"זה מוזר כשאנשים מפורסמים מתים,
ולא חשוב אם הם נלחמו במלחמה הטובה או הרעה.
זה מוזר כשאנשים מפורסמים מתים,
גם כשאנחנו אוהבים אותם וגם כשאנחנו לא אוהבים.
הם כמו בניינים מוכרים ברחובות ישנים,
כמו דברים ומקומות שכבר התרגלנו אליהם,
ואנחנו מקבלים אותם רק בגלל שהם שם…
הצרה עם אנשים מפורסמים היא
שתמיד צריך להחליף אותם
ולא תמיד אפשר למצוא להם מחליפים,
וזה מה שגורם לנו לעצב המיוחד הזה".
- צ'ארלס בוקובסקי, עברית: יהונתן גפן
סיפור האהבה שלי עם יהונתן גפן התחיל עוד לפני שידעתי מי זה יהונתן גפן. סבתא שלי לקחה אותי לראות את "הכבש ה-16" בתיאטרון הקאמרי הישן בפינת הרחובות דיזנגוף ופרישמן בתל אביב, ואני, ילד שלא מבין כלום מהחיים שלו, התאהבתי. לא ידעתי מי זה האבאל'ה שמדקלם את המילים על הבמה, ובטח שלא הכרתי מושגים כמו "ספוקן וורד" אבל התאהבתי. בבית היה לנו את תקליט המופע ושמעתי אותו שוב ושוב ושוב, עד שהכרתי את מייקל ג'קסון. אבל זה סיפור אחר שיסופר בהזדמנות אחרת.
בצבא התאהבתי בו מחדש. לא זוכר מה היה הטריגר, אבל אחרי שגיליתי את בוב דילן, לני ברוס, ג'ורג' קרלין, ביל היקס, ריצ'רד פריור ועוד אנשים שעיצבו לי את התודעה - גיליתי מישהו שעשה את זה במקביל אליהם, ובשפה האהובה עליי. לפעמים הוא העתיק מהם בלי בושה, אבל זה היה בבחינת "המטרה מקדשת את האמצעים". אין בכלל ספק שהעם היושב בציון, במיוחד הוא, צריך להכיר את "מיהו יהודי?" של לני ברוס. ואם יש מישהו שידע לתרגם לעברית בצורה נכונה את סיפורי האהבה העצמית של טום וויטס - זה היה יהונתן גפן.
הוא משורר. זה היתרון שיש לו על כל הפזמונאים והחרזנים. כשהוא כותב פזמון - זה שיר עם אווירה וחשיפה של פרטים ליריים שבדרך כלל מתחבאים בפזמונים אחרים תחת לחן או מוסר השכל צנוע. בשבילי, הוא השירה כפי שהייתי אני רוצה להבין ולאהוב. הזמר, הצחוק, המלוח, הפונדק, המוזג ובתו. שפה מיוחדת המורכבת כאילו מאנשים שאינם מהעולם הזה, שבכל זאת, מוחשיים וברורים לנו כשמש. כדי להציג אותו צריך להבין את האווירה ואת החגיגה שבמילים. את הסאטירה שהיא תמיד, איכשהו, שיר אהבה, ושירי האהבה שתמיד, בדרך כלשהי, גובר בהם העצב על שמחת העניים והעשירים.
אני חותם על כל מילה שנכתבה בפסקה הקודמת, למרות שלא אני כתבתי אותה. את המילים האלה כתב העיתונאי יהונתן גפן בעיתון מעריב ביוני 1969, על המשורר הנערץ עליו נתן אלתרמן. זהו אותו נתן אלתרמן שידרבן את איש המילים הצעיר להעלות על הכתב את שיריו, ויירדם לתוך כוסית קוניאק בקפה "כסית". אלא כשיהונתן גפן החמיא למשורר האהוב עליו, הוא בעצם כתב על עצמו. זה לא עניין של אגו או חוסר מודעות, הוא פשוט לא הבין שהוא הקדים את זמנו.
