונטיות גם לימינו. כך למשל השיחה שבה לואיס היהודי מדבר עם בליז השחור על גזענות (או היעדרה) בארה"ב המודרנית דאז, ממשיכה להיות כואבת ומדממת בחוסר המודעות שלה גם היום - וכן, גם בישראל. הוא מדבר על כך ש"אין מלאכים באמריקה" במובן של עולם הרוח שהושמד בכור ההיתוך האמריקני, ונראה שרק חסר שהדובר מהצד השני יהיה אבישי בן חיים שיסביר לו על המקום של הרוחניות בישראל השנייה.
אלא שהטקסט של קושנר, מבריק ונצחי ככל שיהיה, הוא רק חלק מההפקה המשובחת של הקאמרי. קחו לדוגמה את התפאורה הממזרית של ערן עצמון, שיכולה להיראות לרגע פשוטה. איזה שקר ויזואלי מופלא. בצד אחד בית מגורים, עם מטבח ומיטה. בצד השני ספסל. לא משהו שלא ראינו בעבר. אלא שהתפאורה לוקחת חלק פעיל במחזה, ועוזרת לו להישאר דינמי ותזזיתי, כשסצנה אחת חודרת לאחרת (לפעמים עם אותן דמויות ממש), בלי קאטים או פייד אאוטים שיקטעו את הרצף הסיפורי הארוך והמתוחכם. במפלס השני של הבמה עומדת סטטית לאורך ההצגה תזמורת המהפכה בניצוחו של רועי אופנהיים. אם מחפשים "תירוץ" להגיע לראות את ההצגה, גם למי שמכיר בעל פה את הגרסה של HBO, אז המוזיקה המקורית של אמיר לקנר, שמבוצעת בהרמוניה מופלאה עם הטקסט, היא הסיבה לרוץ לקאמרי.
האחרונים שיזכו פה לשבחים יהיו השחקנים עצמם, דווקא בגלל שזה כל כך מובן מאליו במקרה הזה. אין שחקן אחד בהצגה הזאת שלא ראוי למחיאות כפיים סוערות על התפקידים שלו (קושנר עצמו קבע במחזה המקורי כי כל שחקן יגלם שתי דמויות או יותר). זה קורה בדמויות הראשיות כמו במשניות ביותר. מיה לנדסמן, למשל, משחקת שלושה תפקידים קטנים בהצגה - את האחות אמילי בבית החולים, את ההומלסית בברונקס ואת המלאכית, שחלקה בחלק הראשון של ההצגה משני מאוד (בחלק השני, שבתקווה יוצג גם בישראל, היא חלק מהדיאלוג הכי טוב כנראה בהצגה). ועדיין, לנדסמן מביאה לבמה את כל היכולות שהפכו אותה לכוכבת אדירה. קשה שלא להשוות אותה לאמה תומפסון, מהגרסה הטלוויזיונית. כך למשל, כשתומפסון - בתפקיד האחות - עוברת לדבר לרגע בעברית, זה רגע סוריאליסטי משעשע. מבחינת הצופה שלא מדבר עברית, תומפסון סתם מדקלמת קצת ג'יבריש. בישראל, כשהדמות ממילא מדברת עברית, לנדסמן מכניסה לקטע טראנס שלם, כשהיא מדקלמת את "אל מלא רחמים" בצעקה אדירה ומקפיאת דם.
זה משעשע לחשוב שיש מישהו שנאלץ להיכנס ל"דמות של יהודי" בהצגה בישראל, אבל שהם שיינר בדמותו של לואיס הצליח לגרום באמת לכל השאר להיראות גויים לידו, בהופעה לפנתיאון. שיינר מתעל את הנוירוטיות של וודי אלן, לצד חביבות ויזואלית (ומשעשעת בדרך לא מעיקה) בסגנון של כריס פראט. זו לכל הפחות הגרסה הכי אהיבה שראיתי של לואיס. לעומתו, יואב לוי, שמגלם את רוי כהן (גם הוא כמובן יהודי) עושה משהו אחר - ומצליח לעשות מין גרסה מקומית של אל פצ'ינו. קשה להתמודד עם ההיסטוריה של הדמות הזאת. בהיסטוריה של המשחק לא היה מישהו שידע לצעוק יותר טוב על המסך מפצ'ינו, וקטעי הזעם המופגנים של לוי הביאו את העוצמות האלה לבמה בהצלחה.
מחמאות מגיעות גם לאביגיל הררי, שמביאה תמימות סוריאליסטית לדמותה של הארפר. בעוד המחזה המקורי מתייחס אליה בעיקר כאל מכורה לתרופות מרשם שסובלת מהזיות (עם טאץ' עדין של מיזוגניה אופיינית לשנות השמונים) - הדגש הוויזואלי הפעם הוא על האגרופוביה שלה, והררי מוסיפה הרבה רגישות לדמות. אם היינו עדיין באייטיז כנראה שהייתי כותב שהיא פשוט מתוקה. העזר כנגדה, נדב נייטס, שהופך בשנים האחרונות לאחד השחקנים הבולטים על במות ישראל, נותן הופעה נהדרת. נייטס נכנס לנעליו של ג'ו, הרפובליקני המורמוני, ומוסיף איזה טעם מקומי למלחמה של ג'ו עצמו, והשדים הפנימיים של ההומו בארון שכלוא בכת שרואה בהומוסקסואליות חטא (עניין שאיכשהו רק החמיר מאז שנות התשעים ביוטה, אבל זה סיפור אחר שיסופר בהזדמנות אחרת).
