ראשית, גילוי נאות: הייתי הנהג של יוסי שריד. זאת הייתה העבודה הראשונה שלי אחרי שהשתחררתי מהצבא. כל החברים שלי רצו לנסוע לטיול גדול. שי חסך כסף לטיול בדרום אמריקה, נטלי חסכה לאוסטרליה, יעל רצתה להודו - ואני? רק ביקשתי לעשות את מה שלא יכולתי לעשות שלוש שנים. אני רק רציתי לישון.
אחרי תקופה קצרה של בטלה נשגבת, התקשר אליי סבא נחום ואמר לי לבוא אליו. נחום, אללה ירחמו, סיפר לי ששוב שללו לו את הרישיון. הוא נתן לי את המפתחות לסיטרואן קסנטיה המפוארת שלו, ואמר לי שאני יכול להשתמש בה בינתיים. הקארמה עובדת בצורה מוזרה, כי בדיוק אז קיבלתי הצעה להיות הנהג של יוסי שריד.
סבא שלי, לוחם אצ"ל מפואר בעברו ובהוויתו, לא כל כך אהב את הרעיון שהרכב שלו ישמש להסעת "סמולני" כמו שריד, אבל הוא גם לא התנגד יותר מדי. זה היה ג'וב ליום אחד, אבל בכל זאת לקחתי אותו ברצינות כי שריד היה אחד מהפוליטיקאים היחידים שלא הגעילו אותי בצעירותי. במציאות הישראלית זה גם משהו. לבשתי מכנסיים שחורים וחולצה לבנה מכופתרת - ונראיתי יותר כמו תיכוניסט בטקס יום הזיכרון מאשר נהג. שקלתי לשים כובע, אבל בסוף ויתרתי כי אני שונא כובעים.
אספתי את יוסי מהבית שלו בשיכון ל' בתל אביב. תכננתי לצאת מהאוטו ולפתוח לו את דלת המושב האחורי אבל איך שעצרתי ברחוב שלו הוא ירד, פתח את הדלת והתיישב במושב לידי. הוא הציג את עצמו: "נעים מאוד, אני יוסי". חייכתי חיוך נבוך והוא הוסיף: "נו מה, לא כולם מכירים".
לקחתי אותו לנאום בכנס נגד סחר בפרוות. הוא נאם שם בהתנדבות אחרי ששר החקלאות דאז ישראל כץ דפק ברז. "אני בדרך כלל לא מוכן להיות ממלא מקום", הוא סיפר לי, "אבל זה נושא שקרוב ללבי אז הסכמתי". בדרך דיברנו על זכויות בעלי חיים ועל מצב זכויות האדם בסין, אבל איכשהו בעיקר דיברנו עליי - סתם כי הוא התעניין. סיפרתי לו שהשתחררתי מ-8200 (לא התרשם) ושאני עדיין לא התחלתי באמת לחפש עבודה. הוא שאל אותי מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול ואמרתי לו שאני לא אוהב לעשות שום דבר חוץ מלכתוב. "לך לאוניברסיטה, תלמד משהו, כל משהו - וכשתרצה להתחיל לעבוד, תתקשר אליי ואני אנסה לסדר לך איזה משהו זוטר בעיתון 'הארץ'. אני לא יכול להבטיח, אבל אני יכול לנסות".
בכנס עצמו ישבתי לידו וראינו יחד סרטוני זוועה של תעשיית הפרווה. איך חוטפים כלבים וחתולים ומפשיטים אותם מעורם בעודם בחיים, איך תופסים חיות בר במלכודות ברבריות ונותנים להם לדמם למוות - ואיך אנשים אשכרה קונים את הזוועה המיותרת הזאת. בזמן הזה יוסי לקח דף A4 והתחיל לשרבט עליו ראשי פרקים לנאום שמסתבר שהוא עוד לא כתב. לבסוף הוא עלה לנאום ונתן מופע שלם. זה היה מהפנט. הוא אמר שיש הרבה דברים שאפשר להתווכח עליהם בחיים, חלק הם ימין, חלק הם שמאל, חלק לא החליטו - אבל על זכויות של בני אדם הוא לא מוכן להתווכח, זה שחור ולבן מבחינתו - ואותו דבר הוא מרגיש לגבי זכויות של בעלי חיים.
