אדם לעולם לא שוכח את האהבה הראשונה שלו, את שברון הלב הראשון שלו ואת הפעם הראשונה שהוא חטף טיל לראש במשחק כדורגל. אצלי זה קרה בבלומפילד. שער 11 הישן, טרם עידן כיסאות הפלסטיק. אני עומד על טריבונת בטון ומשקיף מעל גדר ההפרדה הגבוהה. ילד בן 12. על הדשא מתחממים כוכבי הילדות שלי בצהוב-כחול של מכבי תל אביב. שורה אובארוב, אבי נמני, ניר קלינגר. כולם היו אליליי. אני לא זוכר מי הייתה הקבוצה היריבה, זה בכלל לא משנה. לפתע, בזמן שאני מדבר עם אחד החברים ליציע, אני נהדף מהמקום שלי כאילו פגעה בי מכת"זית בכינון ישיר. אני עוד לא מרגיש את הכאב באותו רגע, אבל האנשים ביציע מסתכלים בי בהלם. זרים שואלים אותי אם אני בסדר. רק אז אני מבין שהאף שלי מדמם. אני עדיין מנסה להבין מה קרה, עד שלפתע אני מסתכל לעבר כר הדשא, שם אני רואה ליד הגדר את מספר 10 בצהוב, מסתכל עליי בחרדה קלה ומחווה בידיו על מפתח לבו כסימן בינלאומי להתנצלות. אני סולח, כמובן. הפרצוף שלי ספג בעיטה חופשית של איציק זוהר, האליל הגדול ביותר של שנות ילדותי - היש כבוד גדול מזה?
כמעט שלושים שנה אחרי, אני פוגש את זוהר לריאיון עיתונאי לצורך קידום הסרט "שער הפרחים" שעולה לאקרנים ברחבי הארץ בימים אלו. זו הפעם הראשונה שהוא מככב בסרט, אבל באופן טבעי השיחה גולשת מהר לכדורגל. אני מספר לו על הפעם שחטפתי ממנו פצצה בבלומפילד, והוא צוחק. "תכתוב את זה בכתבה", הוא מחייך ומייד מסייג, "אבל תכתוב שזה היה בחימום. אין סיכוי שבמשחק הייתי בועט מעל הגדר".
יש כמוני עשרות או מאות אלפים שגדלו עליך, שרואים בך אחד מהגדולים. אתה לפעמים מסתכל במראה ואומר "ת'כלס אני ממש בר מזל, למה זה קרה דווקא לי?".
"כן. למען האמת, בגלל המקום שממנו באתי, תוך כדי משחק או תוך כדי הבקעת גול הייתי אומר את זה. אני השחקן הראשון שהיה אומר את תפילת 'שמע ישראל' אחרי כל גול. הייתי מרים את הראש ומודה. כל הזמן הייתי מודה ומודה ומודה לקדוש ברוך הוא על הזכות שניתנה לי".
זה הפך לגימיק מאז. שחקנים התחילו לשלוף כיפה מתוך הגרב אחרי גולים.
"אתה יודע, זה הכי אבסורד. הייתי מבקיע גולים בשבת, אבל מבחינתי זה היה קידוש השם. הייתי רץ לקהל ואומר 'שמע ישראל' ואומר: 'וואי אלוהים, תודה רבה'. והיום יותר מתמיד. כל לילה שאני הולך לישון אני מודה לקדוש ברוך הוא על כל מה שהצלחתי להשיג בחיים, וגם על הדברים הפחות טובים, שהם ניסיונות עבורי. הדבר הזה, ההודיה לקדוש ברוך הוא, זה מעורר בי אמוציות שונות. תסתכל, זה עושה לי צמרמורת".
בשלב זה זוהר מציג לי את עור הברווז שבולט על הזרוע עטורת הקעקועים שלו. זו תמונה מעניינת של ניגודים, כמו האיש עצמו. קשיחות חיצונית קבועה מול רכות פנימית זמנית. הדיסוננס הזה יחזור על עצמו בשיחה עם זוהר, שנראה כמו כוכב הוליוודי אוריגינל, אבל מבקש לפגוש אותי דווקא במזנון "100 גרם" ברמת החייל, שם הוא מעמיס לעצמו מגש עם אוכל, ואז משלם בקופה לפי משקל. בלי שופוני, בלי דאווין. "זה האוכל הכי טעים בעולם, אתה חייב לנסות, עליי", הוא אומר, באגביות חברית.