הוא היה פזמונאי, וסופר, ומתרגם, וסאטיריקן, ומנחה תוכניות טלוויזיה, ומחבר ספרי ילדים, ועיתונאי, ופובליציסט, ועורך, ותסריטאי, ומחזאי, וקומיקאי, ואחיין של, ואבא של. ואולם, יותר מהכל, הוא היה משורר. זה, כאמור, היה היתרון שהיה לו על כל שאר החרזנים. משורר בכל רמ"ח איבריו. משורר כשהוא ישב מול הנייר, משורר כשהוא כתב לילדים, משורר כשהוא ליהג על פוליטיקה, משורר כשהוא הביט עמוק לתוך כוסית המשקה, משורר כשהוא עשה ייבוא אישי של לני ברוס לארץ הקודש (וייבא גם את ג'ורג' קרלין וטום וויטס לנוחיות העם היושב בציון), משורר כשהוא התנה אהבים עם השפה העברית, והפך אותה לחיה יותר מאי פעם, סקסית ובועטת, בלי להוזיל אותה לרגע. משורר כשהוא הביט על הארץ האהובה שלו מבחוץ, משורר כשהוא הבין שהוא לא יכול בלעדיה. משורר שהמילים שלו גידלו דור שלם של ילדים, שהתבגרו וגידלו עוד דור שלם על שיריו, וחוזר חלילה.
גוף העבודה של יהונתן גפן כל כך מגוון ועמוק, והוא חתום על כמה מהשירים הכי גדולים שאי פעם נכתבו כאן - אבל גם אם היה כותב רק את הספר "הכבש ה-16", הוא עדיין היה נחשב לאחד מהכותבים הגדולים בהיסטוריה היהודית. שירי הילדים של גפן עדיין עובדים, למרות העולם שהשתנה סביבם. אין כבר שום מקום ברמת גן בו אפשר לעמוד ולהריח שוקולד; ילדות היום שואפות להיות מדעניות, ולא מסתפקות בלהיות "הילדה הכי יפה בגן"; אבל האמת המופלאה שנשארה ב"אני אוהב שוקולד" (עם הלחן של יצחק קלפטר שגם נפרד מאיתנו לאחרונה) חוצה זמנים ואמיתות. הסיפא הבלתי מתנצלת של "אבל הכי הכי הרבה, אני אוהב אותי" מפתיעה כל פעם מחדש בפשטות הכנה שלה. זה לא עוד שיר ילדים, זה אחד מהפזמונים הכי יפים שנכתבו בעברית אי פעם. זה קשור לעובדה שלא היה יוצר שהבין ילדים ישראלים יותר מיהונתן גפן. לא היה יוצר שידע להעביר את הפשטות הזאת לכתב בצורה כל כך מושלמת. זה היה נכון בשנות השבעים של המאה הקודמת, וזה נכון גם היום. איזו יצירה נצחית.
רגע לפני שהקורונה נחתה אצלנו לביקור ועצרה את עולם התרבות, הספקתי לקחת את בתי הבכורה, אז בת שלוש וחצי, להופעה של יהונתן גפן. הוא עלה לבמה עם כובע בוקרים גדול שמסתיר שיער לבן שנראה לא הולם את העובדה שמדובר בילד נצחי. ילד היפר. ילד נודניק. ילד קצת מגמגם ומאוד נמוך, אבל בעיקר ילד. אולי בגלל זה התאהבתי בו כילד. אולי בגלל זה הבת שלי התאהבה בו גם. איך אפשר שלא. גם אחרי גיל 70 הוא עדיין היה ילד, ותיבל את השירים המוכרים בסיפורים שהפכו את כל החוויה לבלתי נשכחת. לצדו של יהונתן ישבה מיקה קרני, שביצעה את "הילדה הכי יפה בגן" בגרסה אינטימית ושקטה, כמו שאלוהים התכוון. בסיום השיר יהונתן פנה לכל ילדות הגן היפות באולם ואמר: "נכון ההורים שלכם אמרו לכן שכתבתי את השיר הזה עליכן? זה נכון". אומרים שהוא היה בן 76 במותו, אבל הנשמה שלו הייתה של ילד.
