המיתולוגיה היהודית רוחשת כבר אלפי שנים. יש בה שדים ומלאכים, קללות וברכות, חזיונות על אחרית הימים ומלחמת גוג ומגוג, טקסים מיסטיים וסודות אפלים עד אין קץ. במונחים של ז'אנר האימה, מדובר בכסף על הרצפה: זה מסוג החומרים הכי טובים להפחדה, בהלה ומתח - והם אפילו משלנו!
למרות זאת, משום מה, הטלוויזיה והקולנוע בישראל, שכל כך אוהבים דרמות איטיות, קומדיות רומנטיות ובשנים האחרונות גם לא מעט מותחנים בלשיים - מתקרבים לאזורים האלה לעתים רחוקות מאוד, וחבל. לחלל הזה נכנסה בשבועות האחרונים סדרת דרמה חדשה שעלתה בכאן 11 - "מלאך משחית": מותחן אימה שבו נפגשים השוליים הסמויים של העולם החרדי, שדות חסרות מנוח, מיסטיקה אפלה, היפים תמהוניים ולא מעט דם.
מכאן והלאה - ספוילרים. ראו הוזהרתם
העלילה מתרכזת סביב שלושה גיבורים, בעיקר: באר, לשעבר דב בער (תום אבני), חרדי שיצא בשאלה והפך לפיזיקאי קצת סליזי, שבנסיבות תמוהות שמו נקשר לשורה של מקרי רצח ואלימות גרפיים בשכונת מאה שערים, אף שאין לו שום קשר הנראה לעין לאף אחד מהקורבנות; מלכי (לי עוז לוי) פסיכולוגית המנהלת באופן נחוש מרכז טיפולי בנשים ונערות חרדיות מתמודדות נפש, שכמה מהן מעורבות בסדרת המעשים המזוויעה; וג'ובאני (הישאם סלימאן), שוטר ערבי שחוקר את מעשי הרצח ומנסה לפצח את קשר השתיקה בחברה הדתית המסוגרת. לשלושתם יש טראומות מהעבר שרודפות אותם, ובהלה של ממש ממה שמתרחש. מלבדם מככבים בתפקידים קטנים יותר שמות כמו ליר כץ, דר זוזובסקי, אסתי זקהיים, שי אביבי, מוריס כהן ומאיה ורטהיימר, בין היתר.
אט אט מתברר שהפרשה קשורה בידידה שץ, האקסית המיתולוגית של באר שפיתחה אובססיה לתורת הסוד היהודית, ודרכה אותו שד שטני משתלט על נשים חרדיות בזה אחר זה ומעביר מסרים לבאר. האם יצליחו לעצור אותה? הגיבורים יוצאים למסע גילוי אישי בין שלל דמויות הזויות כדי למצוא פיתרון, בעוד השד לא מוותר בקלות, וגובה קורבנות כמעט מדי פרק, לעתים באופן גרפי למדי.
וזה עובד. הסדרה שיצרו התסריטאים נוח סטולמן ("תמרות עשן", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש") ואביגיל בן דור ניב (גילוי נאות: אנחנו מכירים) והבמאי עודד דוידוף ("מישהו לרוץ איתו", "תיק נעדר"), רקחו בינג' מספק שנע בין טירוף לטראש, מבלי שהדרמה עוצרת לרגע אחד.
הסדרה הזאת לא חפה מבעיות. התסריט מפוזר למדי, הוא מתארך ומתפתל בלי להגיע להתרה מלאה של התעלומה, ולא מעט רעיונות נותרים לא זוכים לפיתוח מלא. גם בסוף העלילה לא לגמרי ברור מה בעצם הפשר של סדרת מעשי הרצח, למה השתלט השד דווקא על הנשים האלה או מה בעצם המסר שידידה מנסה להעביר לבאר. מתסכלת לא פחות ההתעכבות על אינספור דמויות, חלקן שוליות לחלוטין, למול היעלמות של כמה דמויות מרכזיות מאוד כלעומת שבאו (מה קרה לרוח'לאה?). חסרה מאוד גם התעכבות גדולה יותר על השד עצמו - מה בעצם הרקע שלו? לא קיבלנו מספיק מידע שיכול היה להכניס לסדרה רובדים נוספים של עומק.
גם המשחק המאוד צועק - עניין בלתי חריג בז'אנר בסך הכול - חוצה לפעמים את הרף, ויש גם בעיות קטנות יותר, כמעט מצחיקות: הבחירה המשונה למקם משום מה את מעבדות הפיזיקה התת-קרקעיות והספריה הלאומית בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים היא כמובן שגויה, כפי שיודע כל סטודנט שלמד בעיר הבירה. לעומת זאת, הבחירה למקם משרד סודי אחד בחדר נעלם בבניין כלל במרכז העיר היא לא פחות ממבריקה.
ועם כל מה שנאמר, יש ב"מלאך משחית" מעט יותר ממה שנדמה במבט ראשון. כן, זו סדרת אימה גרפית, אבל היא מתמודדת בגבורה עם כמה נושאים לא טריוויאליים ליצירות מהסוג הזה, בעיקר בהנכחה של השוליים המודחקים של העולם הדתי. התיאור של נושאים מגדריים שעולים מהסדרה או של התמודדות נפש אינם מעליבים או נצלניים אלא אמפתיים, ובכלל יש ב"מלאך משחית" אמפתיה לכל מיני סוגים של בני אדם. מעבר לזה, גם הבחירה לכתוב סדרה שמתנהלת בשלוש שפות - יידיש, עברית וערבית - היא לא עניין מובן מאליו, וגם לא מרגישה מאולצת.
אבל השורה התחתונה היא אחרת: "מלאך משחית" יודעת בדיוק מה היא וחוגגת את זה עם דם, אש ותמרות עשן. היא נהנית להפחיד, נלהבת מהגלריה הקיצונית של הדמויות ומעשי הטירוף שהיא חוקרת, ולא שוכחת גם לדאוג לסוג של סוף טוב. אם היו עוד סדרות כאלה כאן, בטלוויזיה הישראלית היה הרבה יותר כיף.