הכל חוזר כמובן לילדות. איציק זוהר נולד בשנת 1970 במעברת בת ים לסימה ושמואל זוהר. הם חיו בצריף מאזבסט. חיות המחמד שלו, לדבריו, היו ג'וקים ונחשים. "ההורים שלי נלחמו כמו אריה ולביאה כדי שתהיה לי את האפשרות לנסות להצליח. נלחמו", מספר זוהר, "גדלנו במקום מאוד מאוד קשה. לא הייתה להם אפשרות כלכלית לתמוך בנו, ובמקום כסף הייתה המון אהבה והמון נתינה. היה חוסר, לא אגיד שלא היה. היה חוסר גדול. אבל לא הרגשנו אותו כי זה היה מגובה בכל כך הרבה אהבה שקיבלנו מההורים. הכדורגל והכישרון הצילו אותי. הרצון שלי להצליח, לעזור לכולם, שכולם יתגאו בי ולצאת מהמקום הזה - היה בשבילי ההגנה הכי טובה. ההורים שלי והכדורגל".
אתה מבין בדיעבד את הקושי של ההורים שלך?
"אמא שלי הייתה בת 16 כשנולדתי ואבא שלי בן 20. ועכשיו בוא תגדל ילד במעברה בלי כסף ובלי כלום. אתה מבין איזה שאפו אני צריך להגיד להם על מה שהם שרדו והצליחו להוציא אחד כזה, לטוב ולרע? אז לשמחתי הילדים שלי, שיהיו בריאים, זכו לקבל חיים אחרים, ואני מודה על זה לקדוש ברוך הוא כל היום".
סליחה על השאלה הסטריאוטיפית, אבל כשגדלים במקום כזה, חוזים גם במקרים של אלימות, של פשע?
"הרבה".
אם לא הכדורגל היית יכול להידרדר גם לשם?
"אם לא הייתי מבזבז את כל הזמן שלי על כדורגל, ובמקום זה הייתי הולך למקומות בהם ראיתי פשע, אז אני מניח שלשם הדברים היו הולכים. כל הילדים שגדלו איתי הגיעו למקומות האלה. לא היה להם את המזל שלי. ברגע שזורקים אותך לסוף העולם, ומבחינתנו זה היה סוף העולם, אין לך שום אופציות. שתבין, מסביבנו היו רק דיונות. אחרי זה הייתה אשדוד. אפילו ראשון לציון לא הייתה אז. אין לך תרבות, פנאי, כלום".
יש ים.
"ים ומגרש. אבא שלי היה מציל, ואני נהייתי שחקן כדורגל".
מי ששיחק תחת מאמנים קשוחים כמו דרור קשטן, שלמה שרף ואורי מלמיליאן - מצא את עצמו לפתע תחת הדרכתו של הבמאי הוותיק חיים בוזגלו. הסרט "שער הפרחים" מתאר את קורותיה של משפחה קשת יום בעיירה דמיונית בפריפריה, שבעקבות ההסתבכות של אחד מהילדים בהימורים נקלעת לחוב גדול לחברת החשמל, ונאלצת להעביר את ליל הסדר בחושך. זוהר מגלם בסרט את דמותו של דוד דנינו, אחד מעשירי העיירה, שגם מפעיל מין קזינו מחתרתי ומצליח.
בגלל הרקע שלך, היה לך קל להזדהות עם הדמויות בסרט?
"בוא נגיד שהדירות בסרט לעומת איפה שגדלתי אלה דירות יוקרה".
מעניין אותי דווקא לשמוע איך הרגשת כלפי הדמות הראשית בסרט, שמגלם אריק משעלי, שמסתבכת בגלל חובות להימורים. זה משהו שלא זר לך מהעבר.
"אתה יודע, עכשיו שאתה אומר לי את זה, אפילו לא חשבתי על זה".
אני רואה שאתה מתגונן אבל זו לא הכוונה. לדעתי כל מי שיראה את הסרט יחשוב על זה. זו סגירת מעגל יפה, שהשתקמת ועכשיו אתה מככב בסרט דווקא בדמות הפוכה, של המהמר שמרוויח ולא המהמר שמפסיד.
"וואלה, האמת, העלית פה נקודה מעניינת מאוד. אני לא אומר את זה סתם. עד שלא אמרת את זה לא חשבתי על זה בכלל. זה יכול להיות קלוז'ר מגניב. כן. אני אראה את הסרט השבוע, ויהיה מעניין לראות את כל הסיטואציה הזאת מהצד. זו יכולה להיות אחלה סגירת מעגל מבחינתי, לתקופה שאני הייתי מעדיף לשכוח".