בפתח ספרו "ישראל השנייה", האשים אבישי בן חיים בנבזיות את יהונתן גפן בכך שהוא כתב את "יכול להיות שזה נגמר" כשיר קינה המבכה את אובדן ההגמוניה של ישראל הראשונה אחרי מהפך 77'. העובדה שהשיר התפרסם בכלל ארבע שנים לפני שבגין עלה לשלטון לא הפריעה לבן חיים לבסס את התזה השקרית שלו על מילות השיר שכתב גפן לאריק איינשטיין. יתרה מכך, ד"ר בן חיים הצליח בצורה די מדהימה לפספס את הנימה האירונית של השיר, בו גפן מתייחס בבוז אל האידיאלים הנוסטלגיים של הדור שקדם לו. הגאונות של גפן מתפרצת כבר בשורה הראשונה בשיר - "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי/ והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי" - שכולה הטרלה פארודית על דור המייסדים. האמת היא שמדובר בשורה על-זמנית. היא התאימה לילדים של 1973, בדיוק כפי שהיא מתאימה לילדים של 2023. כמה מעוות צריך להיות בשביל לשמוע במילים העוקצניות הזאת קינה?
גפן הלך לעולמו בזמן שרכבת העמק ממשיכה לרוץ מהר, ללא תחנות או מעצורים. כשהוא נשאל בשנות ה-90 מדוע חזר ארצה מהגלות בלונדון הוא הסביר כי חולים לא יכולים להיות יותר מדי מחוץ למוסד, ורק כאן יודעים איך לטפל בנו כשאנחנו מתחילים להשתולל. "מהי האהבה אם לא טירוף אחד גדול", הוא חתם את שיר האהבה הפסיכי הזה למדינה הזאת שהוא קרא לה "בית", אליה הוא שאף לנסוע, לקחת רכבת, אווירון, תרמיל ומקל. וכן, למרות שבמהדורת החדשות של ערוץ 14 התעלמו מקיומו בצורה בוטה אפילו ביום מותו, הוא היה יהודי אוהב ישראל לא פחות מהם. כנראה שיותר. הוא לחם בצנחנים למען המדינה, והמשיך להילחם על אופיה וזהותה במשך כל ימי חייו. לא לכבד את המורשת של יהונתן גפן, זו יריקה בפרצופה של ישראל.
הייתה לו הרבה ביקורת על המדינה, ובעיקר על מנהיגיה - אבל הוא האמין בה וברעיון שלה. מעטים הצליחו לזקק את תחושת המניה-דיפרסיה של המדינה הזאת למילים כפי שעשה גפן. "מדינה בלוז", הוא נהג לקרוא לה. הוא סיפר כי פעם הגיע לבית ספר כדי להקריא מסיפוריו לתלמידים, ואחד מהם שאל אותו מה הרגע הקשה ביותר בחייו של ילד. התשובה שלו הייתה כי הרגע הקשה לכל ילד הוא הרגע בו אתה מגלה שמישהו יכול לא לאהוב אותך. כך הוא הסביר את היחס של מדינת ישראל למבקריה. מדינה שבטוחה שהיא הכי חמודה בעולם, וחוטפת התקף טנטרום מול כל שביב ביקורת.
גפן גם לא חשש לנשוך את היד שמאכילה אותו, ושלח הרבה מחיצי הביקורת שלו כלפי התקשורת המקומית. "אני אולי לא גדול עיתונאי ישראל, אבל אני גם לא זיקית מחורבנת", הוא כתב באחד מטוריו, "אני לא כותב למשקיעים ולא לעורכים. אני כותב לקוראים שלי".
הרבה לפני שנכנסו לזירה הרשתות החברתיות ומהנדסי התודעה המקצועיים, גפן כבר הבין כיצד מילים יכולות לברוא מציאות. "ילד בן ערבי בן 11 מת מכדור גומי או מה שלא יהיה בשכם, או איפה שזה לא יהיה, והקריין הנחמד עם העניבה אומר: 'צעיר ערבי נהרג כאשר ניסה ליידות אבנים וכו'. בן 11 וכבר צעיר וכבר מת", הוא כתב בעצב, והסביר שככל שהישראלים מתרגלים להתעלם מכאב של ילדים בשטחים, כך לאט לאט הם יתרגלו להתרגש פחות מהילדים שלהם. "הווירוס הוא לא רק וירוס של הלשון, אלא גם הווירוס של הנשמה, הנשמה שאמורה להרגיש או לפחות לנסות להרגיש את זולתה".
