שום דבר לא היה סביר בסיטואציה הזאת. מחוץ לבית האופרה הפגינו אלפים, בצורה ספונטנית למחצה, נגד ביטול עילת הסבירות. בתוך המשכן לאמנויות הבמה עמד אולם סולד אאוט ומחא כפיים להפקה חדשנית ליצירה קלאסית. הסולנים הישראלים הצעירים עלו להשתחוויה חמושים בדגלי ישראל, וחלקים רבים בקהל הגיבו בקריאות "ד-מוק-רט-יה" קצובות. יצויין כי נצפה חובש כיפה אחד, שפנה במהירות אל היציאה בחוסר התלהבות ניכרת. הוא בא בשביל לשמוע את הרקוויאם של מוצרט, לא בשביל להפוך למפגין למען שיטת המשטר. אשתו, נבוכה מהסיטואציה, נשארה במקומה והמשיכה למחוא כפיים בזמן שדגלי ישראל התנופפו על הבמה.
אלא שגם אם מתעלמים מהפוליטיקה והשסע העמוק בעם שמגיח אפילו במקומות הכי מפתיעים (והו הו, כמה שזה קשה להתעלם מזה) - עדיין אין שום דבר סביר בעצם ההעלאה של הרקוויאם של מוצרט כהפקה שחותמת את העונה של האופרה הישראלית. ראשית, בכלל לא מדובר באופרה. שנית, איכשהו דווקא בעונה עם כל כך הרבה הפקות מרהיבות, דווקא הביצוע הבימתי למיסה דתית נוצרית הפך לאירוע שאי אפשר להשיג אליו כרטיסים שבועות מראש. שלישית, וזה אולי הדבר הכי פחות סביר בכל ההפקה הזאת - הוא הסיפור שמאחורי יצירת המופת המפורסמת של מוצרט.
סביר להניח שהרבה מאוד אנשים מכירים את הסיפור על הרקוויאם של מוצרט דרך הסרט "אמדאוס" של מילוש פורמן. יש עם זה בעיה גדולה, לאור העובדה שהסרט ממש לא מתיימר להציג סיפור אמיתי. אפילו לא קרוב לכך. על דבר אחד אין עוררין: כפי שהוצג בסרט, מוצרט מת בזמן שהוא כתב את הרקוויאם. על המיטה בה גופתו נשמה את נשימתה האחרונה הונחו דפי הפרטיטורה הבלתי גמורים של היצירה. משפחתו סיפרה כי הדבר האחרון שעשה בחייו, לפני שאיבד את ההכרה, היה לזמזם את קטעי הטימפני.
מוצרט השאיר אחריו יצירה בלתי גמורה. תלמידו, פרנץ קסאפר זיסמאייר, היה זה שהשלים את הרקוויאם בגרסה שאנחנו מכירים היום, כאשר עד היום מנסים חוקרים לגלות כמה מהחלקים שכתב זיסמאייר (כ-35% מהיצירה) התבססו על טיוטות שעבד עליהם מוצרט, וכמה כתב בעצמו.
ראוי לציין שהמוזיקה הדתית שכתב מוצרט בימי חייו לא עמדה בשורה אחת עם הסימפוניות והאופרות שכתב. הרקוויאם הבלתי גמור הוא היוצא מן הכלל במובן הזה (כמו גם המיסה "הגדולה" בדו מינור). ברקע לכתיבת הרקוויאם עמדה הפגיעה הקשה במצב הכלכלי של משפחת מוצרט. הבחירה להפסיק להופיע ולהתמקד בכתיבה אמנם פגעה בזרם ההכנסות השוטף, אבל עד היום לא ברור איך מלחין כל כך מצליח ופופולרי הצליח לרדת מנכסיו בצורה כל כך דרסטית, כשהוא חי את שנותיו האחרונות על חשבון הלוואות שלקח מפילנתרופים שונים.