ספרתי. השתתפת ב-11 תכניות טלוויזיה, ושיחקת ב-10 קבוצות כדורגל. כלומר הקריירה השניה שלך כבר יותר מגוונת מהראשונה.
"תראה, רוב הכדורגלנים במעמד שלי או לפחות רובם הולכים לכיוון ההתעסקות בכדורגל, לכיוון האימון. לי הדבר הכי טבעי לעשות היה לעבור לטלוויזיה".
למה בעצם?
"לא יודע, זה היה מעבר נורא טבעי, משהו בדרך שהתראיינתי אפילו. לפני 25 ו-30 שנה כשהיית מתראיין ואומר את האמת בפנים זה היה נחשב לשחצנות. אני זוכר ששאלו אותי 'מכבי תזכה באליפות?' ואמרתי 'כן'. כי ידעתי שנזכה באליפות. לא אמרתי את זה ממקום של שחצנות. הייתי כן ואמיתי, בלי פוזות ובלי התייפיפות ולשמחתי נשארתי כזה עד היום. המעבר לטלוויזיה היה הדבר הכי טבעי לעשות".
ועכשיו המעבר לקולנוע עושה לך חשק לעוד?
"כן. אני אגיד לך למה. כשאתה איציק זוהר אתה דמות. כשאני יוצא לרחוב אני נכנס לסוג של דמות. זה כרוך בקודים של התנהגויות והתנהלות, וכשאתה 'בד בוי' זה קודים של 'בד בוי' וכשאתה 'גוד בוי' זה קודים של 'גוד בוי' וכשאתה יוצא עם דוגמנית, או בזוגיות… כל הזמן אתה צריך לשחק את המשחק".
אני חושב על להיות על סט עם שחקנים כמו זאב רווח ועם במאי מוערך כמו חיים בוזגלו, זה לא נורא מלחיץ למישהו שמגיע מרקע אחר לגמרי?
"בהתחלה זה היה לי מאוד מלחיץ. הייתה לי איזו סצנה אינטימית עם סמדר קילצ'ינסקי ב'כתב פלילי' שחיים בוזגלו ביים. כמות הזיעה שאני הזעתי בסצנה הזאת, תשמע, לא הזעתי ככה בדרבי. אי אפשר היה לצלם כי פשוט לא הפסקתי להזיע מהלחץ. אני חצי ערום עם סמדר היפהפייה, בחדר מטר על מטר עם 60 אנשים לפנינו, והיא מסבירה לי איך להתנשק ואיך להגיב, ותשמע, אני הזעתי, ואני לא מזיע כשהן לא מצולמות. ככל שהזמן עבר התרגלתי. יש משהו באנשים שהם סוג של דמויות לאורך הקריירה שלהם, שהמשחק עושה להם את זה. לצאת מהמקום שאני נמצא ופתאום להיות משהו אחר, זה מעניין אותי, זה מאתגר אותי".
כמה שונה הילדות שלך מהילדות של הילדים שלך?
"אין שום קשר. כשההורים שלך חיים בהישרדות יומיומית ובדאגה לילדים, אתה לא יכול להשוות את זה לכלום. הייתי בן 7 כשנסעתי בשני אוטובוסים מסוף בת ים ליפו כל יום. יוצא ב-12:30 בצהריים וחוזר בעשר בלילה. אין טלפונים, אין ווייז. ככה גדלתי".
אני לא מדבר על האובייס של לחיות בצפון תל אביב לעומת צריף מאזבסט במעברה, אלא על המעטפת המשפחתית. אתה מספר שלא היה חסר לך כלום כי היית מוקף במשפחה, הורים, דוד, סבתא - ומצד שני, הילדים שלך אולי לא ידעו מחסור הישרדותי כזה, אבל כן נאלצו לראות את אבא שלהם עוזב את הארץ לשנה ומנסה לפתוח דף חדש בהונגריה.
"תראה. אי אפשר לנווט את החיים במסלול ידוע מראש ולצפות למקריות ולספונטיות. אני לא בנאדם כזה. אני בנאדם שהולך אחרי הרגש שלו. לשמחתי - וזה לטוב ולרע - ולפעמים כשאתה הולך בלי לשים לב, בעיקר כשאתה יותר צעיר, אתה פוגע על הדרך באנשים חשובים לך ואהובים עליך. אבל המעבר הזה היה במטרה להפוך את עצמי לאדם טוב יותר, לאבא טוב יותר, מרצון לתת הרבה יותר".