כשהוא ירד מהבמה לקחתי את דף ה-A4 עליו היו כתובים 5-6 משפטים שמהם הוא נתן נאום חוצב להבות של שעה ושמרתי אותו. הוא עדיין אצלי איפשהו בבוידעם בין שלל השטויות שאני שומר. בדרך הביתה כבר הייתי גרופי, דיברנו קצת על זכויות בעלי חיים והוא אמר לי שזה חולמני אפילו בשבילו להאמין שנאומים במרכז ישראל יעזרו לשנות משהו במדינה כמו סין, מקום בו מענים ומעלימים בני אדם על בסיס יומיומי. באופן טבעי השיחה זרמה לצמחונות (אז עוד אף אחד לא דיבר על טבעונות) והוא הסביר לי שהוא מאוד היה רוצה להיות צמחוני, ואז נתן איזה תירוץ שכל מישהו שרוצה להיות צמחוני וממשיך לאכול בשר נותן. אני יודע, נתתי הרבה כאלה במהלך חיי.
אחר כך דיברנו קצת על מכבי תל אביב שהייתה אז בדרך לאליפות אירופה שנייה ברציפות, והוא אמר שזה מגעיל אותו אבל אין לו בעיה שמכבי תנצח כל עוד לא מכריחים אותו לשמוח. היה בזה משהו יפה, מרוכך, מאיש שנלחם מספיק וכעת מוכן לקבל שהוא אולי לא יכול לשנות את העולם, אבל הוא עדיין לא מוכן לתת לעולם לשנות אותו. כשהורדתי אותו בבית הוא הזכיר לי שוב לדבר איתו אם אני ארצה לבוא לעבוד בעיתון "הארץ". אני לא מצליח להיזכר למה אף פעם לא עשיתי את זה.
בסרט התיעודי החדש על שריד, שזכה לשם הקליט "50 השבועות ו-5 הימים של יוסי שריד כשר חינוך" או פשוט "יוסי שריד" (בקרוב בהוט8), החליט הבמאי אבידע ליבני לשים את הדגש על הוואקום הזה שבין שריד הפוליטיקאי השנוי במחלוקת, לשריד האדם, שקשה שלא להישבות בקסמו. ליבני הסביר שהוא לא רצה לביים ביוגרפיה מסורתית על הפוליטיקאי המנוח, אלא חיפש רגע מסויים דרכו אפשר לאפיין את שריד. ואכן, ימיו הספורים במשרד החינוך מציגים את שריד כדמות מורכבת ואפילו טראגית (תלוי אולי באיזה צד של המפה הפוליטית אתם נמצאים), אבל תמיד מעניינת. פטריוט ציוני, שהתפיסה הציבורית לגביו הייתה הפוכה לגמרי. איש עקרונות, שלא פעם ספג מפלות פוליטיות למען אותם עקרונות. ובעיקר אוהב אדם, שהאנשים שהוא אהב לא תמיד אהבו אותו בחזרה.
הסרט, שמוקרן בימים אלה כחלק מפסטיבל "דוקאביב", אמנם בוחן (ולעתים שופט) את שריד דרך תקופת כהונתו כשר החינוך - אבל אם יושבים עם סטופר אז מגלים שלמעשה רוב הסרט לא מתעסק ממש בתקופתו בקואליציה של אהוד ברק ב-1999, אלא בעיקר בעשרות השנים שהובילו אותו לשם. ובצדק. איך אפשר לעשות סרט על יוסי שריד בלי תקופתו ככוכב הגדול של ועדת הספורט של הכנסת באמצע שנות ה-70? איך אפשר בלי הנאום הלוחמני שלו נגד יצחק רבין בשבתו כשר ביטחון, בו הוא הטיח בו את המילה "לך", הרבה לפני שהפכה לסלוגן נגד ראש ממשלה אחר? וכמובן, איך אפשר בלי המעבר לקרית שמונה, היחסים עם שולמית אלוני וההתאבדות של אמו.