ראוי לציין לשבח גם את עירית קפלן ודודו ניב, שמגלמים תפקידים קטנים (ששוב, יהפכו לגדולים יותר בחלק השני). אך המחמאות הגדולות ביותר שמורות לשני שחקנים שהשאירו את הקהל פעור פה לכל אורך המופע. הראשון הוא מתן און ימי, בתפקיד נורמן אריגה, האח הרפואי שמוכר יותר בשם הדראג קווין שלו: "בליז". מדובר בדמות שמאוד קל לעצב בצורה קומית, אבל תחת ידיו הנאמנות של גלעד קמחי, און ימי פשוט בונה את הדמות מחדש כגבר חזק ומסתורי, כשאפילו הצדדים הנשיים הבולטים שבו הם רק עדות לחוזקה שלו.
ולבסוף אלעד אטרקצ'י, שמילים לא יתחילו לתאר את החוויה שהוא מעביר את הצופים על הבמה בתפקיד המרכזי של פריור וולטר. אטרקצ'י הוא הומו מוצהר, שגדל בתקופה אחרת לגמרי מהאווירה במחזה, ו"ההומואיות" שלו מביאה זווית אותנטית וייחודית לדמות המוכרת. לא פעם בחרו בעבר ללהק לדמות של פריור דווקא שחקן סטרייט, אבל ב-30 ומשהו השנים שעברו מאז שהועלתה לראשונה על הבמות, "מלאכים באמריקה" של 2023 לא מפחדת לצאת מארון הסטריאוטיפים, ומוכיחה שזה משתלם. במקום לאפיין את דמותו של פריור כהומו גברי או הומו נשי (שלא לומר, "הומואית"), הפעם בוחרים לשים דגש על האנושיות שלו. פריור של אטרקצ'י הוא אדם חזק ובלתי מתפשר - ובעיקר, מלא הומור, להבדיל מהגרסה הטלוויזיונית שלו, שההומור שלה היה בעיקר עדות לרחמים עצמיים. בכך, אטרקצ'י מציג גרסה יותר נאמנה למקור של פריור, שקל להתאהב בה ולהישאב לתוך הכאב שלה.
דמותו של פריור עומדת בלב המחזה, ומהווה תזכורת קבועה למוות שנמצא באוויר. זו אחת מהדמויות הטרגיות-קומיות הגדולות שנכתבו אי פעם, ואטרקצ'י בורא אותה מחדש בטבעיות ובחן אדיר, כל זאת כשרוב ההצגה הוא בכלל שוכב במיטה - אתגר ענק לכל שחקן. זו אחת מתצוגות המשחק הכי מסעירות ומעוררות חמלה שזכיתי לראות בישראל, כזאת שראויה לכל פרס, והיא לבדה מצדיקה את מחיר הכרטיס.
בשורה התחתונה מדובר באחד האירועים הבימתיים המיוחדים שעלו בישראל בשנים האחרונות, שגם מציב מעבר לתשבוחות אתגר גדול לקהל הישראלי. האם בעידן הבינג' אפשר בכלל ללכת לתיאטרון כדי לראות הצגה שנקטעת באמצע, בדיוק בשיא הקליימקס (תרתי משמע, כפי שיתברר בחלק הבא)? אחרי שהתרגלנו לנטפליקס, האם הגיוני בכלל להשקיע שלוש שעות בהצגה שהיא רק חלק ראשון מתוך מחזה? מי שיבחר לעשות את זה יגלה שהחיים מורכבים מרגעי יופי קטנים ועשבי חמלה קוצניים. אין לחיים בהכרח התחלה, אמצע וסוף. יש מוות, יש גוף שהוא גן עדן של הנשמה ויש אשמה יהודית שמרחפת מעל בנצחיות כואבת. בעברית, כך מתברר, זה אפילו יפה יותר. עכשיו רק נותר לקוות שקמחי וביז'אווי כבר התחילו לעבוד על החלק השני. גן העדן יכול לחכות. העבודה הגדולה מתחילה.
בקטנה
בתמונה האחרונה של "המילניום מתקרב", החלק הראשון של "מלאכים באמריקה", אנחנו נחשפים לדמות "המלאך". ההופעה של המלאך, החודר לחדרו של פריור דרך התקרה, מתוארת על ידי קושנר במחזה המקורי באריכות מפתיעה שנמשכת שני עמודים. לבסוף פריור מגיב: "אלוהים, זה מאוד סטיבן ספילברג". בדיעבד זו הפכה לנבואה שהגשימה את עצמה, כשקושנר הפך לאחד התסריטאים החביבים על ספילברג, והוא עבד איתו במספר סרטים, כולל בסרטו האחרון והאישי מכולם, "הפייבלמנים".