אני רואה את הילדים הגדולים שלך מזה זמן במדורי הרכילות. לא מזמן נפלתי בקליקבייט על תמונה של "קיילי ג'נר הישראלית", וזו הייתה בעצם הבת שלך גבריאל. חייב להגיד שזה מטורף בעיניי שלאיציק זוהר יש ילדה בת 23.
"ומיכאל בן 20".
מטורף בעיניי. במאמר מוסגר אני חייב להגיד לך ששניהם יותר יפים ממך.
"אין פה שום ויכוח".
הדוגמנות, ובכלל החשיפה הזאת, אחרי כל מה שעברת, זה משהו שרצית בשבילם?
"אין לי מה לעשות עם זה. הם נולדו לתוך הטייטל הזה של 'הילדים של איציק זוהר'. אני השתדלתי לאורך כל הילדות שלהם לא לתת להם לסבול מהטייטל הזה. הייתי בא פחות לבתי ספר ופחות לצופים, כי אתה יודע, זה אוטומטית מסמן אותם. גבריאל, הגדולה שלי, היא פחות בקטע של קיילי ג'נר. היא עושה תואר במדעי המחשב, לומדת 16 שעות ביום אם לא יותר. מיכאל יותר משתף פעולה עם הטייטל, יותר נהנה מהזרקורים. יותר מחפש את המשחק, את הדוגמנות. והקטנה, אליה, היא עדיין קטנה, בת 10, כל היום איתי. אבל גם היא בדרך לשם".
אתה אומר שהיא תהיה דוגמנית ולא כדורגלנית.
"כן. מה שאבא לא היה. בעצם הייתי גם וגם".
שנינו הורים לשתי בנות יפות, ואני חייב להגיד לך שזה נושא שמטריד אותי. אז תן לי לשאול אותך כאבא לאבא, שהוא במקרה גם איציק זוהר, שהיו לו לא מעט הצלחות עם נשים בחייו. איך אנחנו מתמודדים עם מה שאנחנו יודעים שיש שם בחוץ?
"לטוב ולרע, חוויתי ולא פחדתי לחוות. אני לא בנאדם שמפחד מחוויות. מה שמאתגר אותי, בטח שאנסה אותו. אז ראיתי עבורן את הכל. וכשאתה רואה עבורן את הכל, אתה בעצם עושה בשבילן את השאלות של המבחן, ומסמן להן את התשובות. הן רק צריכות לעבור עם העט ולעשות על התשובה וי. אני יודע להסביר להן את הכל ואני יודע לחסוך להן את הכל. אבל בסופו של דבר - הכל, הכל, הכל, הכל מתנקז לחינוך. גם לילדים שלי יש חברים שגדלו במצב סוציו-אקונומי וואו, ואני לא רוצה להגיד לך איזה עקומים הם. אז שוב, זה הכל חינוך, והכל קשר וקרבה רגשית ופיזית לילדים. להיות כל הזמן עם היד על הדופק. לתת להם לבנות את האישיות שלהם עם המון תמיכה ממני ומאמא שלהם, עם המון עטיפה מגוננת אבל לא מפריעה. לתת להם לפתח את האישיות שלהם לבד ובמקביל ללמוד מהדברים הטובים שלי וגם מהפחות טובים".
השיח ביניכם הוא עד כדי כך חופשי?
"הכל. הכל. כשאני יוצא לבלות אני יוצא איתם. אתה מבין?".
כשהתפוצץ הסיפור של עומר אצילי ודור מיכה עם הילדות בנות ה-15, זה שבר לי את הלב, גם כמכביסט וגם כאבא.
"לכל אבא בסיפור כזה יש צביטה בלב. כל אבא".
גם בדור שלך היו מקרים כאלה בנבחרת הצעירה ובבוגרת עם נערות הליווי לפני המשחק מול דנמרק, אבל לזכותך אפשר להגיד שמעולם לא התלכלכת בסיפור כזה, בטח ובטח לא עם בנות 15.