באופן אירוני, דווקא הבחירה של ליבני לביים ביוגרפיה "לא מסורתית" עוזרת לו לייצר סדר מאוד כרונולוגי, כשרגע הגאולה שלו - המינוי שלו כמנצח לתפקיד שר החינוך - דווקא היה זה שהוביל לנפילתו חזרה אל המקום הכי נוח בשבילו: אופוזיציונר נצחי. זה מזכיר יצירה דוקומנטרית קודמת של ליבני, הסדרה "האגרוף" שזיקקה 100 שנות יריבות ספורטיבית בין מכבי להפועל תל אביב אל תוך סדרת פלייאוף דרמטית אחת, למרות שהיו דרמטיות ממנה.
שיעור היסטוריה קצרצר למי שלא היה פה בסוף המילניום הקודם: בבחירות 1999 אהוד ברק הביס את בנימין נתניהו בבחירה ישירה לראשות הממשלה. ברצונו להתניע את התהליך המדיני מחדש, ברק הקים קואליציה רחבה בת 75 חברים, אך הממשלה שהייתה אכולת ויכוחים פנימיים, החזיקה פחות משנה וחצי. יוסי שריד, שהיה יו"ר מרצ, אז מפלגה גאה בת 10 מנדטים (לצורך השוואה, לליכוד של נתניהו היו 19) התפטר לאחר שברק סירב לפטר את סגנו, משולם נהרי מש"ס.
בפרספקטיבה היסטורית זו נראית כמו עקשנות מיותרת, והסרט עושה עבודה טובה בלהציג את שריד כדון קישוט שנלחם נגד טחנות הרוח של עובדיה יוסף. הוויכוח היה על סכום של פחות מ-100 מיליון שקל ששריד סירב להעביר למוסדות החינוך התורניים של ש"ס. לא עזרו ההסברים שחייבים את ש"ס בשביל תהליך השלום. אהוד ברק תיאר את האירוע במילים: "יוסי שריד הפך מנכס לנאחס". ברחוב החרדי תלו בובות שלו על חבלים, אחרי שהרב עובדיה כינה אותו "שטן" וביקש לקרוא "יוסי שריד ארור" בסוף קריאת מגילת אסתר, בכך השווה אותו להמן הרשע.
ועדיין, שריד סירב להתגמש. הוא לא רצה לעודד את החינוך לבערות של ש"ס, והתנגד ל"כיסוי חובות" ממשלתי לחברה שמתנהלת בצורה לא מסודרת. הסרט לא מאכיל את הצופים בכפית, ונמנע מלהסביר כמה שההתעקשות של שריד ב-1999 התבררה כצודקת בדיעבד. מצד אחד, כשרואים את טירוף השימוש בכספים קואליציוניים בממשלות האחרונות (כולל "ממשלת השינוי") קשה להגיד שהוא טעה. מצד שני, יש כנראה סיבה שזו הייתה הפעם האחרונה ששמאלני נבחר לראשות הממשלה.
שריד היה פוליטיקאי משכיל, רהוט ודעתן - כזה שקל לעשות ממנו סרט. אהוד אולמרט מעיד עליו בסרט שבתחילת הדרך הפוליטית של שניהם, כחברי כנסת צעירים, הוא האמין שדווקא שריד יהיה זה שיהפוך לראש ממשלה יום אחד. אלא שהסרט בוחר לא להציג אותו כגיבור, ואפילו נמנע מלעשות איזו רומנטיזציה לתקופה בה לחברי כנסת היו עקרונות - אלא מתמקד דווקא באנושיות שברקע הפוליטיקה. איך דווקא חבר הכנסת שעזב את תל אביב ועבר לגור בקריית שמונה מוכת הקטיושות והפיגועים, והתנדב שם כמורה לאזרחות בתיכון (במקביל לעבודתו הפרלמנטרית) לא הצליח לקושש קולות בעיר בה הוא גר. איך האיש שנלחם למען האזרח הקטן ופעל למען עיירות הפיתוח, היה שנוא כל כך בפריפריה.