בשנת 1788 לבדה כתב מוצרט שלוש סימפוניות (בדיעבד, האחרונות שלו) שחוללו מהפכה תרבותית באירופה, והפכו את המדיום הסימפוני לפסגת האמנות המוזיקלית. במקביל השלים את הסונטה "הקלה" בדו מז'ור, חיבר את הקונצ'רטו האחרון לפסנתר והמשיך ליהנות מההצלחה של האופרות "דון ג'ובאני" ו"נישואי פיגרו", שחזרו לבמות באירופה. למרות שהמוזיקה שלו רק הלכה והשתכללה, והוא קיבל עוד ועוד הזמנות לכתיבה - מצבו הכלכלי רק הלך והחמיר.
כתוצאה מהמחסור הכספי, מוצרט נאלץ לחזור לדרכים ולהופיע כנגן פסנתר נודד. גם זה לא שיפר את מצבו במיוחד. בזמן "סיבוב ההופעות" שלו נהג לעדכן בעקביות את אשתו קונסטנצה במכתבים, שנשמרו עד היום. מהמכתבים עולה חוסר הסדר של מוצרט, והשרירותיות של לוח הזמנים שלו. ב-16 במאי 1789 כתב על קונצרט אותו ביצע באולם הגוונדהאוס המפורסם בלייפציג ארבעה ימים קודם, תוך כדי שהוא מנסה להסביר לקונסטנצה - ואולי לעצמו - למה הוא עדיין לא עזב את העיר. המופעים שלו היו ארוכים ועשירים. הוא ביצע שני קונצ'רטואים על הפסנתר, בנוסף לכמה אריות שביצעה לצדו זמרת הסופרן ג'וזפה דושק (שהשמועות סיפרו שהוא מנהל איתה רומן). שורה אחת במכתב מסבירה אולי יותר טוב מכל את מצבו באותם ימים: "מצד אחד, זה היה קונצרט נהדר בכל הקשור לכבוד ולתשואות - אבל בכל הקשור לכסף, הרווחים היו עלובים כמו של קבצן".
יום לפני יום הולדתו ה-34 חלה תפנית, כשעלתה האופרה החדשה פרי עטו "כך עושות כולן" שהציגה אותו שוב כגאון מוזיקלי מובהק. אך למרות הגאונות המוזיקלית, והיצירתיות המטורפת ששמה דגש על אנסמבלים, העלילה "השערורייתית" לשעתה של האופרה הצליחה לפגוע בהצלחה הפוטנציאלית של האופרה. בשנת 1971 כתב את "חליל הקסם", אופרה שנועדה מראש לקהל רחב. בידור לכל דבר ועניין. התוצאה הייתה אחת האופרות המצליחות בכל הזמנים. מוצרט לא זכה ליהנות מההצלחה הזאת בחייו.
מצבו הכלכלי הירוד פגם גם בבריאותו. הוא החל לסבול מכאבי ראש ונדודי שינה. בלית ברירה החל לקבל הזמנות לכתוב יצירות כ"מלחין צללים". יצירה שכזאת הייתה הרקוויאם, שהוזמנה על ידי בן אצולה אקסצנטרי בשם הרוזן ולסאג, שחתום על לא מעט יצירות מוזיקליות - למרות שהוא כנראה לא כתב אף אחת מהן, אלא רק קנה את הזכויות עליהן בצורה בלעדית - וסודית. כשאשתו של הרוזן מתה, הוא פנה אל מוצרט וביקש ממנו לכתוב בשבילה רקוויאם. באופן אירוני, אילולא חלה ומת בזמן כתיבת היצירה - אף אחד לא היה יודע שאת יצירת המופת הזאת כתב מוצרט עצמו.
בזמן כתיבת היצירה בריאותו של מוצרט הידרדרה. מחקרים רבים ניסו לקבוע ממה מת מוצרט. יהיה אשר יהיה - המחלה פגעה גם בבריאותו הנפשית, והוא פיתח אובססיה פרנואידית למחשבה שאויביו מנסים להרעיל אותו."טעם המוות כבר על לשוני, ואני כבר מריח את הקבר", אמר לגיסתו סופי על ערש דווי, "הישארי כאן הלילה ותראי כיצד אני מת". מעשהו האחרון עלי אדמות היה ניסיון לבטא בפיו את קטעי הטימפני ברקוויאם, אותו ללא ספק כתב כמיסת אשכבה לעצמו - אך בהלוויתו לא נוגנה שום מוזיקה. גופתו הונחה בתוך שק פשתן ונקברה בתוך קבר אחים, שמיקומו לא נמצא מעולם.