(לאורך כל השאלה זוהר דופק באינסטנקטיביות על השולחן, וממלמל: 'השם ישמור') "בוא נמשיך הלאה. זה נושא שלא קשור אליי. אנחנו גולשים למקומות שאני לא רוצה להיות בהם. אני אסכם את זה בקצרה: זו פרשה מגעילה. דוחה. והיא מתחברת למה שאמרתי קודם - הכל מתנקז לחינוך ולקירבה של ההורים לילדים, לא משנה מאיזה צד. אבל בסיפור הזה יש קורבנות - שהן הבנות; ויש אשמים, גם אם זה רק מוסרית".
ובכל זאת יש סטיגמה לכדורגלנים, שהתחילה עוד בתקופה שלך או לפניך, ולא מצליחים להתנער ממנה עד היום. אתה חושב שזו טעות שאנחנו בכלל מתייחסים לכדורגלנים כמודל לחיקוי?
"כן. אני לא חושב שכדורגלנים צריכים להיות מודל לחיקוי. הטובים שבהם? סבבה, שיהיו מודל לחיקוי. מבחינתי יותר קל לי להתחבר לכדורגלן שאולי אין לו את הכישרון הכי גדול בעולם, אבל בהתמדה ובעבודה קשה ובמחויבות ומסירות הצליח להגיע למקומות הכי גבוהים. באהבה, הוא יכול להיות מודל לחיקוי. אבל אלה שנולדו עם כישרון כל כך גדול והכישרון שלהם חיפה על הרבה דברים אחרים, אני לא חושב שצריך להפוך אותם למודל לחיקוי. אני לא חלילה יורק לבאר ששתיתי ממנה. אני פשוט סוגר את הבאר הזאת. שלא ייכנסו יריקות ושלא יירקו מבפנים החוצה. כדורגלנים לא צריכים להיות במקום הזה".
אולי זה מסביר למה מכל אלפי הכדורגלנים הפעילים בישראל, רק שרן ייני השתתף בהפגנות נגד המהפכה המשטרית.
"זה לא מפתיע אותי. כדורגלנים נורא מפחדים מהקהל. מפחדים ממה שיגידו עליהם. הם סך הכל נורא חסרי ביטחון".
זה לא היה פעם ככה. אני זוכר את אבי נמני, רונן חרזי ואלון חזן שמים כיפה שחורה ועושים תשדיר בחירות לש"ס. מה, הם לא פחדו מהקהל?
"אחי, הפיגורות היו שונות. השחקנים האלה היו גדולים יותר מכל מה שקורה מסביב. היום המסביב יותר גדול מהכדורגלנים. השחקנים, הדרך שלהם להביע מחאה או לנצח מחאה היא רק על הדשא. אני יכול להבין אותם. זה לא מקובל עליי, אבל אני יכול להבין אותם. הם מאוד מפחדים מאיך זה ייתפס".
אני זוכר אותך ברדיו, רב עם אורן חזן בתור ליכודניק שמביך אותו ההתנהגות שלו. לא חושב שלרגע חשבתי שאתה כדורגלן יותר טוב או פחות טוב כי הזדהית עם הליכוד.
"אנחנו, והדור שלפנינו, המשחק לא היה הדבר היחיד שהיה לנו למכור. היום יש כל כך הרבה פרמטרים שמונעים חשיבה עצמית של השחקן. אין לו שום דעה עצמית. יש את הדובר ואת הדובר של הדובר ואת דודה של הדובר והאינסטגרם והסוכן והסוכן של הסוכן. כל הדברים האלה מקטינים את השחקן עצמו ואת הדעה שלו. המצב הוא שאתה כלום מחוץ לדשא. רק כשאתה עולה על הדשא אתה שווה התייחסות. אז זה מלווה בכל כך הרבה מחסומים. כשאתה מגיע לשיחה עם אלי אוחנה, חיים רביבו, אייל ברקוביץ, איתי או עם אבי נמני, אתה יכול לראות את ההבדל בדמויות".
השאלה היא אם עוד 20 שנה כבר נשמע דעות של הכדורגלנים של הדור הנוכחי או שנמשיך לחפש את אלי אוחנה ואייל ברקוביץ' ושות'?
"אם המצב יישאר כמו שהוא עכשיו אז כן".
אז עכשיו לא משנה אם תענה בתור איציק זוהר הכדורגלן או איציק זוהר שחקן הקולנוע, אבל אנחנו יושבים פה בתל אביב וסביבנו המדינה כואבת. אתה בטוח לא אדיש לזה.