הוא גדל תחת צלו של הדוד משה דיין, אך דווקא מבית הגידול המיליטריסטי בנהלל צמח אחד ממתנגדי הכיבוש החריפים והחשובים של מחנה השמאל לדורותיו. הוא האמין במגילת העצמאות, אבל לא חשב שהיא צריכה לבוא על חשבון העצמאות של שכנינו. בעבר הוא טען כי במקום לעבור מיום הזיכרון ליום העצמאות, צריך להמשיך מיום הזיכרון אל החיפוש של יום הפיתרון. זה לא רק חרוז מוצלח, זו הייתה עבורו דרך חיים.
הוא האמין בפיתרון לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי הקרע הפנים-ישראלי. הוא סיפר בגאווה על "הילד המתנחל בן הארבע באריאל ששר משירי הכבש ה-16", והדגיש כי הילד "לא אשם שסבא שלו נשלח על ידי שמעון פרס לסבסטיה". כשזכה בפרס למפעל חיים על ידי אמ"י לצדו של אריאל זילבר, הוא התבקש להחרים את הטקס בגלל דעותיו של זילבר. גפן לא התלבט אפילו. הוא הגיע לטקס ואמר מעל הבמה: "אני יכול להתנגד לדעות של אריאל זילבר בנחרצות ולרצות לחנוק אותו - ואני יכול גם לאהוב אותו. זה לא סותר. הדיאלוג תמיד חשוב יותר מכל חרם".
הקול של יהונתן גפן יהיה חסר פה לא רק בגלל המצלול של המילים שלו, אלא גם בגלל הצלילות שלהן. התזכורת שלפעמים הדבר החשוב ביותר הוא הדבר הנדוש ביותר שאותו איש אינו אומר. "יהיה טוב", הוא כתב בהמנון שהלחין דויד ברוזה תחת השם המודע לעצמו "שיר שלום מס' 349/א". האופטימיות הנבואית של השורה "קדימה, רק תצאו מהשטחים" התחלפה מאז בפסימיות ליבוביצ'ית. גם המילים של השיר השתנו עם השנים. נוספו בתים על שחיתות, על יוקר המחיה - וממש לאחרונה נוסף בית אופטימי על אהבה. יהיה טוב, כן?
המוות, בגרסתו הבנאלית ביותר, נכח לא מעט ביצירה שלו. בלי פאתוס, בלי דרמה. "הנסיך הקטן" שלו לא מת, הוא פשוט לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח. הוא לא אהב שהשיר, שנכתב על חייל ששירת לצדו ונהרג באימון מירי שוגג, הפך להמנון של יום הזיכרון. "הנסיך הקטן צריך להזכיר חיים. חבל שלא שרים אותו ביום האהבה, למשל", הוא כתב.
קשה לאמוד כמה ילדים נחשפו לראשונה למוות דווקא בספר שירי הילדים הראשון של גפן, "שירים שענת אוהבת במיוחד", שם הוא כתב בפשטות על היתמות שלו, דרך עיניה של אחותו הקטנה. תחת הטייטל הכל כך הולם, "שיר עצוב", מסביר גפן לילדים ברגישות כירורגית כמעט את הכאב היומיומי של אובדן הורה בגיל צעיר. מאוחר יותר הוא יסביר שמבדידות האנשים הופכים קשים, ומעטים יוצאים ממנה נשכרים. יש הפוחד מהדממה, יש המגלה בה נשמה. אף אחד לא כותב שירים כאלה יותר. לא לילדים, לא למבוגרים. ספק אם מישהו יכול.
במדינה אחרת, שמקדשת תרבות ואמנות, היה מוכרז היום יום אבל. אולי שבוע. במדינה שלנו, ראש הממשלה אפילו לא טרח להוציא הודעה לקונית לאומה על מותו של אחד מגדולי הכותבים היהודים של מאה השנים האחרונות. מי שחתום על יצירות שהן קונצנזוס חוצה מגזרים. באופן אירוני, יכול להיות שהשתיקה הזאת היא בדיוק בדיוק מה שיהונתן היה רוצה מהמנהיגים של המדינה שהוא כל כך אהב, בדרכו הייחודית. "אין ליהודים מנוחה", הוא כתב פעם, "אפילו למתים שלנו עושים את המוות… גם שם הם מחפשים אותנו, והפראנויה שלך אינה פוסקת כשהחיים נפסקים, ואתה כל הזמן בורח, כל הזמן מסתתר, כל הזמן יהודי".