232 שנים אחרי, ואותה יצירה לא גמורה עדיין מצליחה לעורר צמרמורת כבר מהתיבה הראשונה שלה. קשה שלא לשמוע את חלק הפתיחה של הרקוויאם (היחיד אותו הספיק מוצרט להשלים בחייו) בלי לחשוב על מוות. לא צריך שום הבנה מוזיקלית כדי להצטמרר מחמש הדקות הראשונות של הרקוויאם, וזאת הסיבה אולי שגם לא צריך באמת הפקה בימתית שתלווה אותו. גם לא באמת צריך תרגום של קטעי הלטינית הדתיים. פשוט לשבת ולהקשיב לפסקול הגסיסה של גדול המלחינים אי פעם. לא באמת צריך יותר מזה.
הבחירה להעלות את הרקוויאם על בימת האופרה היא החלטה נועזת ואמיצה, ולאור מכירת הכרטיסים שמזכירה יותר את ההסתערות על הכרטיסים לברונו מארס - נראה שהקהל בעד עוד הפקות מיוחדות כאלה שמנסות לנער קצת את עולם האופרה העתיק. אלא שדווקא בגלל ההחלטה היצירתית הזאת, קשה שלא לחוש תחושת החמצה מההפקה עצמה.
בצד הויזואלי הרשימה התאורה של נדב ברנע, והיו כמה רגעים של מחול וירטואזי (קרדיט תנועה לאריאל נ. וולף) והעמדה מעניינת על הבמה. ואולם, בתוך יצירה של שעה - הרף עין במושגים של אופרה - היו לא מעט רגעים שהרגישו כמו פילרים, שלא לומר שכפול, תוך כדי שברקע מתנגנת המוזיקה השמימית של מוצרט בלי הרבה קשר למה שקורה על הבמה. לא מן הנמנע שפשוט לא הבנתי מה ניסו היוצרים ברנע ושירית לי וייס להגיד. מדוע עוטפים את הרקדן הכמעט ערום בתכריכים מזהב? למה מורחים צבע צהוב על גופה של האישה המבוגרת? היא מתה? היא מתאבלת? איך זה קשור למה שהמקהלה שרה בכלל? זה חשוב בכלל שאני אבין את זה? ואם לא, למה אני צופה בזה?
בעוד העלילה באופרה לרוב מגיעה בסינרגיה עם המוזיקה, קשה היה שלא לחוש בכך שהצד הבימתי הפעם אונס את המוזיקה לצרכיו, תוך כדי התעלמות מהעלילה המובנית שיש במיסת אשכבה, שתורגמה לעברית במסכים בצדי הבמה, כנהוג באופרה. אפשר היה לסלוח לזה אם מה שהיה קורה על הבמה היה מעניין או מרגש, אך התוצאה הייתה קצת פלסטית ומאוד רפטטיבית - ובעיקר, היא באה לא פעם על חשבון המוזיקה.
בצד החיובי צריך להלל את מקהלת האופרה הישראלית בניצוחו של איתי ברקוביץ', שמזמן לא נשמעה כל כך חדה ודינמית. גם הסולנים הישראלים טל גנור, ענת צ'רני, איתן דרורי ובעיקר עודד רייך הזכירו בפעם המי יודע כמה שהם לא נופלים במאום מעמיתיהם שמעבר לים. תזמורת האופרה עצמה, בניצוחו של קרל-היינץ שטפנס הגרמני (שאחראי גם על הביצוע המופלא של דון ג'ובאני באופרה בעונה האחרונה), הייתה מדויקת לאורך רוב הערב, אך משהו בעוצמות הדרושות לביצוע הרקוויאם של מוצרט הלך לאיבוד בתוך החלל הגדול של בית האופרה בתל אביב. בשורה התחתונה מדובר בהברקה שיווקית נהדרת, אבל בשביל ליהנות מהגאונות של הרקוויאם של מוצרט לא צריך הפקה גרנדיוזית, מספיקה מקהלה קטנה בכנסייה. לצפות ליופי גדול יותר מהעולם הזה, כנראה, זו בקשה בלתי סבירה.