"שמע, אני אתייפיף אם אגיד שזה לא פגש אותי לאורך הדרך. אני פשוט בחרתי לא להיכנע לזה. אני חושב שהרפורמה הכי חשובה שצריך לעשות זה לעשות רפורמה בעם. צריך לבחור נכון את האנשים למקום שבו מחוקקים חוקים. אין מצב שרק הצד הזה קיים או רק הצד הזה קיים. לא יכול להיות שתהיה שנאה כזאת בין יהודים. לפני הכל, לפני שמדברים על מיליון ואחד דברים אחרים, תעשו רפורמה בשנאה הזאת שמגיעה משני הצדדים בצורה חסרת אחריות. כל אחד חושב שאם יבוא טיל מלבנון, מהחיזבאללה, אז בגלל שהוא בעד או נגד הרפורמה, הטיל יידע להזיז את עצמו לצד השני. הם כל כך טועים, כי בסופו של דבר האחדות שלנו כעם, האחדות שלנו כצבא, היא זו שתשמור עלינו".
איך עושים את זה?
"אם עכשיו אני אביע דעה כזאת או אחרת, השנאה הזאת תופנה אליי. אני לא נמנע מלהביע עמדה מפחדנות, אבל כל עוד אני לא במצב שאני יכול להשפיע. כל עוד אני לא במקום שאני יכול להחזיר אש. אז זה סתם ילך לאיבוד".
אתה חושב שעוד בכלל יש אפשרות לאחות פה את הקרע?
"בוודאי שאפשר! העם הזה היה מפוזר בכל העולם 3,000 שנה והתכנס פה רק ב-75 שנה האחרונות. בטח שאפשר, אבל אנחנו עם קיצון. עד שאנחנו לא מגיעים לקצה של משהו אנחנו לא מצליחים לתקן, להבין, ליהנות, לכאוב. קודם כל אנחנו צריכים להגיע לקיצון, והנה, בסדר - אנחנו בקיצון".
העלילה של הסרט "שער הפרחים" לא פוליטית, אבל קשה לברוח מהפוליטיקה שמתחת לפני השטח. זה קצת הגרסה הקולנועית של תיאוריית ישראל השנייה של אבישי בן חיים.
"אני מסרב לזה, לקיטוב הזה… אני ישראל השניה, סבבה? ואני לקחתי בידיים שלי את המקום שהייתי בו ולא נתתי לו להיכנס אליי. והנה, אני פה. אז נכון שלא לכולם יש את הכישרון ולא לכולם יש את המזל, ואני לא מכליל, אבל אני בטח לא רוצה שאף אחד יהיה ב'ראשונה' ולא ב'שנייה'. שתהיה ישראל. אני יודע שזה נשמע נאיבי ולא רציני או מתחמק, אבל ככה אני רואה את זה. יש לי חברים ערבים שגדלתי איתם ביפו. חברים אשכנזים, ספרדים, שמאלנים, ימנים - מכל המגוון. ועם כולם אני בסבבה. עם כולם בשלום. הבעלים פה של המסעדה הוא שותף של חבר שלי, ערבי, אתה מבין? בוא תגיד להם להיפרד. תנסה. לא תצליח. כי לא יכול להיות. זה רק פוליטיקאים שמייצרים שיח כל כך מפלג".
זה כבר לא רק פוליטיקאים, כבר שומעים על משפחות שיעשו השנה את ליל הסדר בנפרד בגלל הקיטוב הזה.
"אין טמטום כזה! מי שמייצר את השיח הזה, ומי שנכנע לו - טמטום של שני הצדדים. אתם רוצים להיות מטומטמים? תיהנו, מה אני אגיד לכם. יש ימים שהטמטום בצד הזה יותר גדול ויש ימים שההפך. אבל לאורך זמן, בסופו של דבר, לא יכול להיות שמשפחות לא יעשו את החג ביחד בגלל דעות פוליטיות. לא יכול להיות. זה מעצבן אותי!".
יכול להיות שזה נובע מנוסטלגיה שלי. אבל אני חושב על הכדורגל שאני ראיתי כילד. מכבי עם אובארוב, זוהר ונמני. חיפה עם רביבו, ברקוביץ' ומזרחי. בית"ר עם אוחנה וההונגרים. אין קבוצות כאלה היום שרצות שנים והאוהדים יכולים להזדהות איתן.
"בכל משחק שהיית בא לאצטדיון, היית רואה רק חולצות של המועדון. לא של ברצלונה, לא של ריאל מדריד. בכל קבוצות היו כוכבי על שהיו פיגורות, עם השפעה על הקהל. אם אלי אוחנה היה אומר לקהל לא לקלל, הם לא היו מקללים. אם אני ואבי היינו מבקשים מהקהל לעודד - היו מעודדים. היום? מי אתם. היום השחקנים הם תפאורה בהצגה של הקהל. פעם זה היה פשוט הפוך".
ומבחינת כדורגל? זה רק משקפי הנוסטלגיה שלי או שהכדורגל היום פשוט פחות טוב? אני שואל אותך כפרשן כדורגל.
"חד משמעית פחות טוב. קודם כל, הכל מתנקז לכישרון. כרגע הדור פחות מוכשר מדור כזה או אחר. היו דורות יותר מוכשרים. גם בגזרת הזרים. היום למועדונים אין כסף להביא שחקנים ברמה של פישונט, שאלוי, אובארוב, פולוקארוב או ניקולאי קודריצקי ז"ל. אתה לא יכול להביא שחקנים ברמה הזאת. מכבי החתימו את אובארוב ב-40 אלף דולר בעונה. היום אתה לא מביא שחקן ברמה הזאת ב-40 אלף דולר בשעה".
יש גם יוצאים מן הכלל, מבחינתי לפחות, כמו ערן זהבי.
"לגבי ערן זהבי, אני מצטער בשבילו - ובשבילנו - שהוא לא שיחק במכבי בשנים הגדולות. איתי, עם אבי, עם דריקס, עם נועם, עם האחים ברומר. כל אחד היה נהנה הרבה יותר ממה שהוא נהנה היום".
יכול להיות שגם הנבחרת הייתה מגיעה להישגים אחרים.
"חד משמעית. ערן הוא ענק, פשוט ענק".
אגב פרשנות, בלי לנקוב בשמות, התחושה היא שגם הפרשנים היום פחות טובים מבעבר.
"אני אגיד לך את זה ככה. מדובר בקולגות ואני לא מעוניין לפגוע באף אחד. כדורגל לא לומדים בוויקיפדיה ולא עושים בגוגל. כדורגל אתה צריך לחוות. בוא נגיד להיות כבאי. אם תקרא בגוגל על התנהלות של כבאי, אתה תדע לבוא לשריפה והתנהל אותו דבר? אתה פשוט תדע את כל הפרטים על מה שכבאי עושה - אבל אתה לא תדע להיות כבאי".
חשבת בשנות ה-90 שהפושטק שמשך לך בביצים בחצי גמר גביע בבלומפילד יהפוך להיות אחד מהוגי הדעות החשובים בישראל?
(צוחק) "לא! לשאלתך, לא!".
זה לא ייאמן. אנשים מחכים כל יום שישי בערב לשמוע את דעתו של אייל ברקוביץ' על המצב.
"אין לדעת לאן החיים מובילים. אייל הוא בנאדם מאוד ספונטני. הולך אחרי הרגש שלו, אחרי הלב שלו. לא חושש להגיד את מה שיש להגיד, כמו שגם אני לא חושש - ואם היה לי משהו רע להגיד עליו, תאמין לי שהייתי אומר. וכשזה הולך, אז זה סבבה. וכשזה לא הולך, אז כמו שחקנים אחרים בסדר גודל שלנו - נהנים מהקצה. הקצה הוא סייפטי זון מבחינתנו. לכל בנאדם אחר הקצה הוא מפחיד, אתה מאבד את עצמך כי אתה מפחד. דמויות כמו אייל או כמוני, הקצה הוא המקום בו אנחנו רגילים לחיות בו. אז תמיד לוקחים את הסיכון שיכול להיות הכי טוב בעולם או הכי רע בעולם - אבל מזה אין פחד - כי הדמות שלך היא מספיק חזקה כדי להכיל את הכל".
כמה שעות צריך להשקיע כל יום בשביל להיראות כמוך בגיל 51?
"וואלה לא הרבה. תשמע אני כל היום מתאמן".
זה מסביר את הגוף, אבל אין לך פנים של בן 50 פלוס.
"עובדה שגם בגילי אני עדיין מקבל הצעות לקמפיינים של דוגמנות. הטיפ הכי טוב שאני יכול לתת לך זה שאני שותה כל יום למעלה משלושה ליטרים וחצי מים עם לימון. אני כל הזמן עם בקבוק מים. אני חושב שמים זו הברכה הכי גדולה שבן אדם יכול להביא על עצמו באופן יזום".
אני יכול לזכור מתוך שינה את הגול שלך בדרבי בעונת הדאבל, שניר קלינגר השאיר לך קטנה ואז באת ונתת פצצה מ-25 מטר לפינה. יש לך גול שאתה זוכר במיוחד?
"הבקעתי 140 גולים רק בליגה, בגביע הבקעתי עוד איזה 50, 60 או 70 אולי. מתוך כל אלה, הבקעתי רק 25% ממצבים נייחים. אבל הגולים שלי ממצבים נייחים היו מאוד מרחוק, מאוד לחיבורים, מאוד יפים כאלו. אז זה נראה כאילו זה היה רק בעיטות חופשיות אבל היו לי גולים שעברתי חמישה, שישה שחקנים והבקעתי לחיבורים גם".
אין מדד של להגיד מי הכי גדול, אבל ממה שזכיתי לראות, בארץ ובעולם, היית ברמה הכי גבוהה שאפשר. לא נופל לא מרוברטו קרלוס ולא מדיוויד בקהאם.
"גם בפיפ"א הציבו אותי שם ביניהם. לשמחתי, כמו שאמרתי, אני מדור היוטיוב, אז אפשר למדוד כל משחק וכל בעיטה, עשו סקרים פעם מי הכי גדול ולשמחתי יצא שאני. היחס שלי הוא גול לכל שלוש בעיטות. אחריי נמצא אורי מלמיליאן עם גול לתשע בעיטות. אז יכול להיות שהיו כאלה שהיו להם בעיטות יותר חזקות, אבל מבחינת אחוזי פגיעה, לשמחתי אני במקום הראשון".
אם היית יכול לבחור עכשיו לחזור לשחק כדורגל ברמה ששיחקת כדורגל או קריירה קולנועית עכשיו עם זכייה באוסקרים וכו'.
"כדורגל. זה החיים שלי. לעשות את מה שעשיתי בכדורגל ולשבת היום ולהתייפייף ולהגיד אולי זה. גם אם אני איוולד עוד מאה פעמים מחדש אני ארצה רק כדורגל".
אם היית יכול לגלם ספורטאי בסרט, איזה ספורטאי זה היה?
"יוהאן קרויף. מראדונה. מרקו ואן באסטן, שנולדנו באותו יום. מייק טייסון".
מי ישחק את איציק זוהר בסרט על חייו?
"מי שירצה, רק שיעשה את זה כמו שצריך. אתה באמת חושב שמעניין את הביצה שלי השמאלית הדברים האלה? מה יגידו אחריי? הדבר היחיד שאני משאיר, שיהיו בריאים עד 120, זה הילדים שלי. ומה שחשוב לי זאת המשפחה שלי. חיים רק פעם אחת, ואני חי לפי הקצב שלי ולא לפי השעון של אחרים, ולא לפי המספרים שמנחים אותם, לא תעודת זהות ולא דרכון. המראה לא מבקשת תעודת זהות. מה שאתה רואה זה מה שיש. אם אתה שלם עם מה שהיא מראה לך אז תעודת הזהות היא לא רלוונטית. אני לא נראה לגילי, נכון? אז בגלל שאני בן גילי אני צריך להתנהג כמו בן גילי כדי להצדיק את הקיום שלי?".
זה מפתיע, לא ציפיתי לנהל שיחה פילוסופית כזאת עם שחקן כדורגל.
"שום דבר לא ברור בחיים. דוד משה, שגידל אותי, הלך לבדיקת עיניים בבית חולים איכילוב, התבלבל באחת הדלתות, נכנס למדרגות קיבל התקף לב ומת בתוך הבית חולים. סך הכל הלך לבדיקת עיניים. בנאדם צעיר. חי, תחיה, תבוא אהבה. צריך לחיות את החיים. אתה לא יודע מה יהיה מחר. טו הב פאן. כל השאר זה שטויות, באמת שטויות. חוויתי כל כך הרבה דברים בחיים שלי. שום דבר לא מובן מאליו".
מה לגבי אהבה? אתה מחפש עדיין?
"תמיד".
רואה את עצמך מתחתן שוב?
"אני אמרתי לך. הכל על הזין שלי. אם זה יעשה טוב לבת זוג שלי, אין לי בעיה. הכי קל בעולם. לא מתעכב על קטנות. אתה חושב שאם אני ארצה ללכת הטבעת תמנע ממני ללכת?".