בהקשר הזה יש סגירת מעגל יפה בסרט, בה רואים את אלי מויאל, ראש עיריית שדרות המנוח, מתחנן בפני שריד שלא יתפטר ממשרד החינוך. מויאל היה איש ליכוד, אבל הוא ידע שאף שר חינוך אחר לא ידאג לתושבי הפריפריה כמו שריד. "אני אומר לך ברצינות שכל שדרות אוהבת אותך", אומר לו מויאל בקטע ארכיון, "אני רוצה שתישאר לא בשביל מה שעשית. אני רוצה שתישאר שם בשביל מה שתעשה. זה הכי חשוב לנו". שריד, הכי רחוק מכל תדמית של פוליטיקאי ציני, מנסה לענות, אך נחנק מדמעות. זה היה כבר מאוחר מדי.
הסרט הקצר יחסית (70 דקות, לא הרבה יותר מפרק של "יורשים"), נגמר בסצנה נבואית למדי, בה שריד המבוגר, לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים, פוגש בעבריין שהורשע בתמיכה בארגון טרור והסתה לגזענות, שמפגין עם שלט של "פושעי אוסלו לדין" וסטיקר של "הכל בגללך, חבר". שריד יכול היה להתעלם ממנו, אך במקום הוא עוצר ומדבר איתו. "לא הגיע הזמן לבקש סליחה? לא הגיע הזמן להגיד 'טעינו'? מסרתם שטחי מולדת, ותראה יוס, מה קיבלנו?", מטיח בו המפגין. שריד, עם סיגריה בידו, עונה לו בפשטות: "קיבלנו אתכם". למפגין קראו איתמר בן גביר. אז הוא היה קוריוז שאפילו בימין התביישו להצטלם לידו, היום הוא השר לביטחון לאומי. אכן, קיבלנו.
לסרט מתראיינים אלמנתו של שריד ובנו, אך הדמות המשמעותית ביותר מחייו הפרטיים שנחשפת בסרט היא אמו, שהתאבדה כשהוא היה בן 21. לפי דבריו, שמובאים מפיו בצורה אינפורמטיבית ויבשה, אמא שלו נהגה לקלח אותו עד יום מותה. האם זה נכון? סביר להניח שלא, אך יש בעצם הטענה הזאת של אדם שמספר שהיה חוזר מהצבא ואמא שלו שטפה אותו "כדי שיהיה נקי" מספיק חומר בשביל לפרנס כמה פסיכולוגים. לטענתו, אמא שלו הייתה חוזרת מימי הורים ומכה אותו נמרצות, מכיוון שהמורים היו אומרים לה שהוא תלמיד מצוין, אבל הוא אף פעם לא יהיה בן אדם. "מי צריך את הלימודים שלך ואת הכישרונות שלך? רק תהיה בן אדם, וזה יהיה יותר חשוב", היא הייתה אומרת לו ומרביצה לו, בזמן שהוא לא מבין מה המשמעות של להיות בן אדם.
כמה שנים אחרי אותו יום בו הייתי הנהג של יוסי שריד, קראתי בעיתון שהוא החליט להפוך לצמחוני לעת זקנה. "החלטתי למות כאדם יותר טוב ולכן אני צמחוני", הוא הסביר בריאיון. יכול להיות שהוא לא היה המשורר הכי מבריק בעולם, והיו לו לא מעט שגיאות קטלניות כפוליטיקאי - אבל בסופו של דבר הוא למד להיות בן אדם. בדיוק מה שאמא שלו רצתה שהוא